בָּדָד לָעַד - הנשיא הראשון בגן ביתו       חזרה ל"ועוד"

"יום שפרחים נובלים בשדות – הסתיו מתחיל. יום שחלומות נובלים בלבו של אדם – סתיו של חייו מתחיל".  חיים ויצמן

לאחר עשרות שנות חיים מחוץ לארץ-ישראל ומסע מייגע בראש התנועה הציונית  - סוף סוף לחיים ולורה יש בית ברחובות בו יעבירו את סתיו חייהם. ועוד איזה בית! תכנון אדריכלי מרשים, נוף להרי יהודה, פרדסים מכל עבר וגן מטופח. האם זה לא המקום הטבעי בו יבקשו להקבר?

מוטלה - העיר בה נולד חיים בשנת 1874 שוכנת מצפון מערב לפינסק, אז ברוסיה הלבנה. עוזר - אביו עסק בחטיבה ובשילוח עצים במורד הנהר עד לנמל דנציג. המשפחה היתה אמידה וגרה בבית עץ גדול בן שבעה חדרים. 9 מ- 11 ילדי המשפחה זכו ללמוד באוניברסיטה - הישג נדיר באותם הימים.

בגיל 11 עזב חיים את ביתו ללימודים בגמנסיה בפינסק ומכתביו הביתה מפתיעים במסרים של חובבי ציון ("לציון יהודים - לציון הבה נלכה"). בגיל 19 עבר לפוליטכניקום בגרמניה שם נחשף לתופעת ההתבוללות והתוודע ל"אחד העם" אותו העריץ.
בגיל 23 עבר לשוויץ ותוך שנתיים השלים את הדוקטורט בכימיה.
באותם ימים פגש בהרצל אותו העריץ מצד אחד אך גם ביקר על "מדיניות פשטנית ונתונה לכשלון" ועל "מידת ביזנטיות שבהליכותיו".

בן 24 התארס לסופיה גטצובה, סטודנטית לרפואה בברן אך שנתיים אחר כך בשנת 1900 פגש בורה חַאצְמן  סטודנטית נאה בת 19 שהחלה לימודי רפואה.

ורה הצעירה.  באדיבות גנזך ויצמן, יד חיים ויצמן

ורה לא גילתה ענין בפוליטיקה ובציונות וידיעותיה בהסטוריה ובמורשת ישראל היו מועטות. היא היתה גאה ומסתייגת והקפידה על כבודה. היו שראו בה "סנובית". ויצמן מצידו התאהב בה מעל הראש ומכתביו אליה מצביעם על אישיותו הנלבבת והחמה. רק לאחר שנתיים של יסורי נפש ודרדור בבריאותו הודיע חיים לארוסתו ההמומה כי ורה תפסה את מקומה בליבו.
חיים פתח במסע "חינוך מחדש" של ורה מתוך מטרה להרחיב את הקשר ביניהם גם על מצע אידאולוגי משותף.
 
במהלך לימודיו בברלין וביחד עם כריסטיאן דיכלר התמקד במחקר הכימייה של חומרי הצבע. השניים פרסמו מאמרים, רשמו פטנטים וחתמו חוזה עם מפעל "באייר" שזיכה אותם בהכנסה קבועה.

בשנת 1905 עבר חיים לאוניברסיטה במנצ`סטר שם הפך במהרה למרצה מבוקש.
 
חתונת הזוג ויצמן התקיימה בזופוט בשנת 1906. אחר כך התקיימו עוד שני טקסי נישואין במנצ`סטר – האחד דתי והשני אזרחי.

הזוג ביום חתונתם. באדיבות גנזך ויצמן, יד חיים ויצמן

וורה שסיימה לימודי רפואה עברה להתגורר עימו במנצ`סטר אך שנים ארכו עד שקיבלה רשיון עבודה.
בשנת 1907 נולד בנם הבכור בנימין (בנג`י).

בשנת 1915 – במהלך מלחמה העולמית הראשונה – הפיץ משרד המלחמה הבריטי חוזר בין מדענים שבו נתבקשו לדווח על כל תגלית העשויה להיות בעלת ערך צבאי. בתשובה דיווח ויצמן על תהליכי התסיסה בהם היה עסוק ועליהם רשם פטנט.

מתוך פטנט שרשם , באדיבות גנזך ויצמן, יד חים ויצמן

לצבא הבריטי היה מחסור חמור באצטון הדרוש ליצור חומרי נפץ. התהליך שפיתח ויצמן כלל גידול חיידקים על אשבול תירס ויצירת תמיסה המכילה אצטון. ניסוי ראשון בוצע במזקקת וויסקי בלונדון ובהמשך עברה המשפחה לבירה הבריטית כשויצמן משמש יועץ למשרד הצי תוך שבמקביל הוא הודף חשדות ולחצים מצד גורמי ממשל ופוליטיקאים.

ויצמן יצא ממלחמת העולם הראשונה עטור תהילה כשהוא משוחרר מדאגות כלכליות. בניצוחה של ורה יתבטא הדבר בבתים מפוארים, מכוניות עלית, חליפות מחוייטות, הרגלי נופש וצוות בית כראוי למעמדם.

 בשנת 1916 בלונדון נולד הבן השני - מיכאל (מייקל).

בנג`י (משמאל) ומיכאל. 1922 לערך.  באדיבות יד חיים ויצמן

אחד מרגע השיא בקריירה של חיים הייתה מעורבותו שהובילה להצהרת בלפור (1917) שהכירה בזכות העם היהודי לבית לאומי בארצו. בשנת 1920 נבחר ויצמן לנשיא ההסתדרות הציונית ועם התפרצות הקונפליקט היהודי-ערבי בשנות ה-20 , הגיעה הקריירה של חיים לשיא עת פעל לצד שותפו-יריבו בן-גוריון בניהול המדיניות הציונית. בן-גוריון לא אהב את מה שראה כפשרנות וייצמנית במשא ומתן עם ממשלת בריטניה ואולי אף קינא במעמדו הבינלאומי יוצא הדופן. ויצמן מצידו נרתע ממדיניותו התקיפה לעיתים של בן-גוריון ומאופיו הריכוזי.

משמאל לימין: ורה, חיים, הרברט סמואל, ללויד ג`ורג` והזוג סנודן מקור ויקיפדיה

בניית וילה ויצמן: בשנת 1934 עת גרו בלונדון החלו בני הזוג ויצמן לתכנן את ביתם בארץ-ישראל בסמוך למכון המדעי שהקים בשנת 1934 על שם דניאל זיו. למשימה נבחר האדריכל הנודע אריך מנדלסון שתכנן מבנה בן כאלף מ"ר בסגנון הבינלאומי.  :

הבניה הושלמה לאחר כשלוש שנים והיא לוותה עימותים בין האדריכל לבין בני הזוג לגבי עלות וגודל הבית וכן לגבי שאלות עיצוב ופונקציונליות. בסיכומו של דבר - הבית נחשב אבן דרך באדריכלות המודרנית בארץ-ישראל.

יחסיו של חיים עם בניו היו בעייתיים לאור נסיעותיו הרבות של האב ופגישותיו נושאים שברומו של עולם.
בשנת 1937 כתב בנג`י לורה אימו "הגיעה השעה שמישהו יקח לידיו את המשפחה הזאת, שאם לא כן יזכו היהודים בבית לאומי, אך לנו לא יהיה בית כלל."
סוכנת הבית הנוצריה ג`סיקה אשר האנטי-יהודית הייתה שותפה לטינתם של הבנים לאביהם. בנג`י היה שרוי במצב של מרד בלתי פוסק בסביבתו, הרבה לשתות ובשנת 1940 שוחרר מהצבא לאחר שסבל מהלם קרב.

מיכאל היטיב מאחיו להתמודד עם החיים והיה בעל תושייה ומחושל אם כי כמו אחיו ניסה להתנתק מהציונות. כשפנה אליו אבא אבן חברו לספסל הלימודים בקמברידג` והציע לו להצטרף לחברה הציונית של האוניברסיטה השיב: "יש לנו מספיק ציונות בבית". מיכאל התגייס לצבא והפך טייס קרב (בתמונה בתא הטייס).

מיכאל ויצמן. באדיבות גנזך ויצמן, יד חיים ויצמן

בשנות מלחמת העולם השניה נחל ויצמן אכזבות פוליטיות לרוב אך המכה הכואבת מכולן הייתה אישית. בבוקר 12 בפברואר 1942 המתינו הוא וורה בלובי של מלון בבריסטול ערב צאתם לארה"ב. לפתע נקרא ויצמן אל הטלפון. באזניו הוקרא מברק ממשרד האוויריה הבריטי המודיע כי בנו מיכאל שטס במפציץ שסייר במפרץ ביסקאיה לאתר צוללות גרמניות – נעדר.
תקוותם הדחוקה של ורה וחיים שאולי ניצלו מיכאל וצוותו ונסחפו לחופי צרפת ליוותה את הזוג תקופה ארוכה. ויצמן נשא תמיד בארנקו את המכתב האחרון שקיבלו ממיכאל טרם יצא לטיסתו האחרונה.

כשהגיע ויצמן לארץ בשנת 1944 לחגוג את יום הולדתו ה-70 בלט הניגוד בין החום האנושי לו זכה והכבוד בו התקבל להרגשתו הקשה והדרדרדרות ראייתו אל סף העיוורון.
ולמרות מצב זה הופיע ויצמן בסוף שנות ה-40 בפני ועדות בינלאומיות רבות שעסקו בגורל ארץ ישראל כשהחשובה מכולן אונסקו"פ שעתידה לקבל את הצעת החלוקה. כשנודע לויצמן כי משלחת ארה"ב נכנעה ללחצי הערבים וביקשה להוציא את דרום הנגב מתחומי המדינה היהודית המוצעת נסע לוושינגטון קודח מחום ומותש ושכנע את טרומן לשנות את עמדת מעצמת העל. ב-29 בנובמבר 1947 שמע מחדרו במלון בניו יורק על החלטת החלוקה ובאותו ערב יצא לאספת המונים נישא על כתפי המון נסער ששר "התקווה" ועיניו , מוסתרות מאחורי משקפיים כהים זוהרות מדמעות.

בעת הכרזת העצמאות לא היה ויצמן בארץ וגם לא היה חבר הועד הלאומי או הנהלת הסוכנות. היו שתלו בכך את העדרות חתימתו ממגילת העצמאות דבר שהעכיר את רוחו באחרית ימיו.

בחירתו לתפקיד נשיאה הראשון של מדינת ישראל הייתה טבעית וצפויה אך ויצמן המתוסכל לא ראה בכך את פסגת הקריירה שלו והיה ער לכך שהתפקיד טקסי בלבד כפי שקבע בן-גוריון. רגע גדול של נחת היתה עבורו חנוכת מכון ויצמן בנובמבר 1949 סמוך לביתו.

חיים ורה והנכד דוד ליד בריכת ביתם ברחובות 1949:

באדיבות גנזך ויצמן,  יד חיים ויצמן

על שולחנות חדר העבודה בבית ויצמן מונחים צילומים ממוסגרים: אלברט איינשטיין, ללוייד ג`ורג, וינסטון צ`רציל, בני המשפחה כולל כמובן תמונת הבן מיכאל שנפל

בין שאר הצילומים - דמות אדם צעיר שהיה כבן נוסף של המשפחה. זהו מייקל קלארק -  חבר ילדות של הבן מיכאל.

מייקל הגיע בשנת 1939 לבקר את הוייצמנים ברחובות. את הדרך מאנגליה עשה דרך אירופה וטורקיה על אופנוע. ורה, קלארק ולורנה אשתו של אורד וינגייט, טיילו בארץ ובסוריה. באחד הימים נסע קלארק על אופנועו לתל-אביב ובדרך נורה על ידי כנופיה ערבית ונהרג. הוא נטמן בבית הקברות הבריטי ברמלה.

מות חיים

בשנותיו האחרונות החמיר מצב בריאותו והוא רותק לביתו עד שהוא עצמו החל לכנותו "האסיר מרחובות". רופאו ישן בחדר סמוך ועמד לרשותו בכל עת. יום אחד נכנסה ורה לחדרו ושמעה אותו מזמזם חרש "חיימצ`יק, זה בטהובן?" שאלה. "לא" השיב "זה מזמור תהילים". ורה ציינה ביומנה: "הוא קובר את עצמו" ב-9 בנובמבר 1952 בשעת בוקר הלך לעולמו ימים אחדים לפני יום הולדתו ה- 78. 

מיטתו של חיים בחדרו ברחובות

לאחר שמאות אלפים עברו על פני ארונו, נקבר חיים יומיים אחרי מותו בגן ביתו אל מול הרי יהודה על פי משאלתו זה מכבר. כתום הטקס הלכה ורה לבית הקברות ברמלה והניחה שני זרים - אחד על מצבת החייל האלמוני והשני על קבר חברו הטוב של בנה - מייקל קלארק.

טקס הלוויתו כפי שמתואר בסרט בריטי  ( מקור British Path )

ורה    

ורה נותרה לגור בבית במשך 14 שנים נוספות, בהן המשיכה בפעילויות התנדבותיות רבות ופעלה להנצחת בעלה לצד פעילות ציבורית ומסע לגיוס כספים למען מכון ויצמן. ורה תרמה את אחוזת הגן במשך כל השנים הללו בקיץ עבור קייטנות לילדים פגועי שיתוק ילדים. בחודש ספטמבר 1966, כששהתה בביקור פרטי בלונדון, החליקה ושברה את אגן הירכיים. כעבור ימים ספורים נפטרה בבית החולים. בת 86 במותה נקברה לצד בעלה .

חדרה של ורה בבית המשפחה ברחובות

עיצוב הקבר
ויצמן ביקש כאמור להקבר באחוזת הגן ליד ביתו. המצבה המקורית היה אבן שוכבת ועליה שמו ותאריכי לידתו ופטירתו. ורה ביקשה לשנות את המצבה ולעצבה בדגם של מצבת הזכרון המנציחה את החייל הנעדר של חללי מלחמה של חבר העמים הבריטי. על האבן מופיע סמל מכון ויצמן ולצידו קבורה רעייתו הד"ר ורה ויצמן.

 לסיכום - סרט בן עשר דקות על חיי ויצמן (מקור- ארכיון המדינה)

ניתן לבקר בבית ויצמן בתיאום מראש - ראו באתר יד חיים ויצמן שקישורו מטה
מפעם לפעם מתקיימים סיורים מרתקים בבית בדגשים שונים עליהם תוכלו לקרא באתר.

מקורות
"חיים ויצמן - קורות חיים" מאת נורמן רוז הוצאת דומינו, 1990
"חיי עם ויצמן " מאת ורה ויצמן, נכתב מפיה על ידי דוד טוטאיב ספרית מעריב, 1967
"חיים ויצמן" מאת יוסף גורני בסדרה "זמן יהודי חדש" בהוצאת כתר, 2007

אתר יד חיים ויצמן

לקבלת כתבות דומות בדיוור ישיר בעתיד - הרשמו בקלילות בדף הבית (תפריט ראשי)

כתבה זו הינה חלק מהסדרה בָּדָד לָעַד – קברים מבודדים בישראל

חזרה ל"ועוד"         חזרה לתפריט ראשי