מים גנובים                                                               חזרה ל"ועוד"

קרני שמש אחרונות צבעו את האופק באדום. עוד מעט ירד החושך.
הטיולית עצרה לרגע בשולי הדרך הצרה. שלושתנו ירדנו במהירות עם ציודנו ונותרנו בדד במרחב השומם.
נהרי עזר לי להעמיס את החגור הכבד ואני חיזקתי את רצועות מכשיר הקשר על גבו.
דורי כבר היה מסודר. כהרגלו - לא נזקק לעזרה.
שלפתי את המצפן, מדדתי 95 מעלות. "זה הכיוון" הצבעתי. התחלנו ללכת.

כבר משעת בוקר מוקדמת אנו לומדים את הציר, בוחנים תצלומי האוויר ומשננים את האתרים בהם אנו אמורים למצוא סימני קוד.
שבוע ניווטים שלישי בה"ד 1. קודם מצפה רמון, אח"כ חברון, עכשיו שבוע נגב צפוני.

גשם זרזיפי החל לרדת. אין מה להחיש צעדים. כך או כך המסלול ייקח לנו שש עד שמונה שעות.

לפתע הטיל דורי פצצה : "חברה - אנו קופצים לארוחת ערב"

הסתובב אצלו בורג - חשבתי.
"על מה אתה מדבר?" שאל נהרי בתדהמה.

"אתם רואים את הילת האור מצפון? זה קיבוץ ברור חייל ואו-טו-טו יגישו שם את ארוחת הערב הטובה ביותר בנגב"

"ואיך זה קשור אלינו?"  אמרנו לא אמרנו. קצינים לעתיד האמורים לתרגל ניווט מורכב ולהתייצב בסוף המסלול מול המ"מ עם רשימת הקודים.

זה המקום לומר שדורי לא היה חניך רגיל. כולם מלבדו - עוד לא בני עשרים - עברנו את המסלול הרגיל - באנו מקורסי מפקדים בשריון, תותחנים נ"מ ולפנינו מסלול קצונה של כשנה.
דורי היה צנחן, רב סמל ותיק בקבע - שבסיום בה"ד 1 בהסדר מיוחד היה אמור לקבל דרגת סגן. תמיד מצוחצח ומהודר משהו. בדרך כלל הערכנו את שיקול דעתו.
נהרי ואני לא היינו מעלים על דעתנו רעיון הזוי שכזה - דורי כן.

תוך עשר דקות מצאנו עצמנו בפתחו של חדר האוכל של הקיבוץ.
ריחות טובים של מאפה עלו באפנו. התקבלנו במאור פנים.
את כלי הנשק הפקדנו בחדר סגור סמוך. על מכשיר הקשר לא ויתרנו. קצה האנטנה בגובה 4 מטר נותר על גבו של נהרי וגירד את השפריץ בתקרת חדר האוכל.
נהרי ואני אכלנו בשתיקה שקועים במחשבות. דורי נראה נינוח ומרוצה מעצמו.

לפתע בקע קול חזק ממכשיר הקשר והחריד את חדר האוכל כולו:
"לזרוביץ 2 כאן קודקוד - בדיקת קשר - איך נשמע עבור"

נהרי זינק למכשיר. לופת את לחיץ המיקרופון במטרה להשמיע אות חיים.
ממש באותה שנייה פרצה מהמטבח אישה גדולה, סמוקת לחיים ובקול רועם קראה לעברנו:
"חברה - אל תוותרו על הפודינג לקינוח. אני הכנתי!"
המומים הבנו שבכל רשת הקשר של הפלוגה נשמע שבחו של הפודינג.
נהרי השיב באינסטינקט מיידי: "כאן לזרוביץ 2 -   נשמע היטב"

דממה. ארשת דאגה נראתה לראשונה גם על פניו של דורי. הוא החל אוסף חפציו ואנו בעקבותיו.
את הפודינג לא היה לאיש חשק לטעום.

תוך חמש דקות היינו שוב ברוח ובחושך בדרכנו לחרבת מרשן - היעד הראשון.
הגענו לערוץ נחל שקמה חצינו מזלג ואדיות, צומת שבילים ומכאן אזימוט 135 מעלות.
בניתוח הציר תכננו לקצר ולנוע במישור הפתוח - אך לא לקחנו בחשבון כי אנו בתוך שדה חרוש עם רגבים ענקיים. בבוץ הטובעני דמו נעלינו לנעלי אמודאים.

ידעתי שאסור להתפתות. חשבתי בליבי. איזה טימטום!  בקצה הדרך מחכה לנו הדחה ודאית!

בחורבת מרשן עמוד ברזל ועליו סימון "גש-175". בחרבת זדים "כ- 33 " ובחרבת כרכר "מב- 37 "

לקראת השעה שלוש בבוקר התקרבנו לנקודת הסיום - בכניסה לקיבוץ רוחמה.
ליבנו הלם בחוזקה. כל הקודים בידנו - ובכל זאת התקרבנו לטיולית כנידונים למוות.

גרשון המ"מ מכורבל בחליפת סערה - נמנם לו בספסל הקדמי.
הערתי אותו: "המפקד - הגענו. מוכנין לתחקיר !" גרשון פקח עיניו והביט בי במבט מלא משמעות ...
"קדימה, רשימת הקודים" הרעים בקול.
נהרי, רועד כולו, הוציא את הפנקס הרטוב והקריא מ- "גש-175" ועד אחרון הקודים.

 
"אוקי" אמר, "אך שימו לב: מחר כשנגיע לבסיס תחליפו את מכשיר הקשר המזורגג שלכם.
בבדיקת הקשר איתכם פרץ לרשת איזה תסכית רדיו על פודינג - אני לא רוצה שבניווט מחר תיעלמו לי"

"כן המפקד!" שאגנו שלושתנו בתיאום מופלא. שאגה שהעירה את כל החוליות שהקדימו אותנו.

ממזר הדורי הזה - הוא צדק. זו אכן הייתה ארוחת הערב הטובה ביותר בנגב.
האמת שהייתה זו מטובות שאכלתי מעודי.

 חזרה ל"ועוד"       חזרה לתפריט ראשי