YoaView
[English] צור קשר קישורים גלריה המלצות אודות אתרים ועוד הרצאות מרתקות טיולי איכות גיבושטח אורחים מחו"ל

אלון גלילי - ארץ אהבתי                        חזרה ל"ועוד"  חזרה לתפריט ראשי

הטלפון הראשון היה מפתיע אבל בהמשך התרגלתי ואפילו ציפיתי לשיחות עם אלון גלילי

לפני מספר שנים כתבתי באתרי על ברברה פרופר ממייסדות שדה בוקר שנרצחה בת עשרים ושתיים על ידי בדווים ושעל שמה חניון הרועָה ליד הקיבוץ. הטלפון צלצל ואלון גלילי היה על הקו: ודה יואב על הכתבה החשובה. בשנת 1975 במסגרת תפקידי בנגב, עצרנו לבדיקה בדואי בן כחמישים באזור צאלים. הוא סיפר כי השתחרר יום קודם מהכלא והוא בדרכו לסיני. באותם ימים הדבר היה אפשרי. לא הכרתי את שמו קודם לכן. מאוחר יותר באותו יום הסתבר לי שזה רוצחה של ברברה פרופר ששוחרר ממאסר עולם אחרי עשרים שנה"

כמו ריטואל קבוע חזרו שיחות מעין אלה לאחר פרסום כתבות שלי ובכל שיחה הפלגנו בזמן ובמרחב בהנאה רבה.

אלון גלילי בן שמונים והוא אוצָר של סיפורים על הארץ ועל יושביה. לאחרונה הוציא ספר בשם "ארץ אהבתי" שאינו רק מקבץ סיפורים מרתק אלא גם סיפור חייו. אביא כאן כמה סיפורים ששבו את ליבי בקריאת הספר.

בפתח ספרו כותב אלון: "אני בן הארץ הזאת, ארץ אָהֲבָתִי. הלכתי בשביליה, שמעתי את סיפוריה. סיפרו אותם פלחים, תושבי כפרים, בדואים נודדים, דרוזים, תושבי הארץ וגם תושבי לבנון וסוריה. הסיפורים נולדו וסופרו סביב מדורות, בטיולי תנועות הנוער. סיפרו אותם מפה לאוזן, מאב לבן, לעיתים שרו אותם – אך לרוב איש לא רשם אותם ובמות שומעיהם ימותו גם הם. סיפורים אלה אני רוצה להנציח בטרם יאבדו... האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו, אמר המשורר. הסיפורים בספר זה שזורים ללא הפרד בשבילי חיי. גרתי במקומות רבים מדן ועד אילת. עסקתי בעיסוקים רבים, הייתי חקלאי, רועה צאן ובוקר ונהג משאית, עבדתי שנים רבות ברשות שמורות הטבע, טיילתי בארץ ואף בארצות שכנות. הדרכתי טיולים, לכן בסיפורים שכלולים בספר זה משובצים גם תולדות חיי.

הוריו של אלון היו ממייסדי קיבוץ דן שנוסד בשנת 1939 כישוב חומה ומגדל בקו התפר בין המנדט הבריטי למנדט הצרפתי.

קיבוץ דן והאזור במפה בריטית משנת 1940 1:20000

חוויותיו של הילד אלון שזורות באזור שופע מים זה. "באחד הימים שמענו צעקות מכיוון הכפר בניאס, שהיה במרחק לא רב מהקיבוץ. מיהרנו לשם ומצאנו את כל הכפר, על טפו ונשותיו, עומדים בחצי גורן אל מול פתחה של מערה קטנה, ובמרכז המעגל גיבור הכפר, חרב תלויה בחגורתו ונבוט מתנופף בידו, והוא מתקרב למערה ונסוג, מתקרב ונסוג, ותוך כדי כך צועק: “פי דָבָּע?” (“יש צבוֹעַ?”) וכל הכפר עונה במקהלה “מפיש, וואללה, מפיש” (“אין כלל, אין”), וצעקות אלה חוזרות על עצמן ללא הרף. מתברר שצבוע נראה במערה וחולל סערת רגשות ואֵימה בכפר כולו. הגיבור המקומי, שנטל על עצמו את המשימה להרוג את הצבוע, או שזו הוטלה עליו, פחד להתקרב, וחימם את עצמו בקריאות, מצפה שישכנעו אותו שהצבוע נעלם. שמע את הצעקות שמואל קראוס, חבר הקיבוץ ואחד מהמורשים על-ידי הבריטים לאחוז בנשק שניתן לקיבוץ רשמית והצטרף למהומה. כשהתברר לו במה העניין ניגש בקור רוח למערה, הציץ לתוכה, ירה והרג את הצבוע. מאז היה שמו ברחבי הגולן “אבו אל דָבָּע”, ומעמדו נסק לשמיים, שני רק לאלוהים." 

איור: אלון גלילי

על החלפת שמו מקונסקובולסקי לגלילי כותב אלון: "בגיל עשר לערך החלפתי שם משפחתי ל”גלילי” המתאים יותר למקום בו חייתי והוא שמי עד היום. אם תשאלו כיצד ילד קטן מחליף את שמו, הרי אין פשוט מזה: רשמתי שם זה על כל מחברותי, ולאט לאט התרגלו מורי וחברי לשמי. ההחלפה הרשמית בגיל יותר מבוגר הייתה כבר קלה הרבה יותר. אינני זוכר ויכוחים עם הורי לגבי השם שבחרתי לי. אני מניח שהם כיבדו את רצוני, ובהמשך אף הלכו בעקבותיי והחליפו גם את שמם. אגב, לא הרבה היה כתוב באותן מחברות פרט לשמי."

בין האגדות בנות ימינו הקשורות לטבריה, מספר אלון על שוטר טברייני בשם אפללו, שהחליט ללכת על המים. אם ישו יכול – גם שוטר עברי יכול. הוא קשר עצמו לבלונים ולאחר ניסויים חוזרים שעשה בהסתר במשך שבועות רבים, באמונה שאין איש רואה אותו, הצליח “ללכת” על פני המים. אלא שאז שמע מאחוריו צעקה: “אפללו מטומטם, למה לא תלמד לשחות!”.

דייג בכנרת. אוסף אמריקן קולוני

מיד לאחר מלחמת העצמאות עזבה המשפחה את קיבוץ דן ועברה לקיבוץ עין השופט ברמות מנשה, שבו היו חלק מחברי ההכשרה המקורית של הוריו מפולין.

אלון גלילי בוקר בעין השופט

"בצעירותי בעין השופט גידלנו בני כתתי ואני יונים. הדריך והנחה אותנו טוביה לישנסקי, שהיה אדם נפלא, לוחם, איש טבע, חקלאי ומגדל יונים. היונים שגידלנו אף הביאו לנו מעט ממון, כאשר מכרנו אותן להסתדרות העובדים על מנת שיפריחו אותן בחג הראשון למאי בחיפה. שעתיים אחרי מכירתן ושעה אחרי ש”הפריחו” את “יוני השלום” לאוויר בחיפה- הן כבר היו שוב אצלנו בשובך."

בהמשך הצטרף אלון לרשות שמורות הטבע. התמונה מטה צולמה בעת העברת צבאים לרמת הגולן.

אלון היה מנהל מחוז הדרום של הרשות והקים את "הסיירת הירוקה" בתקופה שאופיינה גם בכניסה חופשית של בדווים מסיני ומירדן לשטח ישראל. הפעילות של הסיירת הייתה נתונה לביקורת ולשבחים כאחד והייתה תקופה תובענית.

בעשרות השנים האחרונות קשר אלון את חייו למדבר והוא מתגורר במדרשת שדה בוקר. במהלך חייו למד להכיר את אורח החיים המדברי ובמיוחד את זה של הבדווים.

"הבדווים אינם נוהגים לתת לגמליהם שמות פרטיים, כפי שאנו עושים לפרותינו. אולם לגמל בכללו יש בערבית תשעים ותשעה שמות המשתנים בהתאם לגילו ומינו, מ”כוּאַר” בצעירותו ועד ל”הֶרְשְ” בזיקנתו, שיכולה להגיע לארבעים שנות חיים. מספר השמות הרב אינו מקרי. הוא זהה למספר שמותיו ותאריו של האל, ומעיד על החשיבות, עד לדרגת קדושה, שנותן הבדואי לגמליו."

פרק בספר מוקדש לסיפורי עם ואת זה אהבתי במיוחד:

 

אריה, זאב ושועל יצאו לצוד ציד. התמזל מזלם, ולכדו חמור, צבי וארנבת.

אמר האריה לזאב: “חלק בינינו את השלל”.

חשב הזאב וחשב, ולבסוף אמר: “לך הארי - החמור, הצבי לי והארנבת לשועל”.

הרים האריה את כפתו, שלף את ציפורניו, והטיח מכה איומה בפרצופו של הזאב.

חשב השועל: “כמה טיפש הוא הזאב”, ולאריה אמר: “אני אחלק את השלל: החמור - לארי לסעודת הבוקר; הצבי - לארי לסעודת הצהריים, והארנבת - לארי לסעודת הערב”.

אמר האריה: “אכן, נבון וחכם הינך. ממי רכשת תבונה זאת?”

ענה השועל: “מן הזאב”.

 

פרק אחר עוסק בעולם בעלי החיים והנה קטע מסיפורו של המִדבָּרוֹן - הקטנה בציפורי ארצנו, קטנה מצופית (יונק הדבש) וקטנה מפשוש, וחייה במדבר.

 

למדברון זנב ארוך המתנועע כל הזמן ועליו שני כתמים צהובים. הוא קופצני ורוב הזמן נמצא בתנועה על מנת שיהיה קשה ללכוד אותו. קולו של המדברון הוא צקצוק, דומה לקול שבני אדם נוהגים להשמיע בעזרת הלשון והשיניים שמשמעותו היא “לא!”.

 

 

מקור התמונה: ויקיפדיה

 

ומדוע הנעת ראש וקולות הצקצוק? האגדה מספרת: כאשר תקפו אנשי המדבר את עם ישראל בדרכו במדבר, עלה משה רבנו לראש הר, הניף את ידיו למרום, דיבר עם האל ואמר לו: ראה את עמך הולך וכלה, עברנו את הים בחרבה והנה עוד מעט ניכחד. עד ועד כה ראה משה שכל עוד הוא מרים ידיו כלפי מעלה בני ישראל מנצחים, וכשיורדות ידיו מנצח עמלק. “והיה כאשר ירים משה את ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק” (שמות, י”ז, י”א). אך משה זקן, וידיו כבדות. עוזריו הנאמנים אהרון וחור אצו במעלה ההר ותמכו את ידיו לבל יישמטו. כאשר תם הקרב בניצחון ישראל, מיהרו אהרון וחור במורד הגבעה להצטרף ולשלול שלל. התיישב משה על אבן לנוח, וראה ציפור קטנה לידו. שאל משה את הציפור: “היודעת את מי אני?”. ענתה הציפור: “בוודאי, אתה מנהיג היהודים אהובו של האל”. אמר משה: “ידי כואבות, גבי כואב ואני עייף, אינני יכול לרדת מהגבעה הזאת. התעזרי לי?” “בוודאי”, עונה הציפור, “אך כיצד?” “מצאי לי מקל שאוכל להיתמך בו” אמר משה, אך שלא יהיה ארוך מדי, לא נמוך מדי ולא כבד מדי אבל חזק”. “לפקודתך”, ענה המדברון, והתכוון לעוף. “המתן מעט”, קרא משה, “חשוב שתהיה לו גולה בקצהו שיהיה נוח לידי”. אמר המדברון - זאת בקשה מסובכת, אקרא לאשתי המדברונית, ושניהם עפו לחפש מקל מתאים למשה. אך לשווא. אף אחד מהמקלות שמצאו לא היה מתאים לדרישותיו של משה. צקצקו לאות לאו, ועפו הלאה. וכך עפים עדיין המדברונים מענף לענף וממקל למקל, מחפשים מקל המתאים למשה ומצקצקים, ועד היום טרם מצאו.  

הספר של אלון נוסף למדף ספרי הארץ שלי. אני כבר מחכה לטלפון הבא.

 

המעוניינים ברכישת הספר מוזמנים לכתוב לשמחה גלילי במייל sagalili2926@gmail.com   

לשאינם מנויים על דף המידע: לקבלת כתבות דומות בדיוור ישיר בעתיד הרשמו בקלילות בדף הבית (תפריט ראשי).
יש לך סיפור עבורנו על ארץ ישראל במבט אישי ? עורך האתר ישמח לקבלו. במה זו מיועדת גם לך.


תגובות
1.  אהרן  (01/09/2018)
סיפורו של אלון הוא סיפורו של הדור שלי ושל הארץ. אהבתי. שנה טובה
2.  זאב גרליץ  (03/09/2018)
תודה על הכתבה הנאה והמשכילה , הייתי בכיתה אחת מתחת לכיתתו של אלון בעין-השופט .אני מבקרו מפעם לפעם במדרשיית שדה בוקר .ובאשר לברברה פרופר הרועה . בשלט המוצב בחורשה ליד הכביש מול קיבוץ שדה בוקר חסר ניקוד -ולכן חושבים שזהו רועה ולא רועה(נקבה)!!! לעניות דעתי חשוב לציין זאת למען כבודה .
3.  נעמי  (03/09/2018)
תודה יואב ושתהיה לך שנה נהדרת
4.  יהודה זיו  (03/09/2018)
ליואב, השלום והברכה! כאשר נמניתי עם רשות שמורות הטבע כעורך סקרים ומחבר הדפדפות, אהבתי את מפגשי עם אלון ושבתי ונהניתי מפיו מפיק המרגליות. מן התצלומים, המלווים את הכתבה, אתה לומד כי היה זה כשכבר גידל אלון כרס –ולפיכך היה לו בפי כינוי חיבה: 'אלון הַטַּבּוּר' (על משקל 'אלון התבור'...). נהניתי יותר מכל מסיפוריו על קשריו עם שבטי הבדווים בנגב, כמו זה אשר ישב באזור בו קם לימים 'בַּהַ"ד אחד' ולפיכך גורשו אנשיו משם – ולימים, בסיור אשר עשה אלון בירדן, פגש שם בדווי שהכיר אותו והציג את עצמו: 'אָנָא מִן 'וָאדִי חַד'... – שיבוש השם 'בה"ד חד' בפי בני אותו שבט! בגעגועים לאלון ולסיורים אתו בנגב, יהודה זיו
5.  אבי  (03/09/2018)
כתבה מעניינת. תודה ושנה טובה
6.  נתן רועי  (04/09/2018)
אני עברתי עם אלון גלילי שעורי הדרכה בנגב, במיוחד באורחות בדואים, רעיית צאן, והוא לימדני על המשכוכית ועל אורחות הרועים. איש מעניין מאד.
7.  שרה בנית  (04/09/2018)
למדתי עם אלון בקורס מורי דרך בירושלים נהנתי לקרוא את הדברים תמיד נהננו בקורס לשמוע את סיפוריו המרתקים אלון יישר כוח לצאת סיפרך ארץ אהבתי אין לי ספק שזו יצירת מופת השוזרת בתוכה את כל הידע העצופ שלך ומבטאת יותר מכל אהבתך לארץ ברכותי
8.  סטולר יואב  (06/09/2018)
הייתה לי זכות להכיר את אלון וגם לטייל אתו, מאחל הרבה בריאות , חג שמח ושנה טובה!!! יואב
9.  ד"ר גרשון פז-טל  (08/09/2018)
הי אלון ישר כח על חיבור הספר. אני רוצה לרכוש עותק , שלח אלי את מספר הטלפון שלך,או הרם אלי טלפון. יש לעדכנך בברכה, פז-טל 0544333504
10.  אבירמה האריס  (10/09/2018)
אשמח לרכוש את הספר 054-2203810