בָּדָד לָעַד: ד"ר פואד דג`אני  - כך זה התחיל ...       חזרה ל"ועוד"   חזרה לתפריט ראשי  

מאת: מיכל ששון ביבי

נוזהה, טיול יפואי...
אני צועדת בשדרת ירושלים שביפו. עד 1948 כונה החלק הדרומי של השדרה נוזהה, טיול (שמה של השדרה כולה היה: המלך ג`ורג`). העצים הנישאים במרכזה יכולים להעיד משהו על יופייה הנשכח. בבית מספר 100 אני פונה לרחוב ד"ר פאול ארליך ולאחר מספר צעדים נכנסת לרחבה גדולה, חולפת על פני השומר שבכניסה הישר אל החצר האחורית. עץ פיקוס עב גזע ושורשים מסתעפים מקבל את פני. אולי יש בו רמז לסיפורו של האיש והמקום שניטעו חזק באדמה ולא ניתן היה לעקור אותם.

אני ממשיכה לאורך השביל המטופח שבחצר. אמנם רק כפסע ביני לבין השדרה הסואנת אבל יש כאן שקט עולמי. לא רק היום. בשנת 1942 תיאר אורח את ההבדל בין הרחוב לחצר כ"גבול בין אירופה לאסיה". פה ושם על ספסל או כיסא יושב קשיש אותו אני מברכת לשלום. עוד כמה צעדים ואני פונה לעבר מצבה שחורה בין שיחים. קבר בודד, קברו של ד"ר פואד איסמעיל דג`אני. כיום זוהי החצר של המרכז הסיעודי צהלון אבל ראשיתו של הסיפור מתחיל כמעט 90 שנים קודם לכן.

העיקר הבריאות...
בשנת 1933 חנך ד"ר פואד איסמעיל דג`אני, בן למשפחה מוסלמית מכובדת, בית חולים פרטי ביפו, על שטח פרדס שהיה בבעלותו. אמנם היה בעיר בית חולים ממשלתי בו עבד הרופא מספר שנים לאחר שסיים בשנת 1926 בלונדון את התמחותו בכירורגיה, אך הדוקטור ביקש לתת שירות רפואי מודרני המתמחה בכירורגיה ויולדות. 
את תכנון בית החולים והבית שנבנה בחצר בית החולים הפקיד ד"ר דג`אני בידיו של האדריכל היהודי יצחק רפפורט. הבניין תוכנן בסגנון העדכני אותם ימים, הסגנון הבינלאומי אך חזיתו שמרה על הסגנון המסורתי: כניסה בעלת שלוש קשתות ומעליה כתובת ערבית, ציטוט מהקוראן: "אם חלית הוא יבריאך". (חזית זו נהרסה). חצר בית החולים עוצבה בהשראת ארמונות אלהמברה עם ספסלי אבן מעוגלים ומזרקת אריות.

שפת הדיבור בבית החולים הייתה ערבית, כך העידה לימים האחות היהודייה יפה בביוף ברגר שהתקבלה לעבודה בזכות שליטתה בשפה הערבית. בבית החולים טופלו ערבים ויהודים כאחד, למרות המתח הלאומי המצטבר באותם ימים.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, הוסב חלקית בית החולים לשימוש הצבא הבריטי וד"ר דג`אני קיבל עיטור כבוד על טיפולו בחיילים הבריטים. אבל כבוד לחוד וכסף לחוד: ממסמכים והתכתבויותיו עם השלטונות עולה כי  ד"ר דג`אני הגיש לשלטונות בקשות להקלות מס בגין השירות אותו הוא נתן, אך אלו לא ניתנו לו.
שבע שנים לאחר פתיחתו של בית החולים, בחודש יוני 1940, נדקר ד"ר דג`אני במהלך ניתוח שביצע. המנותחת ניצלה אך הרופא לקה בהרעלה ונפטר. למרות שהדבר לא היה מקובל, נענו השלטונות לבקשת אשת הרופא לקבור את  בעלה בחצר בית החולים אותו ייסד, מתחת לעץ במקום בו יכלה לצפות בקברו מחלון חדרה. 
מסע הלוויה יצא ממסגד נוזהה הסמוך ואלפים ליוו את ארונו בדרכו האחרונה. אנשים הצטופפו ברחוב הראשי או השקיפו ממרפסות הבתים. בין מלויו היו מכובדים מבני הדתות השונות, בכירי שלטון בריטי ומשלחת רופאים יהודים.
על קברו של דג`אני הונחה מצבה משיש איטלקי כפי שסיפרה לימים בתו, אך מה היה צבעה ומה היה חרוט עליה אין אנו יודעים. מיד לאחר מותו הסבה עיריית יפו את שם הרחוב בו ניצב בית החולים לרחוב "ד"ר דג`אני".
בשנת 1948 הכל השתנה.

העיר ריקה
בכ"ט בנובמבר 1947 החליטה עצרת האומות המאוחדות על חלוקת הארץ לשתי מדינות. חלוקת המפה השאירה את יפו כעיר ערבית עם גישה לים, מובלעת במדינה היהודית. אף על פי כן החלה למחרת עזיבה מאסיבית של תושבי העיר. גם פאייקה חוסייני, אשתו של ד"ר דג`אני, יחד עם ששת ילדיה: סאלמה, איסמעיל, פאייק, נז`ואה, סוהא ועומר עזבו בינואר 1948 למצרים משאירים את ביתם מאחור. ערב הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, הגישה ההנהגה הערבית שנותרה בעיר כתב כניעה בפניי ההנהגה היהודית. יפו הפכה לשטח צבאי כבוש, ריקה מתושביה (כ-3,700 תושבים נותרו מכ-80,000 תושבים). שמות רחובות העיר נמחקו והוחלפו במספרים ובית החולים דג`אני הפך לבית חולים צבאי, נותן מענה לפצועי המלחמה הרבים.

מצה"ל לצהלון
1949. הצבא החל להתפנות מרוב המבנים שבעיר. אלפי יהודים שעם קום המדינה נפתחו עבורם לרווחה שערי עליה, התיישבו בבתים הנטושים של יפו ורבים מהם נזקקו לשירות רפואי שאותו קיבלו בבית החולים הממשלתי ביפו ששינה בינתיים את שמו לדונלו על שמו של רופא יהודי איטלקי בן המאה ה-10. הוחלט כי בית חולים דג`אני ישמש כבית יולדות ובשל הצורך הדחוף המקום נפתח עוד בטרם אורגן כראוי. שמו של בית החולים הוסב רשמית לצהלון על שמו של רופא יהודי איטלקי בן המאה ה17, יעקב צהלון. נראה כי שמו של בית חולים דג`אני היווה השראה לבחירת שמות בתי החולים היפואים כמו גם שמות הרחובות שמסביבו.
קברו של ד"ר דג`אני נותר בדד בחצר בית החולים ועם השנים הוסרה המצבה. איך ומתי לא ברור. בשנת 1988 הגיעה סאלמה, בתו הבכורה למפגש עם חברותיה ללימודים בירושלים, מפגש שתועד בסרט "פגישה חוזרת" שיצרה נעמי שחורי. סאלמה ביקרה ביפו, הגיעה לפקוד את קבר אביה ומצאה אותו ללא מצבה. אל הסיפור נחשף שמואל גילר, אדריכל וחוקר יפו שהחל במהלכים להנצחתו של ד"ר דג`אני. בשנת 2000 הוצבה מצבת שיש שחורה על מקום קברו והחלו דיונים בעניין הנצחת שמו באחד מרחובות העיר הסמוכים לבית החולים. 


המסע בעקבות השם... דג`אני
שם הוא מהות. כך שמות אנשים וכך שמות מקומות. שם יוצר "טקסט" כתוב ומדובר בנוף. במקומות של חיכוך חברתי/לאומי הוא משקף יחסי כוחות במרחב. אם הוא מופיע או נעדר הרי שטמונה בכך משמעות.
אמנם שם הרחוב ובית החולים דג`אני הוחלפו רשמית אך לא נמחקו באמת. השם דג`אני נשאר חרוט בזיכרון: סיפורו של הרופא נודע ברבים ותושביה החדשים של יפו שלא זכו להכיר את הרופא או לקבל טיפול בבית החולים שלו המשיכו לקרוא לבית היולדות`דג`אני`. עד היום בסיורים אני פוגשת לא מעט מטיילים שמספרים בגאווה :`נולדתי בדג`אני`.
עם סיפוחה של יפו לעירית תל אביב החלו להעניק שמות חדשים לרחובות יפו במקום המספרים. רחוב ד"ר דג`אני היה עתה רחוב ד"ר ארליך על שמו של מדען יהודי גרמני חתן פרס נובל ברפואה, מי שטבע את המונח כימותרפיה. אולי בחירת המיקום בו הונצח רופא חשוב זה במקומו של ד"ר דג`אני מרמזת משהו על גדולתו של ד"ר דג`אני עצמו. מצידו המערבי של בית החולים קיבל  הרחוב את השם ציהתל"י: קיצור של "ציון הלוא תשאלי" ורחוב קטן היוצא ממנו נותר עם המספר 3768.
בשנת 2005 דנה ועדת השמות של עירית תל אביב יפו בהענקת שם לרחוב זה והוחלט על השם ד"ר דג`אני אך בפועל השם לא הוענק לרחוב.

כיכר העיר
26.2.2012 עשרות אנשים התקבצו סביב הכיכר הסמוכה לבית החולים ברחוב ציהתל"י. הרחוב קושט בדגלים. בין הבאים היו תושבי יפו, חוקרים ומדריכים, נציגי העיריה וכעשרים מבני משפחת דג`אני שהתקבצו מרחבי העולם והוזמנו לאירוע הרשמי: קריאת שם הכיכר על שם ד"ר דג`אני.
כאשר דיבר צעיר בניו, עומר בן ה 72 שנולד ביפו ולא זכה להכיר את אביו, התנוססה מאחוריו שקופית עם שלט רחוב הנושא את שם אביו. רחוב דג`אני לא - אבל לפחות כיכר כן.

בדבריו הביע תקווה כי חנוכת הכיכר תהווה דוגמה לשני בניו של אברהם: יצחק וישמעאל לחלוק חיים של שלום אחד עם השני. עוד אמר:

I am the youngest and the last surviving son of Dr. Fuad Dajani. I was born in my father`s hospital three months before his death. As a result of our own diaspora, Dr. Dajani`s six children (all of us born in Palestine) have five different nationalities between us. I, myself, am a U.S. citizen. Although I never knew my father, I am very proud of his achievements and good deeds. It is very rewarding to his memory that a square/roundabout, adjacent to his hospital, will be dedicated next February 26 to honor his good name   Omar Fuad Dajani 

ראו סרטון מהטקס המרגש: 

אחוזת דג`אני
2008. ספר חדש יוצא לאור "אחוזת דג`אני". אין בין הספר לבין המציאות דבר. הספר אמנם עוסק באחוזה של משפחה ערבית דג`אני, אך לימים ייבנו עליה 3 מגדלים: עגול, משולש ומרובע. מה שכן עושה הספר מחזק בתודעה את השם דג`אני. בספר רב הדימיון על המציאות אך שמו של הספר הופך גם הוא להיות חלק מזיכרון השם, שלא בהקשרו.

כך זה התחיל ...
"זה בשבילך, לי אין מה לעשות עם זה ואת בטח תעשי בזה שימוש" אמרה לי מירלה, שלמדה אצלי בקורס להכרת תל אביב יפו והגישה לי ספר "כך זה התחיל: מזיכרונות בית החולים הממשלתי יפו צהלון -דונלו 1949-1980"

הספר מספר את סיפורם של האנשים אשר עמדו מאחוריי הקמת ותפעול בית החולים בימיו הראשונים אחרי 1948. בין הסיפורים על קורס אחיות, מספר המיטות וזיכרונות רופאים ואחיות על הרגעים בהם "נולדה הבריאות" ביפו של מדינת ישראל התגלה לי משפט שעורר את סקרנותי: "ב-26 במאי 1949 נולדה הילדה הראשונה בבית החולים. את הלידה קיבלה אסתר לוי נוימן. התינוקת נקראה אמנם יהודית (שכטר) אך במחלקה קראו לה דגנית, על שם בית החולים דג`אני". ומכיוון ששמות הם נושא שמרתק אותי, החלטתי לצאת למסע חיפוש אחרי "התינוקת".

המדור לחיפוש קרובים
החלטתי לפנות למדור לחיפוש קרובים. מסתבר שעוד יש תוכנית רדיו שכזו תחת שרביטו המנצחת של איזי מן שחזר אליי תוך פחות מ24 שעות עם כמה מספרי טלפון. אחד מהם נראה מתאים: יהודית דגנית חלוץ לבית שכטר מרמת גן. אך עם השם הגיעה הידיעה המצערת : יהודית נפטרה. בכל זאת חייגתי, מקווה לשוחח עם ישראל בעלה.
"ביום שישי הקרוב אנחנו עולים לקברה, זהו יום השנה שלה" ,סיפר לי ישראל בעלה. למה הגיעה אמא של יהודית מרמת גן ללדת ביפו, לא ידע לספר לי. שוחחנו וקבענו להיפגש.

לכל איש יש שם
במאי 1949 הגיעה גברת לאה שכטר שהתגוררה עם בעלה בדירת חדר ברמת יצחק שברמת גן עם צירי לידה לבית החולים דג`אני – צהלון. אותה שעה עדיין עסקו בהכנות לקראת פתיחתו של המקום. התינוקת שבקעה לאוויר העולם ב- 22 למאי 1949 (כפי שהיה רשום בתעודותיה) קיבלה את השם יהודית על שם סבתא שנספתה בשואה, שם בעל משמעות רגשית כפולה. אחיות בית החולים הנרגשות ובראשן המיילדת אסתר לוי נוימן ביקשו להעניק לתינוקת את השם דגנית על שמו של ד"ר דג`אני בכבודו ובעצמו.
יהודית נשאה את שני שמותיה עמה לאורך שנות חייה. כאשר  מלאו לה חמש הוזמנה על ידי הנהלת בית החולים לחגוג את חגה בו.

באדיבות ישראל חלוץ

כאשר התגייסה יהודית-דגנית לצבא זכתה בכתבה המספרת על התינוקת הראשונה שהפכה חיילת.

באדיבות ישראל חלוץ

בדד לעד?
ד"ר דג`אני לא נקבר בבית קברות, בין מצבות. הוא נקבר בחצר המקום בו הקים את פרויקט חייו. אך האם באמת היה בדד?  נדמה לי שלא. גם  בשנים בהן לא נותרה מצבה על קברו, שמו של דג`אני היה לו למצבה והוא חלק בלתי נפרד מסיפורה של יפו וסיפורם של אנשים רבים שבביתו יצאו אל החיים.

מיכל ששון ביבי - מורת דרך מומחית בסיורי תל אביב יפו, מקומות, אנשים וחוויות. עוד פרטים באתר להתאהב בתל אביב יפו TLV

כתבה זו הינה חלק מהסדרה בָּדָד לָעַד – קברים מבודדים בישראל

לשאינם מנויים על דף המידע: לקבלת כתבות דומות בדיוור ישיר בעתיד - הרשמו בקלילות בדף הבית (תפריט ראשי)

חזרה ל"ועוד"         חזרה לתפריט ראשי 


תגובות
1.  דן יוגב  (10/03/2020)
נפלא. תודה רבה
2.  אתי מראלי בן אליעזר  (10/03/2020)
סיפור מרגש מאד, אותי באופן מיוחד. כי לאחרונה כתבתי את סיפורה של אישה מיוחדת, ניצולת שואה, שלמדה בקורס לאחיות בבית החולים דג'אני ועבדה שם כאחות.
3.  שאול ארלוזורוב  (10/03/2020)
תוספת כלשהיא-- הייתי איש הבנק העולמי בשך שנים לפני כעשור הגיע ה משלחת ויצאנו לאכול בנמל יפו שם בארוחה ישבתי ליד איש או"מ שאלתיו מאין הוא והוא אמר שמי דגאני ואנו מכאן-יפו אתה זוכר את בית ילדותך כן כמה זה רחוק -קרוב מאד מעניין אותך לבקר מאד מאד אבל חושש לקחתי אותו והגענו לדירה שלהם דפקתי על הדלת ספרתי להם מי עומד בחוץ והם מיד בקשו שנכנס הוציאו כל טוב והוא סיפר ספורו על 1948 וההמשך ואמר שאין למשפחתו שום תביעה על הדירה בהווכחו בחשש בעיניהם הספור הרבה יותר ארוך אבל מספיק להיום
4.  דוד  (10/03/2020)
סיפור חשוב ומרגש, תודה
5.  איתי פלאות  (10/03/2020)
תודה על הסיפור המרתק
6.  יעקב בן כנען  (10/03/2020)
ד"ר דג'אני קיבל בינואר 1936 תואר אבירות של מסדר האימפריה הבריטית על שירותיו למען הציבור בפלסטינה
7.  עליז שגיא  (10/03/2020)
תודה רבה לך יואב על שחשפת עוד סיפור מופלא מסיפורי ארץ ישראל החבויים , תבורך .
8.  עליז שגיא  (10/03/2020)
תודה רבה לך יואב על שחשפת עוד סיפור מופלא מסיפורי ארץ ישראל החבויים , תבורך .
9.  שמואל גילר  (10/03/2020)
שלום רב, קראתי הרשימה של מיכל ששון ביבי על בית חולים דג'אני. ראיתי את צילום המצבה. מאחר והמשפחה בקשה ממני לעצב את המצבה, הקפדתי על כך שהכיתוב יהיה גם בעברית. ולכן ראוי יותר שיוצג דווקא הכיתוב בעברית שבחזית. אינני יודע לקרוא ערבית, אבל למיטב הבנתי מה שמופיע על גב המצבה, בצילום שברשימה, הוא משפט מהקוראן. בברכה, שמואל גילר
10.  מיכל ששון ביבי  (10/03/2020)
תודה רבה לכל המגיבים והתוספות. אשמח לשמוע את סיפורה של האחות. שאול ארלוזורוב, תודה על הסיפור באופן אישי אשמח לשמוע יותר. למען האמת סיפרה לי תושבת יפו כי הבית בו היא גרה היה בית המשפחה ואף הראתה לי את הבית ליד שהיה של המשרתים, אך לא מצאתי אף סימוכין לסיפור כך שלא יכולתי להביא אותו. שמוליק גילר, לך מגיעה תודה על כל העשיה ואכן הכיתוב על האבן השוכבת של המצבה בצבע לבן הוא בעברית. מחכה לפיענוח המדויק של הכיתוב בערבית. ואשמח להוסיף ולצטט במדויק את הכתוב בעברית, ק שבימים אלו לא ניתן להיכנס למקום שנמצא בבידוד מוחלט בגלל המצב.
11.  אברהם טובל  (11/03/2020)
נולדתי בדג`אני
12.  עמוס ירקוני  (11/03/2020)
עם כל הסחי שמסביב טוב לקרוא כתבה כזאת. תודה ! עמוס
13.  יעקב וימן  (12/03/2020)
תודה על סיפור מעניין ומרתק.
14.  שלמה בן אשר  (12/03/2020)
תודה מיכל. כתבה מקסימה על איש ומפעל שלא ידעתי על קיומם.
15.  רחל גולד  (12/03/2020)
תודה מיכל ויואב מאד מעניין. אחי נולד בדג׳אני.
16.  איתן בורשטיין  (12/03/2020)
למיכל, תודה מאמר מאלף ומרתק. לגבי שינוי השם לשדרות ירושלים היה היגיון בשינוי שכן עם איחוד יפו עם תל אביב בשנת 1949 נוצר מצב שבעיר המאוחדת היו שני רחובות על שמו של המלך ג'ורג' החמישי.
17.  יגאל  (12/03/2020)
כל הכבוד - מדהים
18.  נתן רועי  (15/03/2020)
נולדתי בבית החולים הזה ואני אוהב את המקום מאד. ברכות על הכתבה
19.  אריה  (15/03/2020)
מעניין מאד. מה הקשר למשפחת דג'אני מלוב?
20.  אלי מנור  (15/03/2020)
סיפור מעניין ומרתק,כל הכבוד
21.  מאירה הלל  (15/03/2020)
שמחתי לקרוא את הכתבה, נולדתי ברחוב שלוש ב1938 וביפו טיילתי פעמים רבות לאידעתי את הסיפור המופלא על הרופא דגאני, מעניין ומרשים וחייבים להסיף ולספר את הספור הנדיר תודה, מאירה
22.  ישראל חלוץ  (15/03/2020)
כמי שמיכל בקרה אותו במהלך הכנת הכתבה,יכולתי להתרשם,כמה רצינות ומקצועיות,הושקו בכל םפרט ופרט,והתוצאה,מאמר יפה,מקצועי ומרגש.כל הכבוד למיכל .
23.  יעקב ניר  (15/03/2020)
העובדה שפרנסי העיר חוששים, חס וחלילה שיהא ביפו רחוב על שם דג'אני הינה בסך הכל טפשות, קטנוניות, וגם חרפה. לדוגמא, בשכונה ערבית באחת הערים המעורבות יכול להיות רחוב על שם הבעש"ט... נשארנו גלותיים מכתרילבקה, ועל כך אני מצר
24.  זאב הולין  (15/03/2020)
סיפור מרתק, כמו תמיד.
25.  יואל  (21/03/2020)
תודה. מרתק ומעשיר
26.  IDAN BERGER  (31/03/2020)
FACINATING
27.  יעקב וידס  (07/04/2020)
מרתק בילדותי סבלתי מעצירות כרונית. יתכן ועוד לא מלאו לי 4 שנים. בכניסו אותי לבית החולים כדי לבחון אפשרות לנתח אותי. לבסוף אחת הרופאות אמרה להורי שלא ינתחו אותי, בסופו של דבר העניין יתרפא מעצמו. ואכן כך היה. אני מספר את הסיפור כי היה זה ביבית החולים דג'אני, כך קראו לבית החולים בערך בשנת 1950. אני זוכר את החדרים, את הגן שם הסתובבתי עם הורי עד שהכניסו אותי למחלקה. אני זוכר את מזרקת האריות אני גם זוכר את המיטה ואת השכן שלי במיטה לידי, נער שהפחיד ועצבן אותי
28.  שמואל גילר  (20/06/2020)
מאחר והותקפתי לאחרונה בעקבות כתבה על האמת מאחורי בית הקברות המוסלמע, כדאי להזכיר כי כשאני היהודי סייעתי למשפחת דג'אני להציב מצבה, נשלחה תלונה עלי על חילול קברו של הרופא. מאותם גורמים קיצוניים. ותיקון קל- השביל אותו רצו בתחילה להנציח על שמו של הרופא לא היה מקום ראוי, ולכן הנושא התעכב עד שנמצא פתרון מכובד.
29.  ציפי בן דוד  (08/10/2020)
אני נולדתי בדאג'ני בשנת 1951. גרנו אז ביפו. לימים הורי עברו לרמת גן ובשנת 1957 אימי התעקשה לנסוע ליפו לבית החולים ללידת אחותי. לא לקריה ולא לבלינסון.תודה לכל המשתפים בפרטי הסיפור המרתק על ביה"ח