שמעון פרס - מראשוני הסיירים בנגב ובמדבר                     חזרה ל"ועוד"  

מאת: אבי נבון

שמעון פרס ז"ל הלך לעולמו שבע מעשים והשגים. בימים אלו, כשהתקשורת מספרת ומפרטת את מעשיו ופועלו של הנשיא לשעבר, שמעון פרס, נראה שאלו שמתחילים הכי מוקדם שהם יודעים - מגיעים עד להקמת הכור האטומי. הבה נזכר, או נלמד, ששמעון פרס הצעיר, בתחילת שנות ה-40, השתתף במפעלים פורצי דרך, תרתי-משמע, ולמעשה הוא אחד מראשוני הסיירים ש"פרצו נתיבות" וגילו לנו בסיורים נועזים את שבילי מדבר יהודה ומצדה, ואת דרכי הנגב הרחוק, עד למפרץ אילת.

סמינר מצדה - ינואר 1942

היוזם היה שמריה גוטמן,  מראשוני`הנוער העובד` וממייסדי קיבוץ נען. שמריה טיפס לראשונה ועלה על הר מצדה ב-1933, התפעם מהמקום, ומאז לא נרגע וחיפש דרכים לגרום לנוער להגיע אל המבצר המדברי הזה, ששרידיו, יחד עם הפואמה של יצחק למדן "מסדה", הותירו חוויה אדירה של לחימה יהודית ואמיצה. שמריה אירגן משלחת, שלח תזכירים, וראה בחזונו את המון בני הנעורים צועדים בעקבותיו למצדה. במדבר יהודה לא היתה אז שום דרך רכב. היו מעט שבילים, והיה ניתוק מוחלט מהעולם. מאחר ש`המוסדות` לא הצטרפו להתלהבות של שמריה, הוא פנה לתנועתו -`הנוער העובד`, והציע למזכירות התנועה לקיים "סמינר מצדה" - להגיע למצדה ברגל מהכפר יטה שבדרום הר חברון, לעבוד ולחקור במשך חמישה ימים תמימים על מצדה ואת מצדה, ולחזור, רגלית כמובן, לאורך ים המלח, דרך עין גדי עד למפעל האשלג הצפוני בקליה. סך הכל 10 ימים ! ללא קשר לעולם החיצון, ללא אספקה, ללא אפשרות לקבל עזרה. לקריאתו נענו חברי הנוער העובד, ממזכירות התנועה ומהקיבוצים בכלל, וכן מספר אנשי תנועת `המחנות העולים` ואחד מ`השומר הצעיר`. 

בין אלו שנרשמו מיד, ולא ויתרו על חוויית חיים כזו, היה שמעון פֶּרְסְקי, בן 18 וחצי, שכבר אז היה פעיל בתנועה.

פרס בן 20 - ארכיון מכון לבון

שמעון לא היה חייב להצטרף למסע, יכול היה להשאר בפעילות הרגילה: הדרכה, הכנת חומר כתוב ופגישות. אבל המדבר בכלל, מצדה בפרט, אישיותו של שמריה ודבריו על המקום ועל הצורך לחקור אותו - כל אלו קסמו לו. עשרה ימים של הליכה ממושכת עם ציוד רב על הגב, של אוכל שהוא לא אוכל, של קשיים פיזיים, של עבודה קשה, כל אלו נשקלו אל מול היציאה אל הבלתי ידוע, של המשימה לאתר את שביל הנחש הידוע רק מספרו של יוסף בן מתתיהו, ללמוד ולחקור את המבצר הקשה להשגה - והתוצאה ברורה. שמעון פרסקי הצטרף ויחד עם 46 חברים, בהם 7 בחורות, יצא ל"סמינר מצדה".
יומיים של ההליכה למצדה עברו תוך תקלות לא מעטות, והחבורה נאלצה להתאמץ יותר כדי להגיע, עם ציוד רב שנשאו על גבם, עד לרגלי הסוללה.

בדרך למצדה. צילום זה וכל הצילומים מהמסע של שנת 1942, בוצעו על ידי דב מייזל מקיבוץ אלונים ומובאים כאן באדיבות נדב מן - ביתמונה.

למחרת החלה העליה בסוללה, והטיפוס במצוק. אחת ממטרות הסמינר היתה לשפר את השביל, לחצוב מגרעות בסלע כדי הצבת נעל, לקבוע יתדות ולתלות חבלים, שיעזרו בהעלאת תרמילים ובטיפוס האישי. בעוד שחלק עוסקים בשיפור השביל, הוטל על אחרים לקושש זרדים כדי לחמם את ארוחותיהם, וקבוצת שואבי מים שירדה עם מימיות ריקות אל הגבים שלרגלי מצדה כדי להביא מים לחבורה כולה. אחרים עסקו במדידות וסיקור השרידים, מנסים להבין מה הם רואים, להשוות לכתבי פלוויוס, להבין את שלבי הבניה: ארמון הורדוס, מבצר של קנאים, ומערכת מצור רומאי, מרשימה ומעוררת שאלות. מדי יום התחלפו בתפקידים.

שמריה גוטמן מדריך את משתתפי המסע על במת ההר. למרגלותיהם נראה אחד ממחנות המצור הרומאיים וקו הדייק הרומאי

ביום הרביעי קבע שמריה שהסמינר כולו, למעט כמה שומרים, יצא לסיור מסביב מצדה, לעקוב רגלית אחרי הדייק הרומאי שסגר על ההר, לבחון את 8 המחנות הרומאים שכבר היו ידועים קודם לכן.

הסיור עבר בהצלחה. הן הירידה בשביל החדש אל הסוללה, והן הירידה בנחל מצדה העמוק הגולש דרומה. מכאן המשיכו למרגלות ההר בצידו המזרחי, לאורך הדייק הרצוף ששרד, והוכיח את דבקות הרומאים בקיום המצור. תוך כדי ההליכה לרגלי ההר המשיכו ברישום השרידים. לפי יוסף בן מתתיהו, ירד מההר שביל מפותל ומסוכן, והחברים התאמצו לגלות משהו שיתאים לתיאור. בימים הקודמים הביטו מלמעלה למטה, עכשיו הם סקרו מלמטה כלפי מעלה. לקראת צהריים הגיעו לצד הצפון-מזרחי של מצדה, שמריה הכריז על הפסקה, למנוחה ולשתיית מעט מים. שמעון פרסקי לא היה רגוע. נדמה היה לו שראה קטעים בנויים, ואולי זהו קיר תמך, שמעיד על קיומו של `שביל הנחש`. הוא פנה לשמריה וביקש את אישורו לנצל את זמן ההפסקה ולטפס במדרון התלול כדי לבדוק זאת. שמריה אישר, והבחור יצא, לבדו, וחיפש מקום בו יוכל לעלות במדרון המשופע. בקטע זה הקרקע אינה סלע אלא עפר מהודק ואבנים קטנות וחדות למגע. ככל שהעפיל וטיפס מעלה, נעשה המדרון תלול יותר. בדרכו למעלה לא נתן את דעתו שהירידה בשיפוע תלול כל כך תהיה מסוכנת שבעתיים. הוא המשיך לעלות עד שחש `זהו זה`.`עד כאן`. אבל איך יורדים? גלישה לא באה בחשבון, כי היא עלולה להפוך להתדרדרות. להשאר במקום בלתי אפשרי, כי הוא מחליק וגולש. ניסה לנעוץ את ציפורניו באדמה, ולהאחז בקוצים הקטנים שכמובן לא יכלו לעצור אותו. לא רחוק ממנו הוא ראה סלע גדול, נעוץ באדמה. אם יגיע לסלע - יהיה לו במה להאחז והוא לא יחליק, ואז יוכל להביט סביב ולחפש דרך לגלוש ולרדת בבטחה. לקרוא לעזרה? אפילו לא חשב על זה. התבייש מהחברה... ואז, כשהצליח להגיע אל הסלע ולגעת בו - חש שהאבן זזה. הבין שאם יגרום לאבן להחלץ ממקומה ולהתגלגל במדרון, היא עלולה להגיע בדיוק למקום בו ישבו החברים. אם יעזוב את האבן - הוא עצמו יתדרדר ועצמותיו תתפרקנה במדרון. 

המבט שראו המטיילים מבמת מצדה דרומה. 

למזלו של שמעון, ראה שמריה שההפסקה עומדת להסתיים ושמעון איננו. הביט למעלה וחיפש, אך לא ראה ולא שמע. החל לדאוג. מה קרה לו? איפה הוא?  שמריה פנה לישרוליק קופיט, כמוהו חבר נען ומפעילי התנועה. "בוא איתי, נצא לחפש" והשניים יצאו בעקבות שמעון, ובמרחק לא גדול ראו לפתע מעליהם כתם כהה על העפר הבהיר. קראו לו, והוא לא ענה. עד כדי כך היה נתון למאמץ להחזיק את עצמו ולהאחז בקוצים הקטנים או לנעוץ צפרניים בקרקע. לבסוף נתמלטה צעקה מפיו: בואו, לכאן! שמריה ושרוליק התקדמו, עלו, גם להם לא היה קל, עד שהגיעו לבחור ותמכו בו מלמטה, החזיקו בנעליו ואיפשרו לו לרדת ולהחליק קטע אחר קטע, עד שהגיע לשטח נוח יותר, שם עברו להליכה.

שמעון ניצל, ויצא ללא פגע מהתרגיל. אבל קשה להגיד שנרגע. כהרגלו, ישב וכתב את חוויותיו מאותו אירוע. כשחזרו, פרסם את סיפורו - "האבן זזה". את הסיפור מסיים שמעון כך: " .... עתה אני מבין מה זאת מצדה. הרגשתי את מורא הטבע, שעשה את ההר הבודד למצודה בלתי-נכבשת, לבית ספר גדול לגבורי-חיל. בשבילים אלה עלו וירדו פעם גיבורים יהודיים, ידעו לפלס נתיב בין אבנים זזות, בין שפכי חול. נדע גם אנחנו למצוא את השביל. שמעון"

חבורת המטיילים במצדה שרה. שמעון פרס, 2 דוד צ`רקסקי ("דודו") שנפל בקרב נבי יושע בתש"ח ועליו נכתב השיר "היש עוד פלמח"ניק כמו דודו". 

"סמינר מצדה" פתח את האפשרות לטיולים למדבר יהודה. חודשיים אחרי שחזרו, יצא טיול ארצי ראשון של הנוער העובד, וכן של `השומר הצעיר`, ובכך התחילה מסורת "טיולי תנועה למדבר יהודה ומצדה", מסורת שנמשכת מאז ועד היום, 75 שנים. אין לנו הרבה מסורות מסוג זה. וכל זאת החל ב"סמינר מצדה", ביוזמת שמריה גוטמן, ובהשתתפות פעילה של שמעון פרסקי. כמקובל באותם הימים הוכנו והושארו במקום כתובות המנציחות את המסע:

פתחי מצדה שעריך - ואבׂאה הפליט י"א שבט תש"ב (29 בינואר 1942) מחנה הנוער העובד על מצדה

מסע ה-14 לאום רשרש

זמן קצר אחרי הסמינר, אמצע 1942, התנדב שמריה גוטמן לצאת בשליחות לעירק, שם עסק בהדרכת נוער, בארגון חיי הקהילה היהודית בדגש של ציונות ורצון לעליה. הקצב היה איטי להחריד: מדי שבוע הצליחו, אם זה הצליח, לשלוח רכב עם 25 יהודים מעירק, דרך המדבר הסורי, ועד מה שנקרא היום `רמת הגולן`. שם, בשולי הרמה, היה המבריח העירקי מצביע על האורות של חולתה, או של יישוב אחר בעמק החולה, שולח את העולים למטה, וחזר לעירק. שמריה לא הסתפק בהצלחות קטנות אלה. הוא חיפש דרך לשלוח אלפים מיהודי בגדד. עלה בדעתו לשלוח מאות עולים בספינות, ממש כמו ספינות המעפילים בים התיכון. ספינות רעועות כאלו לא יוכלו להקיף את כל אפריקה, אבל יוכלו לשוט סביב חצי האי ערב, ולעלות במפרץ עקבה. שמריה כבר ביקר שם בעבר, והכיר את נקודת המשטרה הזעירה באום רשרש. זה כל מה שהיה בפינת המפרץ הזו. להערכתו, רחוק מעינם הפקוחה של הבריטים בעקבה.

רק כשהסתיימה שליחותו, לאחר שנתיים, חזר שמריה ופירט את רעיונו בפני שאול אביגור. "ואיך יגיעו המעפילים מחוף אום רשרש למרכז הארץ?" - היקשה שאול. "ברגל!" ענה שמריה. "אני אצא לנגב הדרומי ואנסה לאתר שביל מתאים". עם הרעיון הזה במוחו, אך מבלי לגלות זאת לאיש, הגיע שמריה למזכירות הנוער העובד. מזכיר התנועה עכשיו היה... שמעון פרסקי, עוד לא בן 22. שמריה היה זקוק לו כי שמעון היה יכול להכנס אל בן גוריון באופן חופשי. "חזרתי, ואני מתכוון לצאת לטייל" אמר לשמעון "אבל לא שוב למצדה ולא למדבר יהודה. שמעתי שהוקם קיבוץ חדש - עסלוג`, היא רביבים. אבל מה יש דרומה משם?". איש לא ידע או הכיר את הר הנגב ודרומית ממנו, עד מפרץ אילת. שמריה הציג את תכניתו לסייר, להתרשם האם יש סיכוי לחקלאות, לבדוק האם השטח מלא בבדואים או ריק, לסקור את מקורות מים, את מצב הדרכים... שמעון נדלק לרעיון, ומיד הם נכנסו לבן גוריון. גם את ראש הסוכנות היה קל להלהיב לתמוך במסע להכרת תנאי ההתיישבות בנגב הרחוק. התקציב אושר "ותגיד ליצחק שדה שיצרף כמה פלמ"חניקים למסע, וכך חצי ממה שהבטחתי יבוא מתקציב הפלמ"ח!" - הוסיף "הזקן". שמריה הודה לשמעון על העזרה, אבל זה אמר: ושלא תחשוב שתצא בלעדי! אני איתך לאורך כל הדרך.

קטע ממפת הנגב ערב הקמת המדינה. בהוצאת הכשרת הישוב ובעריכת זלמן ליפשיץ

המשלחת - שמריה עצמו, שבעה ממזכירות הנוער העובד, כולל שמעון, ועוד ארבעה מהפלמ"ח, מוכנים לצאת. ביקשו ממוכתר רביבים לתאם ולשכור בידואים וגמלים, וזה היתנה תנאי: גם אני אתכם. ברגע האחרון, כשדיווחו לבן גוריון ופירטו מי יוצא, אמר: קחו אתכם גם את מנדלסון. ד"ר היינריך מנדלסון הזואולוג היה חשוב לחקר המדבר, אבל יותר חשוב שיהיה בחבורה גם`מבוגר אחראי` - הרי הוא`יקה` שקול,`מבוגר` בן 34 שישגיח על כל חבורת בני העשרים. ה-14 יצאו מרביבים ב-1 בינואר 1945, יחד עם 4 מלווים בדואים, ו-14 גמלים - לרכיבה ולנשיאת הציוד. כל שניים עם גמל. אחד רוכב, שני נח בהליכה רגלית... 

צילום מוטקה זיו מקדמה

שמעון פרסקי על גמל 

צלם: מוטקה זיו מקדמה. מקור התמונה: פרוייקט ישראל נגלית לעין של  יד יצחק בן צבי. אוסף מאיר ירושלמי (קודסי)

במהלך המסע ראו עוף דורס חג מעליהם, דואה בגאון. ד"ר מנדלסון מיהר לזהותו: זהו פרס, אחד העופות המרשימים ביותר. וכאן פנה לשמעון: למה שלא תחליף את שם משפחתך מפרסקי לפרס? ואכן, שמעון הנשוי הטרי הבטיח: כשאחזור, אסכם עם סוניה ונעברת את שמנו. 

"וְאֶת אֵלֶּה תְּשַׁקְּצוּ מִן הָעוֹף לֹא יֵאָכְלוּ שֶׁקֶץ הֵם אֶת הַנֵּשֶׁר וְאֶת הַפֶּרֶס וְאֵת הָעָזְנִיָּה" ויקרא פרק יא פסוק יג. 

עשרה ימים עשו את דרכם, ולקראת אום רשרש קרה הצפוי - רכב משטרה בריטי נתקל בהם בערבה, כבר באזור תמנע. ה-14 התחייבו שיתייצבו בעצמם במשטרת אום רשרש, ושם בילו יומיים בהמתנה לרכב משטרתי שלקח את העצורים למשפט בבאר שבע. בכך נפתרה להם שאלת ה"איך נחזור". משפט חפוז וקנס. וכסף לקנס מאין? מוכתר בית אשל מסייע בכל, רק לא בכסף: "עוד לא החזירו לי את מה ששילמתי לשחרור טיול אחר". כולם מביטים על שמעון, ומסבירים לשוטרים - רק הוא יכול להביא את הכסף. שמעון שוחרר כדי לנסוע לתל-אביב, לגייס את סכום הקנס ולחזור לעיר הדרומית.
שנים אחר כך נהג לתאר בהרצאות ובועדות את שראו עיניו במסע, ביודעו שאיש ממאזיניו לא הכיר כמוהו את הנגב. הנה הזמנה לאספה באולם "אורדע" ברמת גן ובה הרצאתו של שמעון פרסקי: הנגב ועתידו (מעסלוג` עד עקבה):

אכן, הוא זכה להיות אחד מה-14 הישראלים הראשונים שחצו ברגל את הנגב לכל אורכו. ינואר 1945.

אבי נבון (משמאל) מראיין את הנשיא על מסע ה-14, תחת עץ בערבה.

אז כאשר מונים את השגיו ומעשיו בשנות חייו ופעילותו הארוכות, בבקשה, ציינו גם שהוא אחד מראשוני הסיירים שגילו לנו את המדבר ואת הנגב. 

אבי נבון הוא מדריך טיולים וותיק, חבר קיבוץ להב, העוסק שנים רבות באיסוף וריכוז חומר על הנוכחות היהודית במדבר יהודה ובנגב הרחוק עד סוף מלחמת העצמאות.
במסגרת זו כתב בין השאר שתי חוברות מפורטות על שני האירועים הנזכרים: "סמינר מצדה תש"ב - 1942" ו"מסעות ראשונים בנגב הרחוק". פעילותו זו הפגישה אותו עם שמעון פרס ז"ל למספר שיחות וגביית עדות.

נספח א`: כתבה שכתב שמעון פרס בעיתון במעלה שפורסמה זמן קצר לאחר המסע

לשאינם מנויים על דף המידע: לקבלת כתבות דומות בדיוור ישיר בעתיד הרשמו בקלילות בדף הבית (תפריט ראשי).
יש לך סיפור עבורנו על ארץ ישראל במבט אישי ? עורך האתר ישמח לקבלו. במה זו מיועדת לך.

חזרה ל"ועוד"     חזרה לתפריט ראשי