יש לי נוהג מוזר מאד : בעת שאני עושה דרכי בתוך נוף אני עושה זאת עם יצירה (שיר, סיפור, אגדה, סימפוניה, קנטטה, קונצ`רטו ) ואינני שוכח שיש לה אבא, היוצר. אז הסיור הוא מלא ריחות וטעמים כמו, למשל, לבשל פסטה פשוטה Ole Olio עם שירים נפוליטניים ברקע, כשאתה קורע את עלי הבזיליקום וזורה אותם על התבשיל המבעבע.
למדתי את הדרך הזאת מסופר איטלקי בשם איטלו קלווינו שחיבר ספר, שבעבורי הוא מהתנ"כים הספרותיים שאני נוטלם לכל מקום, ושמו : "ערים הסמויות מהעין". זוהי דרכו: בעת שהוא מתאר את סיפורו של מרקו פולו, אותו נוסע ידוע, הוא מסייר עימו בערים סמויות מן העין, שאף אחד מקוראי יומנו, לא ראה אותן. כעת, הסופר מתארם.
והנה לכם הסיפור שלי.
לפני כשנה נחשף כי בית הספרים הלאומי תבע בבית הדין לענייני משפחה בתל אביב , שמושבו ברמת גן, שיקבע למי שייך עזבונו של הסופר היהודי-צ`כי ד"ר מקס ברוד, מי שהביא לעולם הרחב את כל כתביו של ידידו הקרוב – פרנץ קפקא. התביעה של המדינה היא נגד בתו של מזכירתו של קפקא , חווה הופה, שנטלה את העזבון והחביאה אותו בכספות, העבירה חלקן לחו"ל, ומכרה אותו במליוני ₪. זאת בניגוד לבקשתו המפורשת של ברוד, שנותר ערירי, להפקידם בארכיון ציבורי רשמי במדינת ישראל.
מקס ברוד
את מי זה מעניין ?
כל בן תרבות מכיר היום את יצירתו של פרנץ קפקא, החל בספרו "המשפט" ועד "מחברות האוקטבו" שלו וסיפוריו הקצרים והקצרצרים, אבל רק מעטים יודעים שהאיש שהביא את היצירות לעולם הרחב היה ד"ר מקס ברוד שקבור כאן, בתל אביב, בבית הקברות הישן ברחוב טרומפלדור.
אני רואה מדריכים, אני רואה מטיילים, שפוקדים את בית הקברות הישן בתל אביב ומתיישבים ליד קברו של ביאליק. אני לא רואה אף לא אחד שנעמד ליד קברו של מקס ברוד שהיקף זכויותיו בעולם התרבות הישראלי הוא לא נתפש בהשוואה לאלם שנוגע לאיזכורו של ברוד.
הידעתם, למשל, שברוד, הענו הזה, אחראי ביחד עם המתרגם המשורר ("מעל פסגת הר הצופים") והסופר אביגדור המאירי להעלאתה של ההצגה שהייתה כבר לאגדה : "החיל האמיץ שוויק" מפרי עטו של הסופר הגאון הצ`כי ירוסלב האשק ?
הידעתם, למשל, שברוד חיבר בשפה הגרמנית, ותורגם לעברית במשך שלושים שנות שהותו בישראל, כשספריו היו להיטים ובהם "ראובני שר היהודים", "דרכו של טיכו ברהי לאלוהים" ועוד ?
כולם נוסעים לפראג לראות את קברו של קפקא שבחייו היה עורך דין אלמוני ואילולא ברוד - לא היה מוכר. היום קברו מוסתר מאחורי קקטוס גדול בשורות הקדמיות , לא הרחק מקברי הסופרים הגדולים שכתבו בעברית, של בית הקברות טרומפלדור בתל אביב.
הנה למשל קטע מתוך "מחברות האוקטובו" , שיירי ספרות ואפוריזמים ספרותיים שחיבר קפקא וברוד ערך אותם באהבה רבה ובמקצועיות גדולה.
במחברת השמינית, שחלקה הגדול הוא תרגול של השפה העברית, מתגלה קפקא כמראיין . הוא מראיין את יצחק לוי , שחקן התאטרון הידי, שסיפורו מציג את המעבר של יהודי אשכנז מן ה"חדר" לאמנות התאטרון. מרתק.
"בשביל הורי החסידים האדוקים מוורשה היה התאטרון בגדר "טרייפע" ( טרף, לא כשר), כמובן, לא פחות מן "הכאזער" (חזיר). רק בפורים היה תאטרון שאז היה חצקל בן דודי מדביק זקן שחור גדול על זקנקנו הבלונדיני הקטן, לובש את הקפטן ( בגד שמעל לבגד ) במהופך ומשחק בתפקיד חנווני יהודי עליז – לא יכולתי להסיר ממנו את עיני הילד הקטן שלי. הוא היה האהוב מכל בני דודי, דוגמתו לא נתנה לי מנוח, וכשמלאו לי בקושי שמונה שנים כבר בחדר כמו חצקל בן דודי. אך יצא הרבי מיד הייתה מועלית הצגת תאטרון בחדר ואני הייתי המפיק , הבמאי , בקיצור הכל, וגם המלקות שספגתי אחר כך מידי הרבי היו העזות ביותר. אך זה לא הפריע לנו: הרבי הילקה ואילו אנחנו המצאנו כל יום הצגת תאטרון אחרת". (פרץ קפקא, מחברות האוקטבו, תרגם : ד"ר שמעון זנדבנק)
קראו את פרנץ קפקא, שנהג לקרוא את סיפוריו לחבריו ולצחוק עד לב השמיים, והיום כולם רואים את סיפוריו כסגרירים, קפקאיים, ואמרו תודה לד"ר מקס ברוד שקבור בתל אביב , גילה את קפקא לעולם, ובגללו קפקא חי וקיים בתל אביב.
נכתב על ידי נתן רועי - היסטוריון ומשפטן, מנהל אתר אינטרנט של הסוכנות היהודית (עברית), שחיבר תשעה עשר ספרי עיון בנושאי ארץ ישראל.
חזרה ל"ועוד" חזרה לתפריט ראשי
