מפת ישראל מצויירת "שנת שתיים למדינת ישראל" חזרה ל"ועוד"
מאת אבי נבון
מדי פעם שואל אותי אורח המבקר באוסף המפות שלי: מה המפה האהובה עליך ביותר? לי, כמובן, אין תשובה על כך. מבין אלפי המפות שבאוסף, יש רבות "אהובות עלי", כל אחת מזווית אחרת, בהיבט שונה, בנסיבות משתנות. אבל אם לוחצים עלי להחליט ולענות, הרבה פעמים אני מצביע על מפה מאד מיוחדת - מפת שנת שתיים למדינת ישראל. יש לי מפות ישנות יותר, יש גדולות יותר, יש נדירות יותר, אבל כמוה - אין!
המפה הופקה כפי שכתוב עליה - שנת שתיים למדינת ישראל, התש"י, 5710, (בהחלפת האותיות לספרות). בתחתית הגליון נרשם: כל הזכויות שמורות לד"ר י. שפירא, תל אביב אלנבי 117.
ד"ר יוסף שפירא היה כרטוגרף ישראלי (1900-1967) שהוציא לאור מספר אטלסים ומפות, תוך שכלול השיטות ופתוח המצאות שאיפשרו לו לתכנן ולשפר מפות מעוטרות ומוקפות בציורים נאים. בהוצאתו ראו אור "אטלס היסטורי של עם ישראל", אטלס לתקופת התנ"ך", "אטלס אל"ף-בי"ת" בו הוא פתר את בעיית הצפיפות בכיתוב ע"י פיצול: בכל דף מופיעה מפת המדינה ומסומנים רק ישובים המתחילים באותיות מסויימות. טובי הגיאוגרפים שערכו מפות, אטלסים ומפות קיר לבתי ספר שיתפו עימו פעולה. ד"ר שפירא נפטר בדצמבר 1967, בעיצומה של מלאכת הפקת מפות מלחמת ששת הימים.
ד"ר שפירא בשנות העשרים של המאה הקודמת. מקור ויקיפדיה
המפה הזו שמורה אצלי מאז ימי ילדותי. לכן היא בהחלט יכולה להחשב אחת מאבני-הפינה מהן התפתח אוסף המפות שלי. כילד בן עשר עיינתי במפה ובחנתי אותה מכל היבטיה. למשל, שיננתי לפיה את מיקום ארצות ערב השכנות, שהמלחמה איתן הסתיימה זה עתה. למדתי שלבנון נמצאת מעבר לגבול הצפוני, ועבר הירדן היא רצועה צרה ממזרח לים המלח. על מצרים שמתי לב ששיטחה גדול יותר, שהיא כוללת את מדבר פארן וצורתה - משולש. כך במפה. סוריה, לעומת עבר הירדן, היא מדינה קטנטונת בפינה הצפון-מזרחית. רק כשגדלתי הסתבר לי שסוריה גדולה הרבה יותר מהפינה הכלולה במפה`שלי`, ושהיא איננה אדומה כלל כמו שנראתה לי.
המפה מדגישה בקו אדום החלטי את גבולות המדינה, כפי שהיו בתקופת המנדט. השטחים שנותרו מעבר לקווי שביתת הנשק סומנו בקו ירוק, ונראה שהוספו בעבודה ידנית, כי "הקו הירוק" הוא ללא דיוק כלל. רצועת עזה צויירה שלא כצורתה, וצויין עליה: "בשלטון מצרי". "הגדה המערבית" כפי שכונו באותן שנים שטחי יהודה ושומרון, גם היא צויירה באופן כוללני תוך הסבר: "בשלטון הלגיון הערבי".
אחד הענינים המוזרים במפה הוא סימון גבולות החלוקה. מדובר במדינה בת שנתיים, לאחר כמעט שנתיים וחצי של מלחמה, שפרצה בעקבות התנגדות ארצות ערב לתכנית החלוקה. יש לנו עצמאות, ויש קווי שביתת נשק באישור האו"ם. למרות כל זאת - עדיין חוזרת המפה ומציינת את גבולות החלוקה. האם בחשש שמא יוחזרו? האם בגאווה שבמלחמה קשה צמצמנו את קווי מתאר "הגדה" ו"הרצועה"? האם בתמימות של "שאינו יודע לשאול"?
גבולות החלוקה במפה באזור עמק יזרעאל:
מול ההתייחסות לחלוקה, לא צויינו קווי השטחים המפורזים שנקבעו במשמר הירדן (בהסכם עם סוריה), ובניצנה, בצד המצרי ובצד שלנו. גם בירושלים סומנה הצעת תכנית החלוקה לבינאום שטחי העיר, אך לא מופיע הר הצופים הישראלי-הריבוני שלאחר המלחמה.
ההגדרה המקובלת על גיאוגרפים: "מפה היא צילום מצב, נכון לתאריך הכנתה" - אינו מתאים למפה זו.
היא אינה מעודכנת ל"שנת שתיים למדינה" ! לא רק סימון גבולות החלוקה נראה בפיגור-מה למציאות. הדבר בולט בישובים שהחליפו שם או שינו מיקום לאחר המלחמה: צאלים עדיין נקראת שורשים; נירים מסומנת בדנגור, ואורים ותקומה עדיין במיקומן הדרומי. חלפו שנתיים מאז מושב בית אשל עבר לעמק יזרעאל ונקרא היוגב; גם בצפון לא נכללו ישובים כמו חמדיה או עמיר הוותיקים, וכפרים ערבים שננטשו במלחמת העצמאות עדיין מצויינים כקיימים.
הכבישים - בהדפסת רקע. רכבות - אין בכלל. לעומתם - שדות תעופה מסומנים בפירוט קפדני: עזה, יריחו, רמלה, חצור, תל נוף, עטרות, לוד ושדה דב, עין שמר, חוף שמן בחיפה, כביש הסרגל, חמדיה (!), אפיקים, טבריה (ימי!), ראש פינה, עמק החולה ומארג` עיון מצפון למטולה. מאידך אין סימון למנחת בצת בגבול הצפון או פאלוג`ה בדרום.
שדה תעופה ימי בכנרת :
המקרא מפרט את שלושת קווי הגבול המופעים במפה: גבולות ארץ ישראל המערבית של ימי המנדט בקו אדום, גבולות החלוקה בקווקוו אדום דק, וקווי שביתת הנשק בירוק.
קנה המידה - 000 1:750 ואילו ההדפסה נעשתה בדפוס אופסט כפר-מונאש.
דפוס כפר-מונאש היה באותן שנים הדפוס המשוכלל והמתקדם בארץ. המושב הוקם ב-1946 ע"י חיילים משוחררים מיחידת מיפוי 524 שפעלה במסגרת הצבא הבריטי בצפון לוב. כדי לנצל את הידע שצברו, הקימו חברי המושב, בצד המשקים החקלאיים, בית דפוס משוכלל, שטיפל בהפקת מפות ואטלסים. בית הדפוס נסגר ב-1953.
אגב, שם המדינה "ישראל" נרשם במפוזר לאורך כל המדינה. דומני שזו סופה של השיטה ששם המדינה נרשם כמו באטלסים, על תחומי המדינה, ולא רק ככותרת בראש הגליון. אבל העיקר במפה זו הם העיטורים. הציורים מקיפים את המפה משני צדדיה, ונראה שמטרתם היא להבהיר "יש לנו מדינה!".
שוחחתי השבוע עם שאול שפירא, בנו של ד"ר יוסף שפירא, מו"ל המפה. שאול סיפר שהאמן-הצייר היה דווקא פסל בשם מיכאל קארה - Kara, ואכן שמו רשום בראש המפה, בפינה השמאלית. לדברי שאול, יתכן והציורים הוכנו עבור המעבר התת-קרקעי מתחת לככר המושבות בתל אביב.
מיכאל קארה גדל ולמד בבודפשט, והתפרסם כפסל. בצד קידומו האקדמי היה פעיל פוליטי, ונמלט לרומניה נוכח פסק דין מוות שאיים עליו. יצר פסלים רבים ברומניה, יוגוסלביה ואיטליה. בשנות מלחמת העולם השניה היה במילאנו, ועסק בעיקר בציור נוכח האיסור להזמין עבודות פיסול מאמנים זרים. ב-1946, בגיל 60 עלה ארצה, והשתלב בפעילות האמנותית בארץ, ויצר פסלים ואנדרטאות וצייר גם כרזות ובולי ישראל, וכן הכין סקיצות רבות ליצירת תבליטי קיר מבטון. אחת העבודות שהוזמנה אצלו היתה יצירת תבליט קיר במעבר התת-קרקעי מתחת לכיכר המושבות, במוצא לכיוון רחוב החשמל ואלנבי. מהסקיצה הזו כנראה פיתח את ציורי המפה.
הציור המרכזי נקבע בצד שמאל למעלה, בשטח הרחב של הים התיכון. חייל וחיילת, כמובן, עוסקים בתליית סמל המדינה עליו הוחלט רק מספר חודשים קודם להכנת המפה (הסמל נבחר בפברואר 1949, ואושר כחוק רק באפריל אותה שנה). החיילת חובשת כובע מצחיה, חצאית ארוכה לפי פקודות מטכ"ל, ונועלת "נעלי גולדה". החייל מצוייר עדיין עם קסדה לראשו, הוא אוחז בדגל ישראל המתנופף ברוח, עליו מגן דוד מלא. בידו הימנית אוחז רובה ארוך קנה ולמתניו חגורה צבאית ועליה "סכין קומנדו". מבט שניהם כלפי מעלה, לעתיד, והציור כולו משדר תקומה, עצמאות והתארגנות ממלכתית.
הציורים בצדה הימני של המפה מספרים את סיפורה של המדינה: מסורת ישראל בוטאה, כה סמלי, ע"י יהודי מזוקן, התוקע בשופר. מתחת לו ציור המראה כי אנחנו עם של חקלאים: בין אשכול ענבים לשיבולי החיטה עומדת בחורה, מניפה אלומת שיבולים סמוך למגדל המים. זו החקלאות במיטבה, על-פי הצייר. ב-1950 כבר נעים טרקטורים וקומביינים בשדות, אך הוא לא מוכן לוותר על המחזה התנ"כי של אלומות השיבולים, ממש רות בשדה של בועז. אחרי החקלאות באה התעשיה. כמעט וכתבתי "חרושת" כפי שהתבטאו בנאומי התקופה. פועל עוסק בבניה, אבל מעליו מציץ עגורן גבוה, ולרגליו גלגלי שניים. נושא הביטחון כבר הובא למעלה, לכן מתחת לחרושת יש רק ראש של חייל, גם הוא חובש קסדה, ולפניו סיכת המ"מ המלווה את קציני צה"ל עוד מימי הקורסים בג`וערה, וכמובן - מגן דוד להשלמת המדליון.
ולמי כל אלו? ההגנה, הבניה, החקלאות ושמירת המסורת? כל אלו נועדו לקליטת העליה. זו מצויירת משמאל, קבוצה עולים, אולי משפחה, המגיעה לחוף מבטחים ישר מהאניה הנראיית ברקע. לבושים בגדים "גלותיים", חסרי כל, אבל מבטם כלפי מעלה וידם מורמת בשמחה, בגאווה ובגאון. ואני, הצבר יליד הארץ, מרגיש מאושר שהם הגיעו, ובראשי מתנגן השיר "ומצעדנו עוד ירעים: אנחנו פה!".
המפה זכתה להצלחה רבה. מערכת העיתון "דבר", בטאונה של ההסתדרות ושופרה של מפלגת השלטון דאז, החליטה לצרפה ל"שנתון דבר" של אותה שנה והזמינה מהדורה שלמה, עם תוספת כיתוב: תוספת לשנתון "דבר". לשם כך הקריבו את התרגום לאנגלית של כותרת המפה. העיתון היה אחד הנפוצים בארץ, כך שהמפה הגיעה באמצעותו לבתים רבים.
שנה אחר-כך הפיק ד"ר יוסף שפירא מפה חדשה, שנקראה "מפת שנת שלוש למדינת ישראל". גם מפה זו זכתה לעיטורים מסביבה, אך זה כבר סיפור נפרד.
תודה לשאול שפירא על עזרתו בהכנת הכתבה.
אבי נבון הוא מדריך טיולים וותיק, חבר קיבוץ להב, שהספיק גם לרכז את המדור לידיעת הארץ בתנועה הקיבוצית ואת העמותה למורשת מלחמת העולם הראשונה בישראל. חוקר ומתעד את הנוכחות היהודית במדבר יהודה ובנגב הרחוק שקדמה לקום המדינה, ועוסק בכתיבת המידע הרב ובארגון שחזורים של מסעות ראשונים אלו. אסף ושמר על מפות ישראל, והיום כולל האוסף כמה אלפי מפות.
לשאינם מנויים על דף המידע: לקבלת כתבות דומות בדיוור ישיר בעתיד - הרשמו בקלילות בדף הבית (תפריט ראשי)
לדף ראשי מדור מפות מספרות
חזרה ל"ועוד" חזרה לתפריט ראשי
