רוצחי זיכרון                                                                חזרה ל"ועוד"   

נתן רועי
 
 מלאת מאה שנים לעיר העברית הראשונה תל אביב הוא מאורע משמח, מרנין לב הייתי אומר, אילמלא הוא היה משופע בדם רע , בהתעלמות – במקרה הטוב, או במחיקה של העבר ביד גסה, רצח זיכרון, התעלמות, שכחה במיטב הסגנון "עולם ישן עדי יסוד נחרימה".
 

נטלתי מקלי ,ביום חם מאד, והלכתי לעיר נעורי, אל יפו, שבה נולדתי בבית החולים הערבי דג`אני ביפו, אור ליום כ"ה אב התשי"ז. רציתי לראות מקרוב מה קרה לעיר שממנה יצאו הנחשונים שהקימו את נווה צדק (1887) ואת תל אביב (1909).

בדרכי מכיכר השעון לעבר רחוב העסקים הראשון שפרץ את גדרה של יפו הערבית נזכרתי בוויכוח מכונן שהתנהל בירושלים.

סמוך ליום הולדתי התנהל בירושלים וויכוח אידאולוגי במסגרת מושב הוועד הפועל הציוני. במושב , שהחל ב- 8 באוגוסט והסתיים ב- 15 באוגוסט, השתתפו 35 איש מהתפוצות וכ- 40 מישראל. במרכז הכנס עמד וויכוח בין ראש הממשלה דוד בן גוריון ששלל את המושג ציונות כפי שהיה מקובל (השתייכות לארגון, תשלום שקל ) "ציונות המאמינה שיכול יהודי להיות חלק מהעם האמריקני ולדבר אנגלית" ובין הפרופסור הנערץ על יהודי אירופה ערב השואה , מרטין בובר, שראה בהקמת המדינה את השלב "ההתחלתי של יצירת הכלי ההכרחי להגשמת הבשורה המשיחית של מלכות שמיים" ולא רק "מדינת יהודים בארץ כנען". ד"ר נחום גולדמן –נשיא ההסתדרות הציונית העולמית ראה במדינת ישראל את המפעל המשותף הגדול ביותר של יהודי ישראל ויהודי הגולה.

הייה זה עידן של התחדשות, וויכוחים אידאולוגים, שמירה על הלשון העברית וקידומה, בניית היסטוריה לעם שהתיישב על אדמתו כמעט אלפיים שנה לאחר החורבן של הבית השני. באוויר נשמעו אז ניגונים כמו :

עוֹלָם יָשָן עָדֵי הַיְּסוֹד נַחְרִימָה
מִגַּב כָּפוּף נִפְרוֹק הָעוֹל
אֶת עוֹלָמֵנוּ אָז נָקִּימָה
לֹא כְלוּם מִתְמוֹל,
מָחָר – הַכֹּל.

(המנון האינטרנציונל, תרגם : אברהם שלונסקי )

יפו הייתה ערבית, החברה לפיתוח יפו החלה את עבודות הבנייה וההתחדשות בשנות השישים, כדי להפכה לאתר תיירות (1) .

החברה , שיתוף פעולה בין העיריה לממשלה, היתה אמורה להיטיב עם העיר יפו ופרנסיה הערביים והיהודים. היא הייתה אמורה להפכה למרכז תיירותי ולא לרובע תיירותי, במקום שבו היה "השטח הגדול" מוכה הזנות והפשע.

וכשבאתי לבחון מקרוב את מה אירע מאז מצאתי עיר עתיקה מפותחת למדי עם מסלול לתיירים אבל לא מצאתי שיירי היסטוריה מפותחים אלא רק הזנחה והתקפלות מחד ו"עולם ישן עדי היסוד נחרימה" -  בתים לעשירים במקום בתי זכרון ובתים בעלי ערך היסטורי לתנועה הציונית בארץ ישראל . אינני יודע למה לשייך את מה שראיתי : להעדר תקציב, להעדר מודעות, לחוסר רצון, לבורות.

הנה מה שראיתי.

רחוב בוסטרוס
פרופסור יהושע בן אריה מגדיר את המאה התשע עשרה כמאה שבה נתגלתה ארץ ישראל מחדש. היה זה כמעט אלפיים שנה לאחר החורבן שבה נגזר , על פי דעת הרמב"ן, "ושממו עליה אוייביכם" (ויקרא כ"ו ל"ב ). כלומר : הארץ לא מתפתחת וממתינה לגילוייה על ידי יהודיה ועד אז שממה והעדר פיתוח  (2).

במחצית המאה התשע עשרה ,בשיתוף פעולה מפתיע שבין ערבים נוצרים ליהודים יוצאי ספרד ואשכנז, הקים הסוחר הערבי הנוצרי נגיב בוסטרוס את הרחוב המסחרי הראשון מחוץ ליפו הערבית מוכת הסירחון. הוא רצה להביא לה ריח של חו"ל. הוא בנה חנויות ובתי ממכר לתכשיטים, שעונים, ועוד.

ביתו שברחוב רזיאל (בוסטרוס) פינת רחוב הדואר עמד על מכונו ומעליו היה שלט : רחוב נגיב בוסטרוס ( 1868 ) שנמחק , נעלם, ועקבותיו תוכלו למצוא באתר האינטרנט של העירייה בתל אביב.

באתר האינטרנט העירייה נרשם כי הרחוב "שימש כציר תעבורה מרכזי מהנמל לתחנת הרכבת. שכנו בו בתי העסקים והמשרדים החשובים של יפו. שם גם היו המשרד הארצישראלי שפתח ד"ר ארתור רופין (המשרד שכן בבניין שנהרס לאחרונה ברחוב רזיאל 17 ) , בית המשפט העברי, מלון קמניץ, ספרית שער ציון שיסדה עזרת ישראל ומשרד הדואר והטלגרף התורכי (3).

בראשית הרחוב , ברחוב רזיאל , היכן שעמדו שלושה בתים בעלי ערך היסטורי משמעותי ביותר לחיים בארץ ישראל אז והיום נמחקו. אתר העירייה המפגין ,לצערי הרב, שיכחה לא ציין כי ברחוב רזיאל פינת כיכר השעון עמדו :

• הגימנסיה העברית הראשונה "הרצליה" טרם מעברה לרחוב אילת 21 בתל אביב ומשם לרחוב אחד העם;
• חברת גאולת הקרקעות "גאולה" מיסודו של מאיר דיזינגוף;
• "מרכז עזריאלי"של המאה העשרים : בניין סורסוק שנבנה על ידי איש הקרקעות הערבי נוצרי, סורסוק, שנפתח ברוב עם בשנות העשרים של המאה העשרים על ידי הנציב – הלורד פלומר;
• המשרד הארצישראלי של ד"ר ארתור רופין, שהוקם בראשית המאה העשרים, וממנה החלה הרכישה של אדמות חוף הים של "אחוזת בית", שהרי כברת האדמה שנרכשה מהערבים של יפו, לא כללה את חוף הים! .
• מלון קמיניץ, שבו התאכסן בנימין זאב הרצל, בעת ביקורו ביפו, ובה התרשם ממצבה הפיסי הקשה ( עדות לכך אפשר למצוא, למשל, ב"אלטנוילנד" שלו );
• תחנת הכרכרות הראשונה בארץ ישראל שהייתה שייכת לנציג חברת "קוק" – אלכסנדר עוועד (סכנדר עוואד).
• חנותו של אחד ממיסדי תל אביב ואולי החשוב בהם : אריה עקיבא וויס, "בונה חופשי" כמו סכנדר עוואד, ששיתף פעולה עם "הבונים החופשיים" הערביים לטיפוחו של הרחוב. היום, "הבונים החופשיים" נעדרי כל מעמד בעיר כמו בתקופתו של ראש העיריה חיים לבנון ונטילת האדמה שעליה היה ביתם בפינת רחוב וויצמן בתל אביב מוכיח זאת. הם לא עושים מאומה על מנת לטפח את הרחוב הזה שנבנה הרבה בשל יוזמתם.
• ספריית "שער ציון" שנוסדה על ידי חברת "עזרת ישראל" , שהיתה ממחוללות נווה צדק, נעלמה כלא הייתה. היתה זו הספרייה הראשונה לעולים החדשים ולימים היא עברה לתל אביב והוקמה בסמוך למוזיאון תל אביב לאמנות. כאן, ביפו, אין כל איזכור.

בניין הגמנסיה העברית נהרס , בניין המשרד הארצישראלי נהרס, מלון "קמיניץ" נעלם, מעל לתחנת הכרכרות של סכנדר עוואד שרד השלט : "שלום על ישראל" (עברית) ומתחת כתובת בערבית,  אבל מתחת לשלט נאטמה חנות המרפדיה שהייתה כאן, חנותו של אריה עקיבא וויס לא נמצאת,  ועוד שכיות חמדה שהיו כאן נעלמו כלא היו.

המראה של הרחוב כמו רחוב לאחר הפצצה של חיל האוויר. החנויות שנותרו הפכו ל"דירות שכירות" של צעירים שמשלמים שכ"ד גבוה לבעלים.

בניין "סורסוק" היפיפיה שנראה ,בעת הווסדו, כמו מלון בניס שבצרפת הוא בית לקשישים ששכרו בו חדרים, ועל קירותיו תלויים מזגנים. באופק תלוי מגדל שנבנה מעל לשכונה הגרמנית ברחוב יפו תל אביב / רחוב אילת.  בנינים גבוהים נוספים מקיפים את שכונת נווה צדק.

אין כאן, ברחוב הזה, התייחסות כלשהי של מי מהרשויות לערכו ההיסטורי של הרחוב שהיה המנוע המסחרי של הישוב המתחדש בארץ ישראל.

אין איזכור, אף לא שביב איזכור לאמור לעיל, ובאתרה של העיריה "יוק" (תורכית : יוק).

בית סכנדר עוואד (אלכסנדר הווארד), שבו שכנה תחנת הכרכרות ברחוב בוסטרוס נהרס לאיטו. השלט מעל למרפדיה שנסגרה מציין את ההסטוריה שנמחקת ברחוב.

כיכר השעון, מול בניין הסראייה ההרוס, היא נקודה שרחוקה מרחק קצר מרחוב בוסטרוס (רזיאל)

רחוב יפת
מי שיוצא מרחוב בוסטרוס לכיכר השעון נתקל בדגל גדול של תורכיה שמתנוסס מול שרידי ה"סראייה" שפוצצה על ידי לוחמי הלח"י לפני הקמת המדינה. הממשל התורכי חשב שיש מקום להשקיע בחידוש המקום , דגלו מתנוסס, ודגל הציונות וארץ ישראל, כפי שאמרתי "יוק".

בניין "הקישלה", שבו עונו חברי מחתרת "ניל"י" על ידי ד"ר חסן בק, נמכר ליזם פרטי שיקים בו בית מלון, שיהיה בעל חזית שתזכיר את הבניין הזה.

השעון של יפו, שנבנה על ידי שני שענים יהודיים לכבודו של השולטן התורכי, חודש, אבל ברור שבניין פיתות "אבולעפיה" בולט הרבה יותר. שלט הענק, בניין ענק שנבנה מעליו, בולט כמו דגל תורכיה.

בהמשך הרחוב לכיוון נמל יפו, היכן שעמד בית העולים הראשון, שבו נרצחו עשרות עולים חדשים ומנהלי "מרכז הקליטה", הוא עוד אתר על הדרך למזללות החוף. בסמוך אליו נבנים בתים לעשירים והמעט שאפשר היה לעשות למען איזכור חלקה של ראשוני ההסתדרות הציונית העולמית, החלוצים, נפקד.

גם חאן מנולי, שבו התאכסנו עולי העלייה הראשונה, בתוך שוק הפשפשים, ברחוב בית אשל, לא כולל שום אזכור, על התפקיד שהמקום הזה מילא, לראשוני העולים לארץ ישראל במאה התשע עשרה.

בארה"ב פסל החרות הוא מוקד תיירותי – בישראל שוק הפשפשים הוא מוקד תיירותי ורחוב בוסטרוס ויפת השכנים נמקים, נהרסים, ללא יד מכוונת/ עם יד מכוונת ( מחקו את המיותר).

בית הקברות היהודי
בית הקברות היפיפיה של פאריס, פר לארשז, הוא מרכז הסטורי – תיירותי. אתה יכול לבוא אליו וללמוד בו את ההסטוריה של העיר המופלאה הזאת, שרומנטיקנים כמוני נוהים אליה כמו מליוני אחרים מכל העולם, וזאת אולי בשל הכבוד שרוחשים בבית הקברות הזה לדמויות שאיכלסו את העיר. בכניסה אתה יכול לזכות בהסברים, בדפי עלון, ואז תוכל לסייר במקום ולשמוע מה התחולל כאן, בפאריס של כמה מאות השנים האחרונות.

בית הקברות היהודי ביפו, שבו טמונים היהודים שעלו לכאן בדרך לא דרך, ושילמו מחיר כבד על כך, סגור על סוגר ובריח. אין יוצא ואין בא.

בית הקברות שוכן ברחוב יהודה מראגוזה , מראשוני הרבנים היהודיים של יפו, בין בית החולים הצרפתי לנמל יפו. אלה הם 7500 מ"ר , עם 850 קברים, שסיפורם מספר את סיפור העולם היהודי בארץ ישראל, ביפו. ראשית הקבורה של היהודים כאן היא בשנת 1840 ( השנה שבה התחוללה עלילת דמשק שהשר משה מונטיפיורי פעל לחילוץ היהודים שנקלעו אליה ללא שביצעו שום עוול).

אנו למדים מהקברים שמולנו ,ומשיחים לפי תומם, על מהגרים , בעיקר ספרדים, שהגיעו לכאן וחיו ממסחר ומלימוד תורה וחיו חיים קשים. רבה של יפו נפתלי הרץ הלוי, מתלמידי הגר"א ומחבר סידור "אשי ישראל" בנוסח הגר"א, קבור כאן. זה האיש שהזמין לארץ ישראל את הרב אברהם יצחק הכהן קוק – רבה הראשון של פלשתינה – א"י לעדות האשכנזים.

הרב אברהם יצחק הכהן קוק עלה לארץ ישראל והתאכסן בשכונה שהקדימה בזמן בנייתה את נווה צדק והבית שבו שכן בנווה צדק אף הוא לא מספר את סיפורו הקסום בארץ ישראל. זה האיש שההסתדרות הציונית העולמית חבה לו חוב עולם ובתל אביב לא תמצא לו זכר והנצחה מכובדת. על הבית שבו התגורר בנווה צדק אין שלט או הסבר. לכולם נדמה שהוא חי כל חייו ברחוב הרב קוק בירושלים, ולא היא, שהרי ספריו החשובים ביותר נכתבו כאן, בנווה צדק, ובהם ספרי "האורות" החשובים ביותר שנערכו על ידי תלמידו הרב דוד הכהן (הנזיר). 

מאחורי הסורגים, כמו בסיפור "היפיפיה הנרדמת", קבורה ההיסטוריה הנשכחת של ארץ ישראל. זה בית קברות שיכול היה לספר לבאיו את סיפורה של ההתיישבות היהודית המתחדשת של א"י.

במקום זאת הוא סגור ונותר רק להתפלל שלא ירכש על ידי כרישי הנדל"ן , שאחדים מהם לוטשים עליו עין, כפי שלטשו ובלעו את בית הקברות השכן.

אגב, מי שרוצה לבקר בבית הקברות יכול לתאם עם "החברה הקדישא".

בית הקברות הפרוטסטנטי
מעבר לרחוב, ברחוב יפת, שוכן, בסופה של סימטה , שבה עומד זה שנים כלב ענקי ( קשור ומשתולל), בית הקברות הפרוטסנטי העתיק של יפו. חשוב לבקר בו כדי ללמוד על קורותיה של ההסטוריה הציונית בארץ ישראל ומבשריה הלא יהודיים, הנוצריים.
כאן תוכלו לאתר את חלליהם של מבשרי הציונות, בהם ילדי המושבה האמריקנית ממחצית המאה התשע עשרה, שנפטרו מקדחת וכמה מן "הציונים" הנוצריים שפעלם הלהיב יהודים רבים ובהם את רבה של יפו שהעלה על נס את מסירות נפשם למען ארץ ישראל וגאולתה.
מי שיבקר במקום יגלה את קברו של ד"ר תומאס הודג`קין, רופאו הוותיק של סיר משה מונטיפיורי, שעל שמו המחלה שנתגלתה על ידו וידועה עד היום כ"מחלת הודג`קין".
סיר משה מונטיפיורי מגואלי ארץ ישראל, שיזם, למשל, את נטיעת פרדס מונטיפיורי , במקום שבו שוכנת "שכונת מונטיפיורי" בתל אביב היום, הוא איש שרבים מתושבי יפו חבים לו את חייהם היצרניים ויאה היה אם המדינה הייתה מתייחסת לבית הקברות הזה יותר הן מבחינת המורשת שהוא מנחיל לכל התיירים שמבקרים כאן.

הובאו כאן רק כמה דוגמאות ממתחם אחד ביפו וזאת כדי להראות מה קורה ומה קרה מאז הווסדה של העיר תל אביב. זאת כדי להוכיח את הטענה כי

עוֹלָם יָשָן עָדֵי הַיְּסוֹד נַחְרִימָה
מִגַּב כָּפוּף נִפְרוֹק הָעוֹל
אֶת עוֹלָמֵנוּ אָז נָקִּימָה
לֹא כְלוּם מִתְמוֹל,
מָחָר – הַכֹּל.

(המנון האינטרנציונל, תרגם : אברהם שלונסקי )

במלאת מאה שנים לעיר תל אביב יפו , כפי שהקפיד ראש העיריה שלמה להט יבדל"א לומר, זוכרים את "זיקוקי הדינור", האירועים בפארק, אבל במרכזים, שבהם פעלו ראשוני החלוצים שהקימו את תל אביב, שממה ושממון, חורבן גדול. חבל.
 

הערות
(1) ראה למשל אתר החברה
http://www.oldjaffa.co.il/Articles/Article.asp?ArticleID=9&CategoryID=15

(2) פירושו לויקרא בחוקותי, פרק ו` סימן ה, הוצאת וילנה )

(3) http://tel-aviv.millenium.org.il/NR/exeres/181F97B3-5B25-47D0-93C1-E5CABD084FBF,frameless.htm?NRMODE=Published