הכל היה רגוע עד שבא אברם.
אפשר לומר – סתם מערה עם קצת מים ועוד ליד לולי המושב...אבל את זה יאמרו ערלי-לב שלא מבינים כלום.
מבחוץ עץ ענֵף על צלע הואדי. מבפנים – מערה ארוכה עם מים צלולים, קפואים ולא עמוקים.
לאחר שטבלנו ותפסנו שוב אוויר – העמדנו את הפינג`אן לקפה של צהרי יום שישי.
לידנו שוחחו שני חברים צעירים, לפי סגנון דיבורם – חיילים בחופשה. הם שלפו כמה דפים מודפסים והחלו לדון במשנת הרמב"ם ובמשמעות הסליחה. מעשה טוב גם כשיום הכיפורים קצת אחרינו...
הסתכלתי סביב. הבריכה שבמעיין נוצרה כתוצאה מסוללת עפר גדולה שנערמה בכניסה למערה. כך נאגמים המים לבריכה וזאת לאחר שנעלמו החקלאים שהזדקקו למים להשקיית הטראסות שסביב.
ואז בא אברם...
סבא נמרץ שהחנה את רכבו בסמוך למעיין ויצא עם שני נכדיו ועמם ארגז פלסטיק גדול ושלל צלחות מזכוכית.
"לא מתרחצים כאן" הפטיר בכעס ומיהר פנימה.
כשראה את עדי – משכשכת במים ועל פניה חיוך הנאה מאווירת המקום - ציווה אותה לצאת ולתת לו לעשות את מלאכתו.
קלטתי אותו מהר מאוד. הכעס והחספוס – זה רק מבחוץ. במקום לפתוח במלחמת עולם שלישית נקטנו בטקטיקה אחרת.
מהר מאוד החל אברם לספר על קורותיו ותלאות הישוב תוך שהוא שולח את נכדיו לטבול את הצלחות החדשות בעומק המעיין.
הוא עלה בגיל 14 מכורדיסטאן. נמצא כאן מתחילת שנות החמישים. לדבריו שמונה מבני המושב נהרגו בהתקפות מסתננים באותו עשור כולל דוֹדוֹ שנפל ממש דקות טרם סיום משמרת הלילה שלו.
נפרדנו כידידים ותיקים כשאני מדמיין את אברהם מנצח בעוז על ארוחת השבת.
- - -
עין ספיר. מעיין קטן וחביב בשוליים הדרום-מערביים של מושב אבן ספיר.
המושב על שם ספרו של רבי יעקב הלוי ספיר שנכתב בשנת 1864. הספר המתאר את מסעו ואת דרך חייהם ומנהגיהם של יהודי תימן במאה ה-19.
יעקב עלה לארץ בשנת 1832 מבאלרוס . נשלח כשד"ר (שליח דרבנן) להודו ולאוסטרליה ובתימן ירד לחוף משום שנשדד כספו. כך החל הרומן של עם יהדות תימן.
מושב אבן ספיר הוקם על ידי יהודים מתימן ב-1950. במשך השנים עזבו התימנים ובמקומם הגיעו עולים מכורדיסטאן, בהמשך הצטרפו אליהם עולים ממרוקו ואחר כך קבוצה קטנה מהונגריה.
בסביבה: מנזר יוחנן במדבר, עין חנדק, עין אשקף.
