גרפיטי בדרך אל העיר חזרה לאתרים מרכז
אסנת
נושא המים לירושלים מלווה אותי שנים רבות כארכיונאית של חברת מקורות. במסגרת ביקורי בתחנות השאיבה של הקו לבירה התוודעתי לפני כמה שנים למקבץ כתובות של חיילים בריטים ולוחמי פלמ"ח החרותות על קיר בתחנת השאיבה של שער הגיא.
כשיואב התקשר אלי לבקש תמונות ונתונים על התחנה - שמחתי לשתף אותו גם במידע זה.
יואב
את הדרך לירושלים אני עושה לפחות פעמיים בשבוע והיא מוקדשת להרהורים ולשמיעת מוזיקה. לאחרונה השתנה הנוף לצד כביש שער הגיא עקב הרחבת כביש מספר 1. מבני המשאבות נחשפו לעין ומשכו אותי לביקור קצר. כשנכנסתי לעמדת השמירה הישנה על גג הבנין הבחנתי בכתובות וליבי החל פועם בחוזקה. הזמן עצר כאן מלכת. כשוחחתי עם אסנת במטרה לקבל חומר הסטורי - הבנתי שלא גיליתי את אמריקה.
מנקודות מוצא אלה הצטלבו דרכינו ונולדה כתבה זו על סיפורה של תחנת שאיבה הסטורית על הדרך לירושלים - תחנת שער הגיא (באב אל-ואד) בדגש על כתובות הקיר.
* * *
מיקומה ההסטורי של ירושלים היבוסית נבע מהקרבה למקור המים החשוב של מעין הגיחון. כשגדלה העיר הסתבר כי מקור זה קטן ולפי ההערכה לא יכל לקיים יותר מאלפיים איש. לפיכך לאורך הדורות הוקמו מפעלי מים דוגמת אמות המים הדרומיות הכוללות את "בריכות שלמה".
הזנחה מתמשכת של השלטונות גרמה לכך שבסוף התקופה העות`מנית התבססה אספקת המים על בורות מים הניזונים ממי גשמים.
השלטון הבריטי הביא עימו מהפך באיכות החיים של תושבי הבירה. הטיפול בבעיית המים כמו כל ענייני הרשות עבר לידי הממשלה.
בשלב הראשון מיום כיבוש העיר עד 1936, נתנה הממשלה הסכמתה לבצוע עבודות ומפעלי מים זמניים. מפעלים אלו לא הוקמו מתוך תכנון מחושב אלא מתוך לחץ וצורך השעה. בתחילה הניח המנדט קו בקוטר 6 אינץ` ממעיינות ערוב לבריכה קטנה בשכונת רוממה. ליד המעיינות נבנתה תחנה שסנקה למפעל זה. המפעל שימש בתחילה לצורכי הצבא הבריטי שישב בעיר ובהמשך ניתן גם לשימוש אזרחי באמצעות ברזים ציבוריים שהותקנו בעיר.
חלוקת מים מברזים ציבוריים בירושלים 1932 הארכיון הציוני – אוסף תצלומים
הכמות שסיפק מפעל המים מבריכות שלמה הייתה מינימאלית: 200 מ"ק ליממה - לא היה בה די לספק את הצרכים והיה צורך להרחיב את המפעל הקיים ולחפש מקורות נוספים. מפעלים נוספים ניצלו את מעיינות נחל פרת (ואדי קלט) ואת מעין ערוב שם הורחבה ושופרה תחנת השאיבה.
בריכות שלמה תוקנו והורחבו והותקנו בהם תחנות שאיבה ומכון לטהור מים. כל אלו סיפקו לא יותר מ-3,800 מ"ק ליממה – כמות שלא הדביקה את גידול האוכלוסייה בעיר. מכיוון שבשלב זה רוב הבתים חוברו למערכת צינורות עירונית, היה צורך להגביל את האספקה לפעם אחת בארבעה ימים או בשבעה ימים.
מצוקת המים הקשה ולחץ המוסדות היהודיים הם שהובילו לשלב השני בו הורה הנציב העליון סר ארתור ווקופ להתחיל בביצוע מפעל ראש העין.
לאחר בחינת מספר מקורות מים אפשריים, נבחרו מי הירקון שהיו מתאימים יותר ממי הירדן מבחינה איכותית וגיאוגרפית לפתרון הבעיה. חברת המהנדסים שנבחרה לתכנון המפעל ב-1931 הייתה חברה אנגלית בשם "WATSON & TOD"
המפעל נבנה על ידי ממשלת המנדט תוך פרק זמן של שנתיים החל משנת 1934 עד 7.1.1936 – עת נחנך. מפעל זה היווה מהפכה בתולדות מפעלי המים בארץ ישראל עד אז. המפעל - ראשון מסוגו בארץ מבחינת היקפי השאיבה והטכנולוגיות ההנדסיות סיפק לירושלים כ-12,000 מ"ק ליממה – פי שלש ממה שסופק על ידי המפעלים הקודמים.
קו מים היה באורך 62.5 ק"מ ובקוטר 18 אינץ`. המים הועלו לבריכת רוממה הפועלת עד היום.
מפעל המים כלל ארבע תחנות שאיבה תאומות מוארות בחשמל עם מנועי דיזל גדולים כשתחנת שער הגיא (באב אל-ואד) היא השלישית מביניהן.
תחנת באב אל-ואד (שער הגיא), שימו לב לרוחב הכביש באותם ימים...
מתוך: אוסף התצלומים הלאומי, צילם: זולטן קלוגר, 5.10.1936
חלל בית המשאבות בתחנת שער הגיא בראשית שנות ה-50 עם המשאבות המקוריות בפעולה
צלם: דניאל רוזנבלום –מקור: ארכיון מקורות
כמות המים שהמפעל סיפק נתנה דחיפה גדולה לפיתוח העיר, שיפרה את התנאים הסניטאריים ואפשרה את שיפור שרותי המים והרחבתם מבחינה טכנית, ארגונית ומשקית. על קשיי התפעול הראשונים של המפעל ועל ההקלה שהביא לעיר ניתן ללמוד מהידיעה בעיתון הירושלמי מינואר 1936 :
החבלות לאורך הקו היו דבר שבשגרה. הפעלת הקו הייתה בסמוך למאורעות 1936 והחבלות בחיבורים ובמגופים לא פסקו.
בשלב מסוים בנו הבריטים על גג תחנת השאיבה שתי עמדות שמירה. העמדה המערבית צוידה בזרקור והכניסה אליה גובתה בקיר מגן.
חיילים הבריטים שבילו שעות ארוכות בעמדה זו הותירו על הקירות כתובות. כמעט ולא נרשמו תאריכים.
במהלך חודש מאי 1948 עברה העמדה לידי הפלמ"ח לצד הכתובות של החיילים הבריטייים נכתבו עתה כתובות בעברית.
על מבנה סמוך כתב ברוך ג`מילי את הכתובת הידועה.
תחנת שער הגיא היתה הנקודה אליה התחבר "קו השילוח" שהוקם במבצע בזק של פחות מחודשיים לאחר שהקו הראשון נותק. בשנים שלאחר מכן הותקנו עוד שלושה קוים ובשנים האחרונות נערכות עבודות להקמת קו חמישי.
מקור המפה: מקורות
ניסינו להתחקות אחר אותם לוחמי פלמ"ח שהותירו חותמם בעמדת השמירה. תהינו מה עלה בגורלם והאם נוכל לאתר מי מהם ולפגוש אותו. איתרנו על גבי הקירות חמישה שמות לצידם השנה 1948: בירכברג יצחק, דוד מזרחי, צדוק מצרי, נפתלי שסטריך (או וסטריך) ושם נוסף: יחיאל - ללא ציון שם משפחה. בנוסף מופיע שמו של ליזמי בכר לצד שנת 1950 ושלושה שמות לצד ציון שנת 1956 : משה בביאן, שווילי יצחק חיים ושוורץ יוסף - האחרונים הם כנראה עובדי מקורות.
הענין המיוחד היה מטבע הדברים בחרותות מתקופת מלחמת העצמאות. נסיונות לאיתור פרטי לוחמי הפלמ"ח העלו את שמו של יחיאל אלכסנדר שאכן היה בהכשרת תל יוסף. שיחת טלפון לביתו בכרכור אימתה שאכן איתרנו את לוחם הפלמ"ח. תוך ימים ספורים עשינו את דרכנו לביתו.
סיפורו של יחיאל מיוחד. הוא נולד בלודג` בשנת 1927, הועבר עם משפחתו לגטו. אביו נורה למות ואימו מתה מרעב. ביולי 1944 הועבר למחנה אושוויץ ומספר קועקע על ידו. בשנת 1946 עלה לארץ ונכלא בעתלית. באותה שנה הושבע להגנה ומאוחר יותר התגייס לפלמ"ח במסגרת הכשרת תל-יוסף. במלחמת העצמאות שרת כחובש ולקח חלק במבצעים רבים כולל פעילות רבה באזור אל-קובייב ושער הגיא. במשך שנים ארוכות שימש מדריך בבית הספר החקלאי בנהלל. יחיאל פעיל ונמרץ ויצא כבר מספר פעמים לפולין במסגרת "עדים במדים". אחרי שהפלגנו אחורה בזמן בסיפורי תש"ח ועוד, שפך עלינו יחיאל מקלחת של צוננין : "הכתובת המדוברת אינה שלי" תוך שהוא מגנה את תופעת הגרפיטי. להפתעתנו סיפר כי היה יחיאל נוסף (בסון) בהכשרת תל יוסף שנפטר לפני שנים וככל הנראה הוא הכותב. כך או כך - זכינו לפגוש פלמח"ניק מרתק בן 86.
יחיאל אלכסנדר ואסנת מרון
תכניות לשימור
תחנת שער הגיא הכוללת שני מבנים גדולים בניהם מבנה המשאבות בו עדיין קיימים שלושה מנועים אדירים מקוריים מיועדת לשימור אך אין כרגע תכניות לפתוח את המקום לביקורי קהל.
בין ה"פנינים" שבמקום ניתן למנות את הזרקור שאורו כבה לפני יותר מחצי מאה ואת סמל הפלמ"ח המצוייר על אחד הקירות
אזהרה האתר אינו פתוח לביקור ויש בו מפגעים בטיחותיים (גישה מסוכנת לרכב, בורות ועוד) אנא אל תנסו להכנס לאתר במצבו הנוכחי.
תודות לארכיון לתיעוד ולשימור מורשת מקורות, ליהודה זיו שסייע בחיפוש חומר בארכיון הפלמ"ח ולאיציק שוויקי מהמועצה לשימור אתרים. התמונות - למעט אלה לצידן צוין אחרת - צולמו על ידי יואב אבניאון
כתבה זו נערכה על ידי אסנת מרון ויואב אבניאון.
חזרה לאתרים מרכז חזרה לתפריט ראשי
