חלוציות מטאורולוגית באום רשרש חזרה ל"ועוד"
מאת אבי נבון
"אתם באמת מוכנים לנסוע עד עקבה ולשבת שם?!" שאל בפליאה הבריטי את עובדי מפעל האשלג בסדום. המפעל היה החלק הדרומי של "חברת האשלג הארצישראלית", שיזם והקים משה נובומייסקי בשנת 1930 בצפון ים המלח.
הבריטי היה המפקח על התחנות המטאורולוגיות שהוצבו והופעלו בשנות ה-40 ע"י חיל האוויר המלכותי הבריטי. אחת מהתחנות האלה הוצבה במחנה העובדים בסדום.
המפקח מחה את זיעתו. הוא לא הבין איך אנשים עובדים כאן בסדום - החמה, המנותקת, שהגישה אליה היא רק בדרך הים. אבל, הוא לא חסך במחמאות. הרישום בתחנה היה מסודר, נקי ומדוייק. הטיפול והאחזקה היו כיאות. אכן, אנשי סדום גילו אחריות וניהלו את הרישומים אותם בא לאסוף בסדר ובנקיון. "לו היו לי אנשים כמוכם בעקבה. שם התחנה מופעלת ע"י בדואים, והדיוק וההקפדה, הסדר והנקיון, רחוקים מאד מהרצוי".
העובדים בסדום לא השאירו מקום לספק: "אם כך המצב שם בעקבה, למה שלא תתן לנו את התפקיד?" - שאלו והציעו. "אבל, תצטרכו לשבת שם, בעקבה הרחוקה כל-כך. אתם באמת מוכנים לזה? לחיות בין הערבים, בעיירה נידחת, ללא קשר וללא תחבורה נוחה?".
במהלך מלחמת העולם השניה התגברה התעופה הצבאית והאזרחית בשמי המזרח התיכון. הפעילות הגוברת נזקקה לשירותי חיזוי מטאורולוגים. מרכזם היה בשדה התעופה בפאיד הסמוך לתעלת סואץ ובקהיר עצמה. חיל האוויר הבריטי החל לקבוע תחנות מדידה ואיסוף נתונים גם בפלשתינה-א"י. הנתונים שנאספו באופן שוטף וקבוע שימשו הן לצרכים צבאיים והן לאזרחיים.
קטע ממפה אווירית, 1944
מדידת נתוני מזג האויר החלה בצפון ים המלח כבר ב-1928, ועם הקמת מפעל האשלג הדרומי ב-1934 החלו תצפיות גם ליד הר סדום. ב-1936 הועברה התחנה לבריכות הדרומיות, וב-1942 נקבעה תחנה נוספת במחנה העובדים בסדום. מדידת גשם נערכה בנוסף גם בואדי ח`ליל, מערבית יותר, לתקופה קצרה בין 1940 עד 1941. ב-1944 פורקו כל מתקני המדידה ונקבעה תחנה אחת בלבד, בחצר מפעל האשלג הדרומי, ובה מכשירים חדישים למדידת עצמת הרוח והקרינה.
לאורך הערבה פעלה תחנה מטאורולוגית רק בעין חוסוב, ליד תחנת המשטרה, החל מחורף 1939/40. התצפיות נערכו בה כנראה עד סגירת תחנת המשטרה הבריטית באביב 1948.
התחנה המטאורולוגית במחנה עובדי חברת האשלג בצפון בסדום. דב גביש, מלח הארץ: 66
תחנת הרישום המטאורולוגי באום רשרש הוקמה בחורף 1941-1940 ע"י חיל האוויר הבריטי, כחלק מאותה מערכת דיווח על מזג האוויר במרחב, שמרכזה היה בשדה התעופה פאיד, סמוך לתעלת סואץ. באותן שנים, לטשה הנהלת "חברת האשלג הארצישראלית" את עיניה ותכניותיה לערבה, ולחוף מפרץ עקבה. לכן הצעת המפקח האנגלי נתקבלה באופן חיובי הן ע"י עובדי חברת האשלג, והן ע"י הנהלת החברה שראתה בכך נעיצת יתד ראשונה בחוף מפרץ עקבה.
חברת האשלג חלמה לקבל אחיזה בחוף מפרץ אילת, כדי להקים שם, בעתיד, ברכות אידוי נוספות, תשלובת מפעלים כימיים הצמודים לנמל יצוא למזרח. תחנה מטאורולוגית יכולה להיות`תקיעת נעל בדלת` שממנה תפתחנה אפשרויות של מציאות חדשה.
פאזל של שישה חלקים ...
המידע על התחנה באום רשרש אינו חדש, וכבר נכתב עליו ופורסם. מקורות שונים מתארים את התחנה וביחד הם מתחברים לתיאור ברור, כמו צירוף חלקי פאזל המתחברים יחדיו.
חלק פאזל ראשון:
במחקרה על "חברת האשלג הארצישראלית", הקדישה ד"ר הילה טל פרק מיוחד על שאיפת חברת האשלג לפעול במפרץ עקבה, ובו היא מביאה גם את סיפור התחנה, מידע המתבסס על מסמכים, על יומן ועל מכתב של חיים ליפסקי (תמיר) למשפחתו בתל יוסף. מסכמת הילה טל:
"...רעיונו של נובומייסקי היה לקבל מן הממשלה שטח אדמה עם מוצא לים, וממנו לתוות כמה תכניות בעתיד. העילה לקבלת השטח הייתה הצורך במדידות מטאורולוגיות, כדי לחזות ולצפות את בוא שיטפונות מן הדרום, המתנקזים לנחלי פוקרה (צין) וג`ייב (הערבה), ומגיעים עד למערך הברכות במפעל הדרומי. החברה קיבלה במפרץ שטח בן עשרים דונם, והוא השתרע לאורך החוף הצפוני, כקילומטר וחצי ממזרח לאום רשרש.
בדצמבר 1944 קיבלה חברת האשלג את הפעלת התחנה, ומיד ניגשה לממש את הנושא, להקים במקום תחנה מטאורולוגית אזורית, שתפעל בחסות השירות המטאורולוגי הממשלתי ותחליף את המדידות הלא סדירות שנערכו במקום מאז 1940. בסוף דצמבר 1944 נשלחה משלחת מעובדי החברה בדרום כדי להקים את התחנה החדשה. במשלחת היו 15 איש, יהודים וערבים, ובראשם אברהם דה-ליאו, המהנדס הראשי. כדי להקים את התחנה נשכרו עוד ערבים מתושבי עקבה.
מנהל עבודות ההקמה, חבר`הפלוגה המקובצת` בדרום, חיים ליפסקי, תיאר את חוויותיו:
`הנני כותב לכם מהקצה הדרומי ביותר של הארץ, פינה השייכת לה, ואולם יהודים לא נמצאו בה, מלבד בודדים [...] הדרך מסדום לאילת עוברת במדבר, בתוך ואדיות שקירותיהם גבוהים וזקופים. יש מקומות שלאורך עשרות קילומטרים אין לראות סימן של צמח או מים, שטח נרחב של שממה. [...] צורך החברה להקים מאחז בחוף עקבה נבע משאיפתה לשווק את תוצרתה למרחב העולמי שבמזרח; למפעל זה ערך גדול, כמעט חיוני לחברה. בלי זה אין לה כלל עתיד...".
"בצהרים, 30.12.44, הגענו לאום רשרש ומיד יצאנו אל השטח שקיבלה חברת האשלג מאת הממשלה להקמת התחנה המטאורולוגית. השטח כולו מישור, והאדמה סדוקה וחרוצה חריצים עמוקים ורחבים. בגבולו הדרומי של השטח נמתחת הסוללה הגבוהה של הכביש, שנסלל על ידי הצבא של עבר הירדן, בשנת 1941, מאום רשרש לעקבה. סמוך לדקל-בר הקימונו את אוהלינו, ובמרחק של 200 מטר מצפון לכביש מדדנו וסימנו את השטח לתחנה המטאורולוגית. פרקנו שם את כל המכשירים, את העמודים לגדר ואת חבילות חוטי התיל. המטאורולוגים עסקו במדידת הרוחות. היום היה בהיר וחם ".
מיקום התחנה היה לפי אותו הדו"ח כ-1500 מ` ממזרח לאום רשרש, כ-200 מ` צפונה מהדרך לעקבה שעברה לאורך החוף, ולא רחוק מדקל-בר. העבודה, אם כן, התנהלה מצהרי ה-30 לחודש, ונמשכה קרוב לוודאי גם למחרת, עד הערב. אך כל זה לא החזיק אפילו שעות ספורות!
מיקום התחנות הועלה על מפה מאוחרת יותר - משנות החמישים של המאה העשרים
חלק פאזל שני:
יהודה אלמוג ובן ציון אשל מתארים בספרם חבל ים המלח את פרטי מסעם מסדום לעקבה בשנת תש"א (1941). התיאור המפורט כולל גם תיאור התחנה המטאורולוגית, אבל זו הוקמה כאמור רק בדצמבר 1944. וזה תיאורם:
"באום-רשרש - בית משטרה וקבוצת אוהלים של השוטרים; פה תחנת רדיו גדולה, סמוך לה - בית הכנָסַת אורחים... התקדמנו מזרחה כשני ק"מ לאורך חוף המפרץ. שומם הוא, מכוסה חלוקי אבן וחצץ, וביניהם קונכיות יפות ואלמוגים רבי-צורות... כ-100 מטר מן הים מזדקף דקל-בר (דקל דום), 3 מטרים גובהו; צפונה ממנו במרחק של 600 מטר מהדרך, נמצאת התחנה המטאורולוגית של חברת האשלג, מוקפת גדר תיל, תעלה רחבה וחומה של שקי חול. כשלושת רבעי ק"מ מזרחה מן התחנה נראה עמוד בטון המסמן את הגבול בין ארץ-ישראל המערבית לבין עבר הירדן המזרחי. תל חלייפי - מעבר לגבול".
הטווח מאום רשרש - דומה, המרחק מהים - מתאים. דקל הבר - מוזכר. ואפילו התיאור של גדר התיל, שקי החול - אומתו לפי הצילום היחיד של התחנה, שקבלנו לפני שנים ממר א` לנברג.
לכן יש לקבוע את תאריך הביקור והתיאור לימי דצמבר 1944, בפרק הזמן הקצר בו הושלמה בניית התחנה, כלומר, 31.12.1944. שמא התחלפה השנה העברית מתש"ה לתש"א ?
חלק פאזל שלישי:
ב-31.12.1944 היה ערב שקט. אך בסופו של יום, עם רדת החשיכה, התחוללה סערה, ברקים ורעמים, וגשם שוטף ניתך על הסביבה. מיד החלו זרימות. מיקומה של התחנה נקבע בלי משים בשטח נמוך מסביבתו. ב-11 בלילה התגברה הזרימה לכדי שיטפון שהציף את התחנה.
ממשיך חיים ליפסקי במכתבו:
"השומר הזעיק והתריע על הסכנה. תפסנו את מכשירי המטאורולוגיה להצילם, וכבר אנו חוצים עד מתניים בזרם המתגבר, זועף וגורף, וחותרים אל סוללת הכביש. אפלה כבדה אפפה אותנו. הים געש וסער... המים פרצו ועלו לכסות את הסוללה. אחרי טלטולים רבים הגענו אל תחנת המשטרה, רטובים ורועדים מצינה.
למחרת, ב-1.1.1945 היה בוקר בהיר וצח. השקפנו על פני השטח המוצף. כאלף דונם. סמוך לאום רשרש היה הכביש הרוס, והלאה - היה מכוסה מים... מתוך האגם שנוצר נשקפו רק ראשי אוהלינו [...] מן הצפון המשיכו להגיע זרמי השיטפון והמים סביבנו גאים ועולים”.
המהנדס די-ליאו עדיין במקום. הוא נתן הוראה לפרוץ מעברים בסוללת הכביש לעקבה, כדי לאפשר למים מוצא דרומה, אל הים. "המדידה הראתה שירדו 29 מ"מ גשם, כאשר הכמות השנתית אינה עולה כאן על 20 מ"מ. ראינו בשטפון אצבע אלוהים - לשמור עלינו ולמנוע אותנו מלהקים את התחנה בשטח המסוכן הזה".
אכן, הצוות לא ידע מה להחליט בעקבות ההרס שנגרם. היתה הצעה לחזור לסדום ולדחות את העבודה לזמן מה. אך חששו שהשלטון הבריטי יבטל את הזמנת העבודה. לכן החלו בשיקום התחנה. היום ידוע, שבמקרה של גשם חריג, מגיע נגר עילי משני צדי הערבה ומתחילה זרימה במרכז הערבה. מסתבר שהמיקום שנבחר התאים אולי למדידות רוח, אך היה מסוכן למקרה של גשם. המסמכים מפרטים שב-8.1.45, שבוע אחרי השיטפון, נבחר מיקום חדש לתחנה "על גבעה במרחק 700 מטר מהמקום המוצף", וקרוב יותר לקו החוף. עוד יומיים נדרשו להקמת הגדר, וב-11 לינואר חידשו את המדידות והרישומים.
חלק פאזל רביעי, שאולי לא שייך כלל לכאן: האם מאותו שבוע או שנה קודם?
חיים יהלום, שהציג את עצמו "המוכתר של עוג`ה אל חפיר" [יש לזכור שבעוג`ה לא היה כלל יישוב, ולבטח לא קהילה עברית שתקיים מוכתר], דיווח בכתב על נסיעתו לעקבה וביקורו באום רשרש. התאריך - 7.1.1944, בדיוק באותו שבוע, אבל שנה קודם! תיאורו כל-כך מתאים, שמתגנב ספק האם אין כאן טעות כתיב, ולמעשה הוא הגיע במקרה ממש בימים אחרי הגשם, כאשר המים עדיין שוטפים:
"ביום 7.1.44 התמלא השטח שבין העיירה עקבה ובין תחנת המשטרה הארצישראלית אם רשרש... מים רבים. הקשר בין המשטרה ובין עקבה נותק, והקשר לעקבה התנהל בסירות בלבד. בזמן השטפון לא ירד במפרץ כל גשם..."
כאשר בדקנו את המסמך השמור בארכיון הציוני המרכזי, התאריך רשום ברור, עברי וכללי, ונראה שהוא באמת משנה קודם.
חלק פאזל חמישי
בידינו עדות נוספת, שכאילו לא קשורה כלל לחלקים הקודמים.
ב-12 בינואר 1945 הגיעו 14 צעירים עבריים למשטרת אום רשרש. היה זה סיומו של מסע ראשוני ונועז, שהחל במצפה רביבים 10 ימים קודם לכן, מסע עברי ראשון שחצה את הנגב לכל אורכו, לראשונה בהיסטוריה. על המסע הזה ועל 14 משתתפיו יסופר במקום אחר. באותו היום הגיעה החבורה בצעידת בוקר שהחלה שעות קודם לכן. ביום הקודם לכך נעצרו ע"י קצין משטרה בריטי, ונצטוו ללכת למשטרת אום רשרש... כדי להעצר שם. עכשיו, בהגיעם לאום רשרש, הם מבקשים רשות לגשת לים. הרשות ניתנה, בתנאי שיגשו אחד-אחד. כל אחד בתורו ניסה להסתובב מעט יותר, לראות ולהגיע לפינות נוספות. אחד מהמטיילים חזר וסיפר בהתרגשות ש- 400 מ` צפונה מתחנת המשטרה, הנמצאת סמוך לחוף המפרץ, יש תחנה מטאורולוגית, והוא פגש שם ארבעה עובדי חברת האשלג מסדום, ובהם את יהודה קופילביץ, מי שהיה אז מנהיג פועלי סדום [את יחסו למפרץ אילת הביע כאשר נבחר להיות יו"ר ראשון של המועצה האזורית תמר, החליף את שם משפחתו לאלמוג, ולבתו קרא`אילת`].
ההתרגשות העיקרית בעדויותיהם היא על המפגש עם ארבעה היהודים עובדי חברת האשלג, ועם יהודה קופלביץ המוכר להם. הם סיפרו שהעבירו לעובדים את מצרכי המזון שנשארו להם, לקראת נסיעתם למשפט בבאר שבע. לא נזכר ולו ברמז שהתחנה נהרסה ימים בודדים קודם לכך ולא שהתחנה שוקמה והופעלה רק יום קודם לכן, אחרי שהושבתה מאז השטפון. לדבריהם, הצריפון של הצוות עמד כ-400 מ` מצפון למשטרה, כלומר, במיקומו החדש, ממש בפינת החוף.
החל מ-12 בינואר החלה התחנה לפעול באופן קבוע. הנהלת מפעל האשלג קבעה את המהנדס-הכימאי ד"ר אלכסנדר תשבי, ואת לוי שפיגלמן, ששימש בין השאר כמפקד ההגנה בסדום, כאחראים על התפעול. הם נהגו לבקר במקום מדי כמה חודשים, אך שמרו על קשר שוטף באמצעות האלחוט. המדידות, איסוף הנתונים והרישום הופקדו בידי עובדים מעקבה, שהעבירו את הנתונים בסיוע שוטרי אום רשרש. ההתכתבות שנשמרה מספרת שהחברה אישרה להם לרכוש חמור כדי להוביל לעצמם את מי השתיה מעקבה. כאשר הגיעה אספקת המזון והנפט נהגו לשלוח חזרה את שלל הדגים שדגו בשעות הפנויות.
התחנה פעלה רק כשנתיים וחצי, מינואר 1945 עד אוגוסט 1947. "השירות המטאורולוגי לארץ ישראל" קיבל את הנתונים, וגם פירסם את הנתונים שנאספו בה ובתחנות סמוכות - בעקבה שבתחום עבר הירדן ובראס א-נאקב בסיני המצרית. נוסף למדידת 29 מ"מ גשם בחוף אילת, נמדדה בתחנה זו הטמפרטורה הגבוהה ביותר - 45.4 מעלות, באוגוסט 1947.
באוגוסט 1947, ובמיוחד לאחר הכרזת האו"ם בכ"ט בנובמבר, גברה התסיסה והדיווחים נעצרו. תשבי ושפיגלמן החליטו לצאת מיד למקום. לאחר שהנהלת החברה לא אישרה לנסוע לאורך הערבה, נסעו דרך עבר הירדן. יצאו ב-27.11.1947 מירושלים לעמאן, המשיכו ברכבת ובמכונית והגיעו עם כל הציוד שנשאו עימם לתחנה באום רשרש. כבר למחרת הוזהרו ע"י קצין לגיון לבל יחזרו דרך עמאן, כי נסיעתם דרומה עוררה סערה ואיומים. "אנו מבינים שעתה אין כל אפשרות שיהודי יתגורר באום רשרש או עקבה. כל יהודי שיופיע במקום יביא לליבוי יצרים ואפילו לשריפת התחנה שלנו. יש לנו בעקבה ערבי מסור ונאמן, ואנו מקווים שיוכל להתמודד עם המתרחש ולשמור על התחנה. נתנו לו יד חופשית לפעול בעת הצורך לפי הבנתו. בהוראת הממשל בעבר הירדן נשלח עבורנו ממען מטוס של חברת "שירותי האוויר הערבים של עבר הירדן" שחילץ אותנו ולקח את שניינו ישירות ללוד. הנסיעה מעקבה ללוד נמשכה 65 דקות, במקום 13 שעות בדרך היבשה".
חלק פאזל שישי, או: סוף דבר
בארכיון צה"ל שמור מכתב מנחום גולן ליגאל אלון. המכתב נשלח ב-29 במרץ 1949, בהמשך למכתבים בין השניים ב-25 וב-27 לאותו חודש. כלומר, כל ההתכתבות הזו, בין מפקד חטיבת גולני למפקד חזית דרום, האלוף יגאל ידין, נערכה כשבועיים אחרי תפיסת אילת והנפת דגל ישראל בחוף מפרץ אילת. במכתב מודיע סגן אלוף נחום שפיגל (גולן) למפקדו:
אל: מפקד חזית ד`
מאת: חטיבה 1 29 מרץ 1949
התחנה המטאורולוגית בחוף אילת
מכתבך מיום 26.3.49 ומכתבי מיום 27.3.49
בתשובה למכתבך הנ"ל הנני להודיעך שאנשינו מצאו את שרידי התחנה
המטאורולוגית של חברת האשלג. במקום נשארו יסודות ויתדות.
השרידים נתגלו במקום שצוין במכתבך הנ"ל והם זוהו באופן ברור.
סגן אלוף נחום ש. מפקד החטיבה
מקורות:
אלמוג, יהודה ואשל בן ציון, חבל ים המלח. עם עובד תשט"ז : 453-452
אלמוג, יהודה ואשל ב.צ., חבל סדום, צוער, ים המלח והככר. הקבה"מ תש"ט : 264.
ברסלבסקי, יוסף, ארץ הנגב, הידעת את הארץ, חלק ב`, הקיבוץ המאוחד תש"ז: 324.
ברסלבסקי, יוסף, ים-המלח סביב-סביב, הידעת את הארץ חלק ג`, הקבוץ המאוחד תשי"א: 140.
ברסלבסקי, יוסף, אל אילת ואל ים-סוף, הידעת את הארץ, חלק ד`, הקיבוץ המאוחד תשי"ב: 189.
טל, הילה, מהפכה בסדום, השפעתה של חברת האשלג הארצישראלית על פיתוח אזור ים המלח וארץ ישראל 1948-1930, מכון בן גוריון תשע"א, 250-240.
טל, הילה, תרומתה של חברת האשלג לפיתוח אזור ים המלח וארץ ישראל, 1948-1930. עבודת דוקטורט שהוגשה לאוניברסיטה העברית, ירושלים 2003 : 216-215.
כצנלסון, יעקב, גשמי הנגב. בתוך: שמואלי וגרדוס (עורכים), ארץ הנגב, אדם ומדבר, תשל"ט: 51.
ליפסקי, חיים, מכתב מאילת (עקבה), מחיינו, עלון משק תל יוסף, 19.1.1945
לנברג, א., הנגב הרחוק. עם עובד תשי"ג:31.
המפות הן מ"אוסף מפות ארץ ישראל" של אבי נבון.
צילום התחנה נמסר לנו ע"י א. לנברג מכפר שמריהו, ואנחנו אסירי תודה לו.
האחים לנברג היו כנראה הראשונים מהישוב העברי שביקרו, סקרו ופעלו באזור זה. ראה עליהם בחוברת חולמי הדייג ויזמים אחרים. (טרם פורסמה).
ד"ר הילה טל-קריספין קראה את כתב היד והעירה הערות חשובות. תודה לה על שיתוף הפעולה.
הנפת דגל הדיו - אום רשרש ב-10 במרס 1949.
אבי נבון הוא מדריך טיולים וותיק, חבר קיבוץ להב, שהספיק גם לרכז את המדור לידיעת הארץ בתנועה הקיבוצית ואת העמותה למורשת מלחמת העולם הראשונה בישראל. חוקר ומתעד את הנוכחות היהודית במדבר יהודה ובנגב הרחוק שקדמה לקום המדינה. לאחר שהוביל שיחזורים של מסעות ראשונים בנגב, ומסע חטיבת הנגב במבצע עובדה, מכין עכשיו את שיחזור המסע של`גולנ` לאום רשרש, במרץ 1949, המתוכנן לאוקטובר השנה.
חזרה ל"ועוד" חזרה לתפריט ראשי
