התקפות מרצחים ברשפון 1948                                                       חזרה ל"ועוד"

פרשיה עלומה ובה סימני שאלה רבים.
במהלך מלחמת השחרור ובשנים הראשונות לקום המדינה היה מושב רשפון יעד לפעולות איבה מצד פלסטינים כולל רצח של שניים מחברי רשפון בבתיהם.

ביום 5.11.1948 יום שישי ב- 11 בלילה פרצו המרצחים לביתו של אליעזר וייס שהיה אותה עת מנהל הצרכניה . זהו הבית המשמש היום כמזכירות המושב.
אליעזר נרצח. אשתו אטקה וייס נחטפה. שני ילדי הזוג נותרו בטיפול חברי המושב עד שאטקה הוחזרה משבי בירדן כעבור כמה חודשים.

חודש וחצי אחר כך – חזר התסריט על עצמו כמעט במלואו..
יום שבת  25.12.1948  אלימלך זלצהנדלר – יליד ברלין , שהגיע למושב לאחר תלאות מלחמת העולם השניה נרצח אף הוא בביתו. מה שמדהים כשגם במקרה זה נחטפה אשתו – אך חוטפיה לא התמידו בהחזקתה ונטשוה בדרך.

אליעזר וייס מנהל הצרכנייה הגיע זמן לא רב קודם לכן ממושב שאר ישוב שנעזב אותה שנה עקב הפגזות ההפגזות הקשות של הסורים. בתמונה -  אליעזר ואטקה חורשים בשדות שאר ישוב..

לזוג היו שני ילדים קטנים בעת האירוע. משפחת וייס עזבה את רשפון תוך שנה מאותו אירוע טראגי. יצרתי קשר עם עם אריה וייס – הבן של אליעזר.  איש מקסים, רגיש, שלמרות שחלפו יותר משישים שנה מאותו אירוע קשה בו איבד את אביו – ניכר כי הנושא אינו מש מסדר יומו. אריה היה בן שנתיים ואחותו חוה - בת חמש.
כמובן שאינו יכול לזכור את שקרה באותו לילה חורפי. הוא חקר את המאורעות ככל שיכל – אם כי הקרובה לו מכל, אימו שנפטרה לפני עשרים שנה, התקשתה לספר מה עבר עליה בתקופת השבי.
אריה עוסק בתחום הקולנוע ומתכוון להפיק סרט על הנושא.
קיבלתי ממנו כתבה של עדה אושפיז שפורסמה בנושא בעיתון "הארץ" בשנת 1997  (מצורפת מטה).
כפי שתקראו בכתבה – וכפי שמוכר לנו מגלגל אין סופי של אלימות - גם בצד השני נפלו קורבנות תמימים. אריה מתכנן – ספק ברצינות ספק מתוך מחשבה אוטופית – לקיים מפגש פיוס בין דורות ההמשך של הצדדים.

עליתי לקבריהם של וייס וזלצהנדלר.
שניהם – תושבים חדשים ברשפון בשנת 1948 – שנהרגו בהתקפות טרור בעיצומה של מלחמת הקוממיות.  אותה עת – 12 שנה לאחר הקמת מושב רשפון – היו אלה מהקברים הראשונים בבית העלמין. למעשה בסיור לא מעמיק שערכתי – לא מצאתי קברים קודמים לאלה.
בתמונה נראים הקברים הסמוכים זה לזה ... וברקע קברה של אטקה וייס שנפטרה 40 שנה אחר כך...

פגשתי את פנחס נומברג – המתואר בכתבה כ"שכן". אז בן 18, זכרונו טוב וגילו לא ניכר בו...
פנחס – שמשפחתו גרה בשכנות לבית וייס דאז (היום בית המזכירות) - היה מהראשונים שהגיעו לבית – יחד עם ד"ר כהן - רופא הכפר . לא נותר הרבה מה לעשות...
פנחס מספר כי הילדים הוחזקו וטופלו לאחר המקרה - על ידי אחות הכפר – חנה ניצן ..שהיא אגב סבתא של אשתי...

מדוע רשפון?
אכן נראה תמוה...הרי היו ישובים סמוכים יותר לקו הגבול. פנחס מעלה השערה:
ברשפון חיו עד 1948 בשכנות טובה המתיישבים עם משפחת עאבֵּד – פלאח ערבי שחי במקום . עאבֵּד העסיק רועים שהגיעו מכפרים ממזרח לישוב. זכור לפנחס כי הם היו כהי עור כמתואר על ידי אטקה.
ויתכן כי רועים אלה – הם שביצעו את ההרג בנצלם תוואי שטח המוכר להם. ויתכן ולא !
עאבֵּד עזב מרצונו את המושב במלחמה. כמו רבים סבר כי יחזור בשוך הקרבות.

 אטקה מספרת על אליעזר בעלה

אריה מספר על הוריו

קישורים
אתר אינטרנט של מושב רשפון ובו רקע היסטורי וסיפורי ראשית הישוב ומשפחותיו 

חזרה ל"ועוד"    חזרה לתפריט ראשי