YoaView
[English] צור קשר קישורים גלריה המלצות אודות אתרים ועוד הרצאות מרתקות טיולי איכות גיבושטח אורחים מחו"ל

סיפורי ארץ-ישראל: אבו אל-באסל                   חזרה ל"ועוד"               
מאת נינו: ד"ר אליהו בורוכוב

סיפורי יחזירו אתכם מאה ויותר שנים אחורה לארץ-ישראל של ימי האמפריה העות`מנית ויעסקו במשפחתי שתקעה יתד בארץ במאה ה-19.

אימי יונה היתה בת משה אליהו זקס (סבי שתמונתו מטה) וחנה לבית לפקין.

סבתי חנה, היתה בתו של יצחק לפקין שכינויו אבו אל-בסל (מבטאים "אבּולְבַּסל") שתמונתו מטה: 

אשתו של יצחק לפקין (אבו-אל-בסל) היתה טאובה אידה לבית שמרלינג, והיא סבתה של אימי.

אבי סבתי זה יצחק לפקין היה מראשוני הישוב האשכנזי בארץ. לפקין נולד ב-1834 ברוסיה באזור שהיום נקרא בלארוס .הוא עלה ארצה, או יותר נכון הועלה כילד בן 10, עם דודה מבוגרת. בתחילה הוא התגורר בטבריה ולמד שם בישיבה. לאחר מכן חיתנו אותו עם בת ממשפחת שמרלינג שהיו מראשוני היהודים האשכנזים שהתיישבו ביפו. עוד בגיל צעיר התחיל לעסוק במסחר עם הכפריים הערבים בתבואה ובתוצרת חקלאית, צימוקים, פירות וירקות. (איך למד על המסחר בתוצרת חקלאית - בהמשך). לאחר נישואיו עבר לחברון וגר בה  כנראה כשלושים שנה וסחר בעיקר עם הכפריים באזור זה. אני שמעתי שסחר עם כפריים מדוּרא ומיאטא ועם כפרים אחרים בהר חברון.

כינויו אבו-אל-בסל משום שלא היה אוכל דבר (מחשש לכשרות) חוץ מלחם עם בצל.

בערך בשנת 1890 עבר לירושלים ובנה שתי שכונות בתים בכניסה לירושלים, על רחוב יפו ממערב למחנה יהודה, (הנקראות בפי העם "אבולבסל"). בכל אחת מ"השכונות" היו כ-40 יחידות (מה שלא הפריע לדוברי יידיש לכנותן "שטעטעל" כלומר עיירה). היחידות היו מסודרות בריבוע שבמרכזו שני בורות מים גדולים שבהם נאספו מי הגשמים, וזאת היתה "הספקת המים". היה אדם מיוחד שעבד כשואב מים ומחלק לתושבים מים. אני עוד "זכיתי" בשנות הארבעים לשתות מהמים האלה. לפי זכרוני המים היו טעימים מאד (לא היה כלור במים).

תמונת אילוסטרציה. ליד בור מים בנחלאות

כל יחידה כללה חדר אחד גדול למגורים וחדר קטן לפניו למטבח, רחצה, ועוד שימושים. שירותים היו בחוץ. היו בין הבנים והחתנים שלו שהיו להם כבר משפחות גדולות והם קנו או קיבלו יחידות כפולות. מים זורמים לא היו עד שנות העשרים, כששלטון הבריטי התקין הספקת מים לירושלים. הרחצה הייתה ב"פיילה" (גיגית). בחורף היו מרתיחים מים על "פרימוס" שופכים לכלי יותר גדול ומערבבים עם מים קרים וכך היו מתרחצים. אני ואחותי עוד זכינו להתרחץ כך. השכונה המזרחית יותר, (קרובה יותר למחנה יהודה) נקראה "אוהל שלמה" (על שם אביו של שותף של לפקין) והמערבית יותר מול בית החולים "ואלאך" (שערי צדק הישן) נקראה "שערי ירושלים". בשכונה המערבית גר בעצמו. שם גם גרה סבתי וכמה מבניו ובנותיו וקרובי משפחה אחרים. בנים אחדים גרו בשכונה המזרחית.

מפה בריטית של ירושלים בתקופת המנדט

אשתו של לפקין - טאובה אידה מתה בגיל צעיר ב"נסיעה" ( מה שאז קראו "זיארה"), כלומר מסע לטבריה צפת והסביבה לבקר בקברי הצדיקים. הנסיעה היתה בשיירה של חמורים. טאובה נפלה מן החמור שעליו רכבה ומתה. היא נקברה בטבריה. הסבא חיבב אותה מאוד, ואחרי מותה דרש שכל הנכדות שנולדו ייקראו על שמה. לפי הסיפור הוא נתן נפוליון זהב לכול יולדת שקראה לבת אידה טאובה. אימי נקראת על שמה יונה אידה (טאובה זה ביידיש יונה) והיו לה 5 או 6 בנות דוד ואחיינית שנקראו יונה אידה. כדי להבדיל ביניהן  ביום-יום קראו לאחת יונה, לשנייה איטה ולשלישית אידה או איטלה וכדומה. ליצחק לפקין היו 4 בנים ו-4 בנות, שהתחתנו והקימו משפחות כך שמספר צאצאיו רב מאוד.
לפי מה שסיפרו לי בזמן מלחמת העולם הראשונה עת היה רעב בירושלים, הוא רכב על סוס למזרח הירדן, לאזור סאלט, שהיו לו שם קשרי מסחר, שכר כמה גמלים, קנה חיטה בכפרים, והביא את החיטה לירושלים. כך היה למשפחתו הגדולה והענפה אוכל לאכול.

איך למד אבו-אל בסל על הפוטנציאל של מסחר בירקות ופירות
סבא רבא שלי יצחק לפקין (הנקרא אבו אל-בסל) עלה כאמור ארצה כילד, ולמד בישיבה בטבריה. הדברים היו באמצע המאה התשע עשרה, להערכתי בערך בשנים 1850-1845 .
יום אחד הוא הלך לטבריה מאזור קבר הרמב"ם וקבר מאיר בעל הנס (הסמוכים לחמי טבריה).

מקור: "ישראל הנגלית לעין", יד בן צבי, אוסף יחיאל זהבי

והנה מתקרב אליו ערבי רוכב על סוס. הערבי הגיע מכיוון דרום. כאשר הערבי השיג אותו, פנה אליו ואמר : "יש לי שק צימוקים טובים מסאלט" (עיר בעבר המזרחי של הירדן ממערב לעמאן שהייתה ידועה בגידול ענבים וייצור צימוקים)  "אתה רוצה לקנות את זה?" יצחק לפקין ענה לו: "כמה אתה רוצה?" ענה לו הערבי: "שתי מג`ידות", ענה "אין לי". "כמה יש לך?" הראה לו סבי שיש לו שתי מטבעות נחושת הנקראות בישליק. מג`ידה היתה מטבע כסף בערך כמו מטבע של שילינג שהיתה נהוגה בזמן המנדט ושוויה כארבעה בישליק. כלומר שני בישליק זה רבע משתי מג`ידות. ענה לו הערבי: "בסדר". זרק אליו  את השק, לקח את המטבעות, ומיהר לרכב חזרה לכיוון דרום. סבי סחב על גבו את השק הכבד לטבריה ובשוק שהיה ברחובות הקטנים באזור הרובע היהודי (שהיום איננו קיים, ואפשר רק להצטער שהשכונה הקטנטנה שהיו בה בתים נמוכים בנויים אבני בזלת שחורות נהרסה ואיננה) מכר את הצימוקים לסוחרים ברווח גדול.
כך למד על המסחר בתוצרת חקלאית ועל הלכות משא ומתן ועמידה על המקח. 
 

יושבים, מימין לשמאל: יוסף משיוף - נינו של יצחק לפקין; גֶלֶה לפקין –כלתו של יצחק, אשת בנו חיים; יצחק לפקין עצמו; חנה דבורה (חנצ`ה) זקס – ביתו שהיא סבתי - הכלה בתיאור הנסיעה; צבי משיוף – נינו; עומדים, מימין לשמאל: יונה איטה (טוּנלה) בנדיקס, לימים אשרי – נינתו; יונה בת חיים לפקין, לימים פרידמן – נכדתו ; צבי בן חיים לפקין – נכדו; יונה איטה זקס, לימים בורוכוב – נכדתו היא אימי; אדם בן חיים לפקין – נכדו. התמונה צולמה ב-1924 כשיצחק לפקין אבו-ל-בסל היה בן 90.

ספורה של אמי (סבתא של אליהו) איך נסעה מחברון לירושלים לחתונתה בשנת 1880
נכתב בכתב יד של יונה בורוכוב אימא של אליהו בורוכוב. דפים שנמצאו בדירתה.
לפי הידוע לי סבתי חנה זקס, בתו של יצחק לפקין נולדה בשנת 1871, לכן אין סבירות שהנסיעה היתה בשנת 1880, שאז היא היתה בת 9, אלא יותר מאוחר, אולי בשנת 1888 או 1889. א.ב.

לסבא (יצחק לפקין המכונה אבו אל- בסל) היו ארבעה בנים וארבע בנות. אמי היתה הבת השלישית במשפחה. כשהגיעה לגיל 18 היה קשה למצוא לה בן-זוג בחברון, ומכיוון שלסבא היו קשרי מסחר בירושלים ואחת הבנות התחתנה כבר לבן ירושלים, התעניין למצוא חתן מתאים וזה היה בחור ישיבה לבית זקס יליד ירושלים העתיקה מ"הח`וש" שעל יד רחוב חב"ד. המשפחה באה לחברון לראות את הנערה ונעשו ארושין כדת וכדין והוחלט שהחתונה תיערך בירושלים.
בבית התחילו ההכנות לחתונה. ראשית הזמינו בדים לשמלות משי וקטיפה ע"י סוחרת הבדים מירושלים שהביאה סחורות מביירות. ותפירתם של כלי המטה. הכנת הכרים השמיכות מפוך לבן ונקי, הציפות והצפיות. ישבה תופרת בבית יותר מחודש ימים ותפרה הכל. כמובן לשמלות היתה תופרת  יותר מעולה.
קנו כלי מטבח מנחושת שאז היו בשימוש, סירים גדולים וקטנים, פיילות נחושת לכביסה, קומקומים שונים ודודי נחושת לכביסה.
כשהתקרב תאריך החתונה הזמין אביה 30 חמורים עם 6 ערבים שקראו להם מקרס המאיצים בחמורים לרוץ ולשמור על השיירה. העמיסו את כל החפצים על החמורים וכן הצטרפו לשיירה סבא וסבתא הכלה ושני אחיה הגדולים. עגלות עוד לא נסעו אז מחברון לירושלים.
כשעברה השיירה את חלחול שכבר אז היה לא כל כך בטוח, נשמעו יריות מההרים שמצדי הדרך. השיירה התקבצה ביחד הנשים באמצע הגברים על ידן והמקרס מסביב מאיצים בחמורים לרוץ קדימה.

תמונת אילוסטרציה. מקור ויקיפדיה

והנה מצד שני של הכביש הופיע ערבי צעיר לבוש כפתן עם עביה צחה. פנה לסבא ואמר לו כמובן בערבית שלא יפחד הוא גם כן הולך לירושלים ויש לו ברודה (רובה). אלך יחד אתכם ואל תבהלו שמזמן לזמן אני אשתמש ברובה, כדי להפחיד את השודדים, וכך היה. השיירה התקדמה והגיעה עד עיינות ערוב והערבי הצעיר יורה מפעם לפעם.
בערוב חנתה השיירה למנוחה, השקו את החמורים וסעדו את לבם בחאן שבמקום.
לאחר מנוחה קצרה מהרו לצאת לדרך כדי להספיק להגיע לירושלים לפני השקיעה כי השערים בחומת העיר היו נסגרים על בריח עם שקיעת החמה. אין איש נכנס ואין יוצא עד זריחת השמש למחרתו.
כשהגיעו ליד מר-אליאס שמדרום לירושלים נעלם הצעיר הערבי וסבי הצטער הרבה שנים שלא גמל לו על עזרתו וטוב לבו. אבל בלבו היה בטוח כי אותו צעיר היה שליחו של אליהו הנביא.
השיירה הזדרזה אבל החמורים היו עייפים ועקשנים וכך קרה שהם לא הספיקו להגיע לשער יפו שבחומת העיר ירושלים לפני השקיעה.

שער יפו בסוף המאה ה-19. תמונת שחור-לבן שנצבעה

סבי התדפק על האשנב הקטן המיוחד שבשער העיר, השומר פתח את האשנב ושאל לחפצו. סבי הודיע לשומר כי הם באים בשיירה גדולה של חמורים עמוסים כלי נחושת ובגדים וביחוד עם שתי נשים ויש סכנה משודדים בלילה להישאר מחוץ לחומה. השוער הלך לקישלה (תחנת המשטרה התורכית) שבקרבת מקום לשאול את פי המפקד הראשי מה לעשות, וזה פסק - הנשים והחמורים עם הנחושת יכנסו, אולם הגברים ושאר החמורים עם שאר הדברים יישארו בחוץ עד הבוקר, וכך היה. סבתי ואמי עם כמה חמורים עמוסים בפיילות ושאר כלי הנחושת נכנסו והשאר נכנסו בשיירה רק למחרתו העירה.

ד"ר אליהו בורוכוב, יליד ירושלים (1933), שירת בנח"ל והיה בין מייסדי קיבוץ גונן. בוגר האוניברסיטה העברית בירושלים, עבד במשרד האוצר וברשות לתכנון כלכלי. למד בארצות הברית באוניברסיטת ג`ונס הופקינס, בה קיבל את הדוקטורט. ד"ר בורוכוב לימד באוניברסיטאות תל אביב וחיפה ועבד כיועץ כלכלי לרשויות מקומיות, למשרדי ממשלה ולחברות כלכליות. מאז פרישתו לגמלאות למד היסטוריה, ובעיקר היסטוריה יהודית עתיקה והוא מתעניין בתולדות משפחתו. מצד אמו הוא נין של יצחק לפקין שהיה ידוע  כ"אבו אל-בסל".

לשאינם מנויים על דף המידע: לקבלת כתבות דומות בדיוור ישיר בעתיד הרשמו בקלילות בדף הבית (תפריט ראשי).
יש לך סיפור עבורנו על ארץ ישראל במבט אישי ? עורך האתר ישמח לקבלו. במה זו מיועדת לך.

 חזרה ל"ועוד"                 חזרה לתפריט ראשי


תגובות
1.  אורית  (03/09/2017)
מקסים
2.  ברוך גיאן  (03/09/2017)
תודה יואב.חומר חשוב.תבורך על היוזמה
3.  משה אשכנזי  (03/09/2017)
תודה לך יואב על החומר המצורף תמונה ברורה והסבר לשם אבולבסאל
4.  שלמה יהושע  (03/09/2017)
סיפור מרתק , תודה על השיתוף יואב
5.  אהוד בן עזר  (03/09/2017)
ליואב אבניאון שלום דודתי רבקה ראב בן עזר שהיתה נשואה לדודי ברוך ראב בן עזר היתה מצאצאי אבו-בסל בירושלים קרובים גם לאמנון ליפקין שחק בברכת שנה טובה
6.  שלמה גודוביץ  (04/09/2017)
סבא רבא של רעיתי
7.  דרור סופר  (04/09/2017)
מקסים ומרתק , זו היסטוריה וארץ ישראל של פעם מרגשים מאוד
8.  אלי מאירי  (04/09/2017)
מרתק
9.  אילנה אימרגליק ארמון  (15/09/2017)
תודה על העלון במייל. ספורייך מרתקים ומאד מיוחדים מצפה ונהנת כל פעם מחדש!
10.  ניר ארגוב  (02/10/2017)
סיפורים מדהימים! יש אתר שמחבר סיפורי טבריינים? כנכד לדבורה מילנר בת בובה דינה רוחל הלוי הורוביץ , יש לנו סיפורים משפחתיים וקברי אבות.. שנה טובה!
11.  יעקב לפקין - אחד מניניו הרבים של אבו אל-באסל  (06/10/2017)
באשר לכנויו של יצחק – אבו באסל. נפוצו אגדות רבות על מקור השם, הן בקרב בני המשפחה והן בספרות העוסקת בתקופה. ההסבר השכיח הוא שיצחק סחר בבצל, או אכל רק או בעיקר בצל. לא ברור לי מתי נכנס הסבר שגוי זה לספרות, כנראה בגלל דמיון הכנוי ל"בצל" בערבית, אך מאז, הועתק שוב ושוב כשהמעתיקים מסתמכים על אותו שרשם זאת לראשונה, או זה על זה. צר לי לאכזב את כל הגורסים כך, אבל מן המסמכים שבידי, הכוללים הסכמים עם שותפים ו/או חוזי סחר, עולה שהוא אמנם סחר במוצרים רבים, אבל אף אחד מהם לא כולל בצל. באשר לאכילת בצל, אני מניח שהוא אכל גם בצל – כמו כולנו, אבל בודאי לא נזון בעיקר מבצל. בידי חשבונות מכֹלת רבים שלו, המעידים על שהדיאטה שלו היתה מגוונת למדי: ובכל זאת מה מקור הכנוי? לקראת כנס צאצאי משפחת שמרלינג מחברון, שנערך בשנת 1991 בבניני האומה בירושלים, מסרתי לשאר בשרי, דר' ראודור מנור, אחד ממסמכי הסחר המוקדמים בערבית, בה השתמש כשעסקיו היו עם בני שיחו הערבים (בעוונותי הרבים ולדאבוני, אחרי שלשה דורות – אבי, סבי, וסבא רבא, שדברו ערבית שוטפת – אני עצמי אינני שולט בשפה זו). ראודור מצא ש"אבו באסל" במסמך זה נכתב ב- ـسـ (סין), כמו בשמם של באסל אסד, אחיו הגדול של נשיא סוריה, או באסל ע'טאס, חבר הכנסת לשעבר. ככל שהצלחתי לברר, משמעו של השם הוא "האמיץ, העשוי לבלי חת". הכנוי לא נכתב באותו מסמך ב- ـصـ (סאד), כמו בשמו של ירק הגינה – הבצל. אני קושר כנוי זה באחד הספורים שסִפר יצחק לפקין לפנחס גרייבסקי, ספור שראה אור בכתבה שגרייבסקי פרסם באחת מחוברות "זכרון לחובבים הראשונים" (חוברת ה', ירושלים, תרפ"ח, עמ' 35-39; או בהדפסה המחודשת, כרך א', תשנ"ב - 1992, עמ' 219-223). הספור הוא על שוד שחוה כשרכב על חמורו הקפריסאי הגדול בין הכפרים שבסביבת חברון לצרכי מסחרו עם הכפריים, על התמודדותו עם השוד, ועל כך שגם לאחר מכן המשיך לרכב בין הכפרים ולסחור עם תושביהם. לימים, כשרבּו החייבים לו, שבדרך הטבע לא אהבו ביותר את בעל חובם, הם התחילו להתיחס אליו כאל "אבו באסל" במובן הבצל, וכך כתבו את כנויו בפתקי החוב שהפקידו בידו. הן סבי, חיים ששמע מפי אביו, והן אבי, צבי ששמע מסבו בהזדמנות אחרת, ספרו לי שיצחק עצמו היה אומר שלא ידע מה מקור כנויו.
12.  יעקב לפקין - אחד מניניו הרבים של אבו אל-באסל  (06/10/2017)
ארחיב ברשותכם ואוסיף: יצחק, שנולד בקַרלין והיה בן זקונים להוריו, יוסף משה ומרים מינדל, עלה אתם ארצה, כשבאו למות ולהקבר בה. אחיו הגדולים ממנו, שהיו כבר נשואים ובעלי משפחות, נשארו מאחור. הם התישבו בטבריה, שהיתה אז מרכזם של חסידי קרלין בארץ. לאחר כשנתים נפטר אביו, והיות שהקהלה בטבריה לא יכלה לפרנס את האלמנה והיתום, עברה אמו יחד אתו לירושלים, שם קבלו "חלוקה" מכולל ווהלין, אליו השתייכו גיאוגפית. הוא המשיך בלמודיו בישיבה וכשהגיע לפרקו, שודך לאיטה טויבה, בתו הקטנה של חסיד חב"ד משה שמרלינג מחברון. בהיותה יתומה מאביה, עבר יצחק, בהתאם ל"תנאים" שנערכו לפני החתונה, "לאכול על שולחן" אחיה הגדול, גיסו יוסף יהודה ליב המכונה בכור שמרלינג, שהיה אפוטרופסה. הקשר של יפו לעניננו הוא בכך שגיסו השני, חיים שמואל, נשלח ע"י הרבי מלובביץ, שנים אחדות אחרי נשואי יצחק ואיטה טויבה, ליסד את הישוב האשכנזי ביפו, שעד אז היו בה רק "ספרדים". כאמור בכתבה, בחברון היה יצחק לסוחר וסרב להתפרנס מן ה"חלוקה". הוא היה הראשון שיצא להתגורר מחוץ לגטו היהודי, ובעקבותיו יצא משם זמן קצר אחריו גם גיסו, לוי יצחק סלונים, בעלה של טרינה נאכע לבית שמרלינג, אחותה הגדולה ממנה של איטה טויבה. איטה טויבה נסעה לקראת ל"ג בעֹמר תרנ"ט (1899) לטבריה כדי להשתתף בהילולה במירון. היא נסעה בדיליג'נס ליפו, משם הפליגה בספינה לעכו, רכבה על פרדה לטבריה, וכשעלתה בהרים לכוון צפת, מעדה הפרדה, היא נשמטה מעל גבה ונפגעה קשה מן הסלעים. היא לא התאוששה מפגיעות אלה, נפטרה בטבריה ביום ט"ז אייר תרנ"ט (26 באפריל 1899) ונטמנה שם בבית העלמין הישן (לצאצאיה המעונינים: איזור א', חלקה ב', קבר מס' 1948). נוסח מצבתה, על לוח בדפן האנכי הצר – כמקובל אז בטבריה - הוא: פ"נ / האשה הצוה"ח (הצנועה והחסודה) /א"ח (אשת חבר) מרת יוטא טאבא / בת ר' משה שמרלינג / מירושלים / נ' ט"ז אייר תרנ"ט / תנצבה.