שנת 486 לספירה. רחובות בנגב:
עכשיו בוקר היום שלפני.
מחר תחנך הכנסייה הצפונית בטקס רב רושם
ההתרגשות בעיר גדולה.
מכובדים הגיעו מכל ישובי הסביבה - ניצנה, שבטה, חלוצה ואף מעבדת.
הרחובותהומים, שיירות גמלים באות והולכות. נשות העיר מסיימות את קווי הרקמה האחרונים בשמלותיהן.

הכנסייה מרשימה ביותר - שורות עמודי אבן גיר רכה מטויחיםוצבועים. גג הרעפים המשופע בולט למרחוק. נגלה ראשון מבעד לעצי השיטה למובילי השיירות.

פטריקיוס אחראי על ביצוע הפסיפס הענק שבנייתו התעכבה מעל המצופה.
דווקא עכשיו - תקלה! האבנים האדומות אזלו וחסרו במקומות רבים ברחבי הפסיפס.
הגרוע מכל - הצלב שבמרכז האפסיס - הבולט לעין כל - חסר את כל חלקו השמאלי.
כל תהילתו של פטריקיוס בסכנה - עמל של חודשים עלול לרדת לטמיון אם לא תושלם המשימה במועד.

הוא בונה על חברו הטוב - יוחנן בן ואיל מחלוצה, מהלך שעתיים בלבד צפונה ושולח אליו את עוזרו הנאמן. שיירת הגמלים, כך קיווה תוכל לחזור עד שעות הצהרים עם האבנים החסרות.

בחמש בערב מופיע ראשו של הגמל הראשון בשיירה מעבר לחולות הצהובים.
"יש!" צעק פטריקיוס למראה המטען המורד אחר כבוד.
אבני הפסיפס האדומות סותתו במהירות למידות הנכונות, שובצו במקומם ושוקעו אל חומר המליטה הוכן מבעוד מועד.
בשלוש בבוקר הושלמה המשימה. הרצפה מרהיבה. הצלב מושלם!

מותש יורד פטריקיוס לבאר שלמרגלות הגבעה הדרומית. מעלה כד מים ושותה לרוויה.
"יבורך האל שנתן לנו את הבאר הזו" הפטיר בהנאה והלך לישון שעתיים לקראת היום הגדול.

שנת 1986. שטחי האימונים של צאלים:

דמדומים. שמיים צבועים אדום. גדוד התותחנים במילואים מבצע פריסה אחרונה לפני התרגיל "משימתי גדודי" המסכם אימון של שלושה שבועות.
קצת אחרי החשכה יחלו ההכנות הסופיות .משאיות ה"ריאו" מחלקות פגזים בין הסוללות.
קבוצת פקודות, תדריכים. לקראת חצותנלך לישון לשעות ספורות.

שעות השינה של הצוות שלי קצרות יותר.
אנו - צוות הסיור והמדידות - אמורים לצאת שעה וחצי לפני כולם. לנווט לעמדת הפריסה, לסמן את הציר ולמדוד את מיקומנו המדויק. בעקבותינו יגיע כל הגדוד ואבוי אם נתברבר.
אני - כמפקד הצוות עסוק בלימוד הציר.
צפויה לנו תנועה של שעה בלב דיונות גבוהות.
השטח חולי ומאפשר תנועה בצירים בלבד דבר המקל על לימוד המסלול. אני משנן את סדר הצירים, את המרחקים בין הצמתים ואת נקודות האימות.

שתיים בבוקר - השכמה של הצוות. שקי שינה נגללים במהירות, פרג` הנהג מניע ומעלה את הכבש האחורי של הנגמ"ש ותוך חמש דקות אנו בתנועה.
ללא אורות. לילה ללא ירח (הם יודעים לתזמן תרגיל משימתי) - כל זה צפוי - אבל קיבינימט - מהיכן צץ הערפל הנורא. ממש לא רואים ממטר.

השביל החולי נראה בקושי. אני יורד מידי פעם מהנגמ"ש ומודד כיוון. הזמן אוזל במהירות.
עופרי שלצידי בצריח הפיקוד מעודד אך הוא ספקן לגבי עמידתנו במשימה.
לרגע אני מאבד את בטחוני. האם אנו על הציר הנכון?
אני מרים את ה"שפנפן" ובאפילה מזהה את הכתם שחור אליו קיוותי להגיע - אכן הבאר העמוקה של רחובות - אחת מנקודות האימות המרכזיות שתכננתי. אנחנו בדרך הנכונה! עוד קילומטר ואנו במקום.

"יבורך האל שנתן לנו את הבאר הזו!" הרהרתי בליבי כשמשב האוויר החם של מנוע הנגמ"ש מכה בפני.

                         *  *  * 

שני האירועים - בהפרש של אלף וחמש מאות שנה בדיוק התרחשו ברחובות שבנגב.
אחת מערי הנבטים המרשימות שבנגב - כתבה נפרדת עליה באתרים ועוד - דרום.

חזרה ל"ועוד"    חזרה לתפריט ראשי