בָּדָד לָעַד- טייס אחד. שני קברים חזרה ל"ועוד"
בילינו סוף שבוע נפלא בגליל העליון. בצימר ספון-עץ המשקיף לנחל כזיב היו כמה ספרים. בחרתי את "מקום לשניים - טיולים למקומות מיוחדים" של דובי זכאי.
כך החלה הכרותי עם סיפורו של הטייס שלום רקיר.
לא ידעתי אז כי לימוד הנושא יוביל אותי לשני קברים ולסיפור מרתק של טייס הרפתקן בחיל האוויר הצעיר.
שלום רקיר בן למשה (מישה) וקרולינה נולד בשנת 1930 בגרמניה. בגיל 6 עלה עם הוריו לארץ, למד בתל אביב והיה מדריך בגדנ"ע ובקלוב תעופה.
בן 17.5 התגייס שלום בחודשיה הראשונים של מלחמת העצמאות. רק טבעי היה שיעדו יהיה חיל האויר. בסוף 1948 נשלח ללימוד טיסה באיטליה.
במכתב ששלח לו לאיטליה כותב חברו: "..ספר יותר על רומא, על איטליה בכלל ועל האיטלקיות בפרט ואם אינך מרגיש בדידות או געגועים.."
שלום חזר לארץ והוצב בטייסת 101. זו טייסת "הקרב הראשונה" שהוקמה בבסיס עקרון במאי 1948 כטייסת מטוסי מסרשמידט, שהגיעו מצ`כוסלובקיה. גיחה מבצעית ראשונה בוצעה ב-29 במאי 1948, יום הנחשב כיום ההקמה של הטייסת: ארבעה מטוסים המריאו מעקרון בפיקודו של סא"ל מודי אלון, מפקדה הראשון של הטייסת, לתקוף את הכוח המצרי ליד אשדוד. הגיחה הביאה לעצירת הטור המצרי שנע לכיוון תל-אביב. בגיחה ספגה הטייסת אבידה ראשונה.
סמלה של טיייסת 101
שלום רקיר בירושלים לאחר סיום קורס טייס
בנובמבר 1948, עברה הטייסת לבסיס חצור ושהתה במקום עד יוני 1949. בסך-הכל זקפה הטייסת לזכותה 12 הפלות במהלך מלחמת העצמאות. במארס 1949 הוענקו לבוגרי הקורס הראשון כנפי טיס ישראליות.
ביוני 1949 עברה הטייסת לבסיס רמת דוד, שהפך להיות כנף הקרב של החיל. בתקופה זו הפעילה הטייסת מטוסי ספיטפייר ומוסטאנג.
מטוס המוסטאנג אותו הטיס שלום (North American Aviation P-51 Mustang) הוא מטוס קרב מתקופת מלחמת העולם השנייה ונחשב על ידי רבים מטוס הבוכנה המתקדם ביותר שנבנה. המוסטאנג שרת בחיל האויר הישראלי עד שנת 1961.
מקור וויקיפדיה
שלום נודע כחובב מוזיקה ונגן חצוצרה - אביו מישה היה נגן צ`לו בתזמורת הפילהרמונית. שלום גם אהב את בחינת גבולות הטיסה והעידו עליו כי נהג לשפשף את צמרות האקליפטוס בחצר בית קרובי משפחתו במושב שדמות דבורה שבגליל התחתון.
בטייסת הצעירה היו תאונות עניין של כמעט שגרה. עמוס דור במחקרו על תאונות ואיבוד מטוסי מוסטאנג בחיל האויר מונה 23 תאונות מהן 13 קטלניות.
מטוסו של אלדד פז שנחת ליד ביר חמה בסיני 1956. מכתבתו של עמוס דור
אהוד יונאי כותב בספרו "עליונות אוירית" (שכתבה שלו שימשה השראה לכתיבת התסריט לסרט ההוליוודי המצליח TOP GUN)
"..טיסות ללא פיקוח בסופי שבוע , שבהן יכול כל טייס לקחת מטוס ולעשות כרצונו, היו רצחניות במיוחד. בבוקר שבת אחד החליט טייס צעיר, שלום רקיר שמו, "לעלות לגובה עשרים וחמישה אלף רגל, ומשם להכנס לצלילה בכוח מלא כדי לראות לאיזו מהירות יוכל להגיע ועוד למשוך ברגע האחרון לפני שיכנס לקרקע" מספר הארי ברק. רקיר דיווח ברדיו לבסיס על התקדמותו ולפתע שמעו חבריו צווחה מקפיאת דם ולאחריה דממה. יחידת החיפושים מצאה את המטוס תקוע כמה מטרים בתוך הקרקע לא הרחק מהבסיס. לאחר שנסיונות להוציא את המטוס נכשלו, הורשתה משפחתו של רקיר להשאיר אותו קבור עם מטוסו במקום ולהקים מצבה מעליו"
(בדיקת לוח השנה של שנת 1951 מורה כי יום מותו של שלום היה יום שישי ולא שבת כפי שמעיד ברק מעלה)
לימים יכתוב בן עמק יזרעאל – מאיר שלו את ספרו "פונטנלה". בספר זה שזור סיפורו של הטייס אם כי אינו מוזכר בשמו.
הנה תאור אותה התרחשות ממש בספרו של שלו:
"כך שכבנו בשדה גם ביום ההוא, כשנפל המטוס בשדות הכפר. כבן שמונה וחצי הייתי אז...כמה שניות עברו עד שהבינו העיניים שהנקודה החולפת מעליהן היא מטוס. כה גבוה עד שקולו לא נשמע.
"זה מוסטנג" אמרתי לה בגאווה...
...ולפתע, גבוה-גבוה, מעלינו ממש, היטה המטוס את כנפיו בפתאומיות שרק תקלה נוראה או החלטה נוראה יכולות לגרום. בבת אחת נעשה תכליתי מאוד: חש מטה-מטה אל האדמה, תחילה בקו וישר ואזי משַבְּלֵל מחלץ-פקקים ענקי, מהיר הרבה מעצמו, לו נפל נפילה חופשית.
אניה צעקה וקמה והתחילה לרוץ....נשמעו צעקותיהם של אנשים בכפר...ומעל כולנו הצריחה ההחלטית, הלא-חדלה, של המטוס הצולל, שעתה שאף ארצה לא רק בכוח מנועו ובכוח האדמה, אלא גם ביתרים הלחים של העיניים המביטות בו ומושכות.
ה"מוסטנג" נחבט בקרקע. פרח גדול של אש פרח ונבל באחת, מותיר רישום בהיר בעין ועשן שחור באויר.
..כשהגעתי למקום בנפילה, הייתי צריך להידחק בעד המעגל שכבר התכנס והצטופף סביב המכתש העשֵן שנפער באדמה. כדור האש כבר כבה, המטוס אוּכָּל כולו, זכר לא נשאר מהטייס."
("פונטנלה" עמודים 205-7)
בהמשך מתואר כי שבועות ספורים אחר כך הגיעה קבוצת חיילים וכמה אזרחים יצקו במקום מלבן גדול של בטון ועליו מצבה ולידה ניטע ברוש. מידי שנה הגיעה משפחת הטייס לפקוד את המקום במועד שכונה על ידי אנשי העמק "יום הברוש". בספרו של שלו מתפתחת דמותה של אחותו של הטייס שאנשי העמק רואים אותה גדלה: מילדה לנערה ולאשה. (לשלום רקיר עצמו לא הייתה אחות).
נסעתי לאתר את מקום נפילתו של רקיר.
מול הכניסה לקיבוץ משמר העמק נמתחים כמה שבילים המובילים מזרחה אל העמק. שדות רחבים נפרסו למלא הרוחב בשעת אחר הצהרים המאוחרת. חבילות החציר היו סדורות כחיילים.
חיפשתי קבוצת ברושים בודדת. ענן אבק עלה וג`יפ לבן התקרב אלי. שאלתי לעצת החקלאי שהציץ בי מהחלון הרכב. היה זה רכז גידולי השדה של קיבוץ משמר העמק. "את קברו של הטייס אתה מחפש? אתה בכיוון הנכון. אם תרצה מידע נוסף הכתובת שלך היא רמי יבזורי מוותיקי הקיבוץ". לקחתי את מספר הטלפון של רמי והמשכתי אל הברושים.
בחיפושי אחר קורות חיו של רקיר הגעתי לאתר יזכור. המידע על שלום תמציתי וקצר. תאור מקום קברו השאיר אותי פעור פה: בית העלמין הצבאי קרית שאול. אזור 1 חלקה 11 שורה 2 קבר 12
הכיצד שאלתי את עצמי? הרי ראיתי את קברו בעמק יזרעאל במקום נפילתו !
נסעתי לקריית שאול וזו התמונה שראיתי.
הגיע הזמן לשוחח עם רמי יבזורי ממשמר העמק ששנת לידתו זהה לזו של רקיר.
רמי היה המבוגר הראשון שהגיע למקום דקות לאחר ההתרסקות. הוא מספר כי נמנע אסון גדול שעה שהמטוס התרסק סמוך לחבורת ילדים. אותה חבורה ממש חוותה 3 שנים קודם הפצצה של הקיבוץ על ידי מטוסים עיראקיים שהרגו 3 מחבריהם. לדברי רמי לטייס לא נותר זכר.
לאחר מספר שנים הודיעו מהרבנות הצבאית לאנשי הקיבוץ כי הם יכולים לפרק את הקבר ולעבד ביתר נוחות את השדות מכיוון שיש לשלום קבר חדש. הדבר כמובן לא נעשה.
"אם כך שלום רקיר קבור גם כאן וגם כאן" אמרתי לרמי.
"יותר נכון לומר כי הוא קבור לא כאן ולא כאן" השיב.
מומלץ להגיע למקבץ הברושים בשעות אחר הצהרים המאוחרות ולהצטייד ב"פונטנלה".
מקורות
אתר יזכור
"פונטלה", מאיר שלו, הוצאת עם עובד ספריה לעם, 2002
"מקום לשניים - טיולים למקומות מיוחדים", דובי זכאי, הוצאת ידיעות אחרונות
"תאונות ואיבוד מטוסי מוסטאנג בחיל האויר", עמוס דור
"עליונות אווירית", אהוד יונאי, הוצאת כתר, 1993
תודות
מיכאל ולאה היימן , קרובי משפחתו של רקיר
לקבלת דף מידע תקופתי הכולל כתבות מסוג זה - הרשמו בקלילות בדף הבית (תפריט ראשי)
כתבה זו הינה חלק מהסדרה בָּדָד לָעַד – קברים מבודדים בישראל
חזרה ל"ועוד" חזרה לתפריט ראשי
