"מעבר עוזי" במדבר יהודה / מאת PW                                         חזרה ל"ועוד" 

במפת סימון השבילים של דרום מדבר יהודה מצוין: "מעבר עוזי" (וגם "עבירות קשה"..). רבים וטובים עברו בו ומכירים אותו בשמו, אך רק בשמו. מעטים מכירים את סיפורו המלא, שעוד מעט היה נשכח ואובד בשיני הזמן. טוב שבא העניין לפתחנו.

 "מעבר עוזי" או "מעלה עוזי" קרוי על שם רב טוראי עוזי בֵּנְדֵרלִי, בן חנק`ה ושמואל למשפחת בנדרלי, דור רביעי בארץ, משפחה וותיקה שמוצאה מן העיר צפת. הוריו היו בין מייסדי מושב בית שערים.
עוזי נולד ב – 27.5.45, ט"ו בסיוון תש"ה. גדל והתחנך בבית שערים על ברכי תנועת העבודה. סיים את לימודיו בבית-הספר היסודי במשק ואחר כך למד בבית הספר התיכוני בקרית-טבעון. ילד ונער בעל מזג נוח ואהבה עזה לטיולים בארץ. עסק בהדרכה בתנועת הנוער העובד בבית שערים ובאגודת ספורט הפועל. עזר רבות להוריו בעבודת האדמה במשק, אהב ספרות עברית והיה מרבה לקרוא שירה ופרוזה.

בחודש אוגוסט בשנת 1964 התגייס לצנחנים, לפלוגה חדשה שהוקמה אז, כשנה לפני גיוסו (1963) -  פלוגת החה"ן (חיל הנדסה) בחטיבת הצנחנים. בשמה הרשמי: פלחה"ן 5105. היה ממקימי הפלוגה (מחזור שני). מפקד הצוות / מחלקה היה סג"מ איציק מרדכי, לימים אלוף בצה"ל. עוזי היה חייל מסור ומקצועי. נשלח לקורס מ"כים, סיים אותו בהצלחה וחזר להדרכה בפלוגה כסמל צוות. כמפקד היה קפדן ובעל דוגמה אישית, הוביל את חייליו בנחישות, אך בביטחון וברוגע. הוא תכנן ללמוד משפטים לאחר שחרורו מצה"ל, אך לא זכה להגשים את תכניותיו.

בתאריך ה – 28.12.65, ו` בטבת תשכ"ו נהרג עוזי. הדבר ארע במהלך קורס חבלה בחצור. בתאונה טראגית בין כלי הרכב בו נסע, קומנדקר – לבין משאית בכניסה לקיבוץ חצור. הניח הורים: חנה ושמואל - ושני אחים: איתן ונועם. נטמן ביישובו – בית שערים.

פריצת המעלה בנחל חבר הייתה יוזמה של מפקדים זוטרים יחסית. לא משהו שנדרשת לו החלטת ממשלה או מאמץ מערכתי. אפילו לא מטבחון או שביעייה... ביניהם, המ"מ דאז, קצין זוטר יחסית – סג"מ איציק מרדכי. (פעם, מנזמן – אפילו מ"מים היו פורצים מעלות במדבר). המעלה / מעבר נפרץ והוכשר בשלבים וב"זמן פנוי" של הפלוגה, בין שלל משימותיה האחרות. פריצת המעלה החלה לפני נפילתו של עוזי. הוא עצמו הספיק להיות בין העושים במלאכת הפריצה, אך לא זכה לראות את סוף המשימה. הוא נהרג לפני שהושלמה העבודה. חבריו לפלוגת החה"ן החליטו לקרא למעלה שפרצו על שמו. הגדיל לעשות המ"מ איציק מרדכי – ופנה לוועדת השמות הממלכתית כדי שיקראו למעבר על שמו "מעבר עוזי" באופן רשמי. (נזכיר עוד כי הפעולה הזו מזכירה מאמץ "צנחני" אחר קרוב בזמן ובמרחב: פריצת "מעלה יאיר" ביוזמתו של יאיר פלד, בן קיבוץ יגור, מפקד סיירת צנחנים דאז – אבל זה כבר לפעם אחרת).

חלפו שנים רבות. עוזי בנדרלי ז"ל נשתכח מלב, אך המעלה על שמו ניצב ועומד - והנה סיפורו:

היוזמה לפריצת המעלה הייתה של רפול (רפאל איתן), מח"ט חטיבה 35 - חטיבת הצנחנים. להזכירכם, קו הגבול בין ירדן לישראל עבר סמוך להר ישי, ראש מעלה איסיים, מעל נאת המדבר של עין גדי - וחתך את קו המצוק סמוך להר ישי. כמובן שקו זה היה קו במפות בלבד. לא היה "קו גבול" במשמעותו המוכרת היום, של גדר מפרידה, דרך טשטוש ונתיב תנועה לסיורים ממונעים. ישראל חייבת הייתה לקיים את ריבונותה אל מול המציאות המורכבת הזו של קו גבול וירטואלי, נוכחות ירדנית משמעותית מולה – וכמובן הרגישות של שליטה ירדנית מלמעלה על נאת המדבר בעין גדי, על נחל ערוגות בקטע הנמצא בתחום ישראל ועל קיבוץ עין גדי במיוחד. לירדנים לעומת זאת, הייתה מערכת מסודרת ונוחה: קו גבול מוגדר ומוגן, עם משטרות בנויות ודרך נוחה המחברת ביניהן: מדרום מערב לצפון מזרח: משטרת א – רהווה על כביש חברון – באר שבע, משטרת רוג`ום אל מדפע מצפון ליתיר, משטרת אל עצייפיד (לוציפר) מצפון להר עמשא, משטרת אום דרג` מעל ראש נחל חבר, משטרת רוג`ום א - נאקה בגדתו הצפונית של נחל ערוגות התיכון ומשטרה נוספת תוכננה בראס תורבה על מצוק ההעתקים בקצה הדרך הישנה מזעתרה למצוק ההעתקים (ממנה הספיקו הירדנים לבנות יסודות בטון ורצפה). על בסיסה הוקמה אח"כ היאחזות הנח"ל מצפה שלם שהועתק לבסוף למטה, מעל חוף ים המלח, בין שפכי הנחלים דרגה וחצצון. במקום ההיאחזות הוקם "הכפר האתגרי מצוקי דרגות".

בתקופה זו התרחשו מספר אירועים בהם נפגעו מטיילים ישראלים שטיילו בנחל ערוגות מירי חיילי הלגיון הירדניים מראש צוקי נחל ערוגות. כדי לקיים את האינטרס הישראלי ביצע צה"ל כמה סוגי פעולות שגרה צבאיות במרחב: סיורים רגליים של הצנחנים, חוליות חוליות, כל חוליה בת שלושה חיילים ומ"כ היו מטפסות מעין גדי דרך מעלה האיסיים אל ראש המעלה, לכיוון הר ישי (שכונה" "הפרונקל") אל ראשו, אל ראש מעלה צרויה דרך מעלה צרויה ואל רמת הנג`אר – בהליכה רגלית מפרכת, עם "חגור פילים", מזון ומים למספר ימים. החוליות היו מתמקמות בנקודה, בשטח שולט אל מול המרחב הידני דאז, שוהות בשטח מספר ימים וחוזרות לשטחנו למנוחה והתרעננות – וחוזר חלילה. לא אחת היו החוליות מבצעות "ירי מונע" להפחדת כנגד לנדרוברים ירדניים שהיו יוצאים ממשטרת אום דרג` אל גדתו הדרומית של נחל ערוגות כדי לבצע ירי לכיוון הנחל.
סוג אחר של פעילות היה סיורים רכובים. היוזמה לפריצת המעלה והכשרתו נבעה מהצורך המבצעי להגיע לאזור מעלה איסיים, אל מרחב השטח השולט על עין גדי – ברכב. הדרך לשם הייתה מנותקת כמובן. מי שיתבונן במפות הישנות יבין כי המשך "הקו הירוק" ומיקומו מחייב חצייה של נחל חבר מדרום לצפון, במקום שאינו מעבר טבעי ונוח במערב רמת המדבר, הנתון לשליטת הירדנים (הדרך הירדנית הנוחה חיברה את משטרת רוג`ום את נאקה אל משטרת אום דרג`) – אלא דווקא מזרחה משם, סמוך יותר לקו המצוקים, במרחב הנמצא בשליטה ישראלית. חטיבת הצנחנים, בנוסף לאימוניה במרחב מדבר יהודה – עסקה גם בקיום השגרה הצבאית החשובה כל כך במרחב הזה, ע"י הוצאת סיורים רגליים כנ"ל, סיורים רכובים בשטח כולו – וכמובן הגעה רכובה לשטחים השולטים על עין גדי. במסגרת אימוני החטיבה ופעילותה במרחב, ובמבצע צבאי לכל דבר – החליט רפול כי מעבר קרקעי מוסדר הוא חיוני כדי להגיע לראש מעלה איסיים שהיה מנותק למעשה. המשימה הוטלה כמובן על פלוגת ההנדסה של החטיבה באופן שהיה חצי תרגיל חצי מבצע של אמת.

המשימה הייתה מורכבת ומסובכת, חייבה תכנון ואמצעים ואפילו לוגיסטיקה אווירית. הכוח של הפלחה"ן שהצליח לבסוף למלא את המשימה ולהגיע בתנועה רכובה למרחב מעלה איסיים – נזקק לבסוף להצנחה של מזון ומיים ממטוס פייפר – אחרת היה גווע ברעב ובצמא. הכשרתו הסופית של המעלה הייתה באמצעות קרשי עץ ארוכים שהונחו לרוחב המעלה ועוגנו למקומם באמצעות כבלי פלדה מחוברים לקרקע ביתדות ברזל. המעבר יועד מראש לתנועת רכב קרבי 4X4 למילוי משימת הסיור (ולא לרכב רך או משוריין).
במבחן המעשה, מילא מעבר עוזי את ייעודו. הריבונות הישראלית נשמרה וחוזקה, הירדנים הבינו כי קו הגבול איננו תיאורטי בלבד – וכי ישראל נחושה לקיים את ריבונותה גם בשטח קשה ותובעני זה.

מאחר ומדובר היה במבצע צבאי רשמי לכל דבר, יזם איציק מרדכי פניה לוועדת השמות הממלכתית בתום המבצע כדי שאכן תעניק גושפנקא רשמית ותקרא למקום "מעבר עוזי". השם "מעבר עוזי" או "מעלה עוזי" אמנם לא אושר כשם רשמי על ידי הוועדה, אך הוא מופיע במפותינו כאמור, שגור בפי המטיילים – וכעת גם מקורו ידוע גם כאן. להלן הנוסח המלא של מכתבו של סגן יצחק מרדכי:

קו דק, מצמרר ובלתי ניתן לניתוק – מחבר בין פריצה והכשרת מעלה עוזי, שתי עונות החפירה הארכיאולוגית בשנים 1960 – 1961 ובין זמן כשלון מרד בר כוכבא ברומאים בשנת 135 למניינם.
כדי להבין את נסיבות פריצת הדרך מבראשית, יש להכיר מעט את השתלשלות האירועים והשפעתם על האישים הנ"ל ועל ההחלטות ההסטוריות שקיבלו.

גילויין של המגילות הגנוזות (ע"ע) במערות קומראן בסוף שנות הארבעים של המאה הקודמת הפך את הבדווים משבט התעאמרה משבט של רועים לשבט של ארכיאולוגים חובבים  - ואם נדייק – לחבורת ציידי / שודדי עתיקות. אירוע זה, שלא נעסוק בו כאן בהרחבה היה אירוע מכונן שהניע גל התעניינות ומאמצי חפירה ומחקר ארכיאולוגיים במרחב כולו.
באוקטובר 1951 הציעו כמה בדווים למוזיאון הארכיאולוגי הארץ ישראלי, מוזיאון רוקפלר – מספר קטעי גוויל עם אותיות עבריות ויווניות. נספר עוד כי לעיתים, ברצות הבדווים למקסם את רווחיהם מקטע הגוויל שהוצע למכירה, היו קורעים אותו לכמה חלקים כדי למכור כל חלק בסכום העולה על הערך שיתקבל ממכירת הגוויל השלם....
על כל פנים, מזכיר המוזיאון, יוסף סעד, הצליח לשכנע את הבדווים להראות לו את מקור הגוויל. הם הראו לו מערה המרוחקת כ - 18 ק"מ דרומית מן המערות שנחפרו בקומראן. בחודש נובמבר באותה שנה, עסקו מנהל אגף העתיקות הירדני – מר לנקסטר הארדינג ועמיתו האב רולנד דה – וו, מנהל בית הספר המקראי והארכיאולוגי הצרפתי – בחפירות בח`רבת קומראן, בקרבת אותן מערות ידועות, באתר הידוע לנו היום כח`רבת קומראן. אז הציע להם סוחר העתיקות מבית לחם, חליל אסכאנדר שאהין המכונה "קנדו" שהיה מוכר בשוק העתיקות עוד מימי המסחר הקודמים במגילות הגנוזות - מספר גווילים למכירה. דה – וו קנה לבסוף מספר קטעים מהסוחר ורכישה זו הייתה המניע לעידן חדש בשדה המחקר אודות בר כוכבא והמרד ברומאים - מכיוון שבין התעודות שנרכשו ע"י דה – וו היה פפירוס שתוכנו החל במילים: "משמעון בן כוסבא לישע בן גלגלא ולאנשי הכרך שלום". כמו כן נמצאו מטבעות מימי בר כוכבא והתאמה בתאריכים המוזכרים בתעודות נוספות. כל אלה היו הוכחות חותכות כי שיוכן הנכון של המגילות הוא אכן לתקופת בר כוכבא.
דה – וו הצליח לשכנע את הבדווים משבט התעאמרה להראות לו את המערה בה נמצאו הגווילים. הייתה זו כמובן אחת ממערות ואדי מורבעת. (נחל דרגה). היה ברור וניכר כי מערות אלא נסקרו נחפרו ונשדדו ביסודיות משך תקופה ארוכה ללא הפרעה על ידי הבדווים. נתברר עוד כי המערות היו בשימוש גם בתקופה הכלקוליתית, בתקופת הברונזה הקדומה, הברונזה התיכונה – תקופת האבות, ותקופת הברזל – תקופת מלכי יהודה. הוברר כי מערות מפלט אלה שימשו מקלט לאנשים שנמלטו מפני רודפיהם החזקים מהם בכל הזמנים והתקופות. כעבור זמן מה, שוב "הופיעו בשוק" מגילות נוספות והוצעו למכירה בירדן. על אלה אמרו הבדווים שהגיעו "ממקור בלתי ידוע". היה ברור כי מקורן במערות שמעבר לגבול – בשטח ישראל. כמובן  שלבדווים משבט התעאמרה, גבול בינלאומי בין שתי מדינות ריבוניות היה המלצה בלתי מחייבת בלבד...
עוד לפני הגעת המידע אודות התגליות במערות מורבעאת, תכנן פרופ` סוקניק, הארכיאולוג הידוע, אביו של פרופ` יגאל ידין – לבצע סקר במערות מדבר יהודה המצויות בתחום ישראל, בדגש על אזור עין גדי. פרופ` סוקניק לא זכה להגשים את תכניתו. הוא נסתלק בטרם עת בתחילת 1953. הידיעות על גילוי התעודות מתקופת בר כוכבא בוואדי מורבעאת וההבנה כי תעודות דומות נתגלו ונשדדו על ידי בדווים גם מהמערות המצויות בתחום ישראל החלה לחלחל אצל הארכיאולוגים הישראליים המובילים של התקופה.

מעניין כי הראשון שיזם סקר מערות באזור עין גדי היה סייר חובב ושמו אורי שושני. תוך כדי שיטוטיו נתחוור לו כי מתקיימת פעילות ענפה במערות נחל חבר הסמוך. אחרי דיווח זה, יזם אהרוני, אז פקח באגף העתיקות ולימים הפרופ` הידוע לארכיאולוגיה – סקר בנחל חבר ומערותיו. הסקר נערך בסוף שנת 1953 במשך 20 ימים תמימים ובוצע בתנאים קשים ביותר. הציוד הובא למקום ע"ג פרדות או על גבות הסוקרים. בכל מקום אליו הגיעו – אכזבה. הבדווים היו שם לפניהם והותירו סימנים: חפיסות סיגריות ריקות מתוצרת ירדן, קופסאות שימורים ריקות והרבה סימני חפירה וחציבה טריים. למרות זאת הוברר כי ללא ספק היו המערות בשימוש בתקופה הכלקוליתית וגם בתקופה הרומאית - כפי שהעיד ריבוי החרסים, שהבדואים לא טרחו כלל לאספם. תגלית חשובה אחת בכל זאת נגלתה על ידי משלחת הסקר המאוכזבת: נתגלו שרידים ברורים של שני מחנות מצור רומאיים. האחד מעל המערה בגדתו הצפונית של נחל חבר, והאחד מעל גדתו הדרומית. היה ברור כי הנצורים במערות היו חשובים מאד לרומאים, אם אלה טרחו והגיעו עד לשם כדי לצור עליהם ולוודא כי חוסלו. הסוקרים הצליחו להגיע בקושי רב למערה בגדה הצפונית, אך משחדרו לתוכה שוב גילו לאכזבתם כי גם כאן הקימו אותם הבדווים.
בשנת 1955, בתחילת חודש מאי החליט אהרוני לחקור גם את המערה הנמצאת בצוק הדרומי של נחל חבר. בעזרת סולמות וחבלים ולוגיסטיקה מורכבת ביותר הצליח להגיע אל המערה - והנה, גם כאן נתברר כי הבדווים הקדימו אותו והגיעו ראשונים לשדוד את המערה. למרות זאת, נתגלו שרידים מתקופת בר כוכבא ובכללם עשרות שלדים וגולגולות של גברים, נשים וילדים. הוברר מעל לכל ספק כי מדובר בפליטי מרד בר כוכבא שביקשו מקלט מפני הרומאים. מראה שרידי הפליטים ושלדיהם היה נורא כל כך, עד כי שמה של המערה נתקבע בהתאם: "מערת האימה".

העובדה כי גם כאן הקדימו הבדווים להגיע דכדכה את רוח החוקרים הישראליים והפעילות במרחב עין גדי פסקה, למעט סיור אחד או שניים בשנת 1956 שלא הניבו דבר.

לקראת סוף שנות החמישים שוב החלו להגיע שמועות על תעודות "ממקור בלתי ידוע" המוצעות למכירה בירדן. התברר כי מקורן בנחל צאלים. עוד מדרום לסקר הקודם ועמוק בתוך שטח מדינת ישראל.
על כן שוגרה משלחת נוספת בהובלת אהרוני. בין המועדים ה – 25.1.60 עד ה – 2.2.60 שהתה המשלחת במדבר, בסיוע צה"ל. נבדקו מספר מערות, ברובן נתגלו עקבות בדווים – אך במערה נידחת אחת, קשה ביותר לגישה, נמצאו קטעי תעודות ושני קטעי תפילין מתקופת בר כוכבא, ושני מטבעות מאוחרים יותר, כמאה שנה אחריו. היה ברור כי המערה הייתה מיושבת גם אחר כך, אבל נתחוור לחוקרים כי ישנם עדיין ממצאים המחכים לחשיפה וגילוי על אף חטטנות הבדווים וחוצפתם - ומצד שני, הובהר כי גם אזור צאלים, המרוחק יחסית מגבול מישראל, חשוף לשוד העתיקות הבדווי.

יגאל ידין (בנו של סוקניק) שפרש מצה"ל אחרי שמילא את תפקיד הרמטכ"ל, היה כבר אז ארכיאולוג ידוע, מוערך ומקושר. הוא שוחח עם בן גוריון, ראש הממשלה ושר הבטחון אודות שוד העתיקות של הבדווים הירדניים בשטח מדינת ישראל הצעירה. בן גוריון מייד הנחה את הרמטכ"ל, רב אלוף חיים לסקוב – להגביר את הנוכחות הצבאית הישראלית באזור.

אז ארע המפנה. התקיימה שיחה בין שני הרמטכ"לים הצעירים ביותר בצה"ל, אחד שפרש (ידין) והאחד שמכהן (לסקוב). לסקוב היה איש צבא מיומן, שקיבל את חינוכו מן האסכולה הבריטית. הוא שאל את ידין: "מדוע אנו מתגוננים? ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה. מדוע על צה"ל "להגן" על האזור? הבה נערוך "מתקפה" ארכיאולוגית. יזומה, מתוכננת, מקיפה, גדולה – לבדיקת כל השטח אחת ולתמיד!"
ידין השיב מייד כי אם צה"ל יהיה מוכן לסייע לוגיסטית וניהולית, ובמיוחד יעזור בהתמודדות עם המצוקים – אזי יעמידו מוסדות המדע את כל האמצעים הנדרשים מן הצד האזרחי  - מדעי להוצאת המבצע אל הפועל. התכנית הובאה לידיעת בן גוריון ואושרה מייד. נקבעו ארבע קבוצות מחקר בהנהגת ארבעת הארכיאולוגים המובילים של התקופה: אהרוני, פרופ` אביגד, פסח בר אדון הידוע וכמובן יגאל ידין. נקבעו ארבע מחנות לארבעת המשלחות, ונקבע גם כי בגלל אופי השטח תטפל כל משלחת במדרון הצפוני  והדרומי של הואדיות התוחמים את המחנה שלה, שימוקם על רמת המדבר - ולא בשני הצדדים של אותו ואדי.
מחנה א` מוקם בגדתו הדרומית של נחל צאלים. מחנה ב` – הגדתו הצפונית. מחנה ג` מוקם ברמה בין נחל משמר לנחל עשהאל ומחנה ד` מוקם על רמת המדבר, רמת חבר, סמוך למחנה הרומאי מעל המערה בגדתו הצפונית של נחל חבר. אהרוני בחר ראשון מתוקף ותיקותו – את מחנה ב`, אזור שעל פניו נראה היה כמבטיח ביותר. אחריו בחר אביגד את מחנה א`. פסח בר אדון בחר במחנה ג` – ולידין נותר המחנה שנראה היה כבעל הסיכויים הגרועים ביותר לגילוי ממצאים משמעותיים – מחנה ד`. הסיפור מכאן ולהבא הוא מרתק ומעניין בפני עצמו – ואולי נעסוק בו פעם בדיון נפרד, אבל אנו עוסקים כאמור בעניין אחר. אציין כאן רק שידין המאוכזב בתחילה – אך בר המזל בסוף – גילה את כמות הממצאים הרבה והחשובה מכולם במערה הצפונית של נחל חבר, שנודעה אחר כך בשמה המפורסם: "מערת האגרות".

זה היה הרקע להכשרת הדרך מסיפורנו המקורי. הסקר תוכנן להתחיל ב - 23.3.60. ב – 13.3.60 החלה עבודת ההכנה המקדימה שכללה פעולות רבות. בין השאר – פריצת הדרכים והנתיבים לכל המחנות ובמיוחד למחנה ד`, המרוחק מכולם. להזכירכם, הגבול הירדני הכתיב את מקום החצייה. הנתיב נקבע ממש סמוך למעלה עוזי. צה"ל ביצע הכשרה הנדסית מינימאלית כדי שהמשאיות הצבאיות, סוג של "R10" 6X6, יוכלו לחצות פעם בודדת אחת את ערוץ נחל חבר מצפון לדרום, עמוסות בכל ציוד המשלחת ולהגיע אל המחנה, ופעם אחת לשוב בחזרה דרומה בסוף המבצע. לא הונחה תשתית כלשהיא, לא שפאלות, לא קרשים, יתדות או כבלים – כפי שבוצע חמש שנים מאוחר יותר. הנתיב הוכשר למעבר אחד – וזהו. בזמן שחלף בין הכשרת המעבר בשנת 1960 - לשנת 1965, השנה בה החליט רפול להטיל את הכשרת מעלה עוזי על פלוגת החה"ן – נהרס הנתיב בשטפונות. המעבר נפגע והדרך נותקה. זה היה הרקע לפריצה והכשרת "מעלה עוזי".

ולסיום, קטע המפה הרלוונטי המתאר את הקו הירוק באזור נחל חבר, במפה משנת 1951, קנ"מ 1:100,000, תיקון פרטים חלקי 1954:

 
ואתה, ההלך, רוכב האופניים, החולף באופנוע שטח או המטייל ברכב רב מינוע
המגיע אל מעבר נחל חבר –

עצור
רד לקרקע
החרש
הבט במעלה
חפש את הכתובת הישנה

זכור את ההיסטוריה הרחוקה, הנמשכת אלפי בשנים, עד ימינו אלה,
זכור את העבר הקרוב, המשלב ספרא וסייפא, ארכיאולוגיה והגנה על המולדת,
ספר את סיפור המעלה

וזכור את עוזי בנדרלי.

אפילוג:
הכתובת על הקיר חיכתה 44 שנים. (קצת נמחקה ודהתה, אבל נמצאה תוך 3 דקות).
חיכו גם אֵחיו של עוזי - נועם ואיתן.
אפילו היתד ששמשה את החייל הצעיר שהשתלשל בחבל אל פי התהום חכתה בסבלנות של ברזל למבצע שחזור וחיזוק "הכתובת שעל הקיר", איתנה כאז, נעוצה בסלע, ממתינה שוב לחייל (הזקן הפעם) שיעשה בה שימוש מחודש.
נסענו לשם יחד, נועם ואיתן אחיו של עוזי - ועוד כמה חברים: בטיול מופלא, בקצב איטי, עדין וממכר, באהבה גדולה לנוף, להיסטוריה, לצבעים ולריחות, לאנשים, בחרדת קודש עצומה לפני המעמד העתיד להתרחש.
לא תיארנו לעצמנו עד כמה תהיה החווייה הזו טוטאלית כל כך.
ההתרגשות תוך כדי המעשה הייתה גדולה - להם ולנו, כך גם הזכות העצומה לקחת חלק במשימה החשובה הזו.
גם עוד מקצת הדברים והסיפורים שזכינו לשמוע על עוזי בצל האבן - רגשו מאד.
עכשיו אפשר לטייל למעלה, להרים את הראש - ולספר על פרק מרתק בנפלאות הארץ, על אחוות לוחמים - ועל המעגלים, הקשרים והחובות שבסוף בסוף נקשרים, נסגרים ומושלמים....

תודה מכאן גם לכמה אנשים מסורים שעזרו לכל זה לקרות.

PW הוא כינויו של איש מסתורי המוכר לחברים בפורומים רבים לידיעת הארץ בצירוף אותיות זה בלבד. איש ניהול ותעשיה, מטייל וידען גדול של הארץ. מתמחה בהארת פינות לא מוכרות וסיפורי מורשת.

חזרה ל"ועוד"  חזרה לתפריט ראשי