בית האבן האחרון שסיתתו יהודים                             חזרה ל"ועוד"  

מאת אלי סַ"ט

את המיומנות הבסיסית בסיתות אבן לבניה רכשנו כנראה בפיתום ורעמסס. אחרי שחזרנו לארץ, בנינו את בית המקדש. מהעובדה שבעבודות העץ נעזרנו בשכננו הלבנוני - חירם, אפשר להקיש שבעבודות האבן לא נזקקנו לעזרה. מאוחר יותר בנו מלכי בית-חשמונאי ארמונות ומבצרים במדבר ובהם אלכסנדריון, סרטבה, הורקניה ומצדה. תקופת הבניה המפוארת בתולדותינו הייתה ללא ספק תקופתו של הורדוס, שבנה מחדש את המבנים החשמונאים שהרסו הרומאים, שיפץ את בית-המקדש (שהיה כבר בן חמש מאות שנה), הרחיב, ביסס, ריצף, בנה גשרים ושערים לרחבת הר-הבית, לגישה נוחה ולקליטה מסודרת של המוני העולים לרגל, בנה את הערים שומרון (סבסטיה), וקיסריה, את ארמונו ביריחו ואת הארמון המבוצר הקרוי על שמו: הרודיון.
הורדוס (שרבני היום היו מגרשים אותו ללא תנאי) לא עשה את העבודה במו ידיו, אבותינו הם שעשו זאת (אז ענף הבניה עוד לא נשלט ע"י פועלים פלסטינים, רומנים ו/או סינים).

משיצאנו לגולה חלמנו לחזור לירושלים, כך שלא היה טעם להשקיע מאמצים מיותרים בנדל"ן ואט אט שכחנו איך בונים, אבל בשל השפה המשונה שלנו, נשארנו בקטע קטן של סיתות אבן - סיתות מצבות.
פה משפחתי נכנסת לסיפור.

שמי אלי סַ"ט, נולדתי בחיפה, בשלהי 1939, בן שני להורי - אמי שרה (לבית פוקסמן) ואבי שמואל-יוסף ס"ט, מראשי מועצת הפועלים ואגודת הספורט "הפועל" בחיפה.

הורי קראו לי ע"ש אליהו סַ"ט, אחי אבי, חלוץ שעלה לארץ בשנת 1911, היה בקבוצת הקואופרציה הראשונה במרחביה, השתתף בברוא היער בחדרה, ולאחר מכן חבר עין חרוד, שם נפטר ב- 1937.
האושר במשפחה הקטנה לא נמשך זמן רב. בסוף  1942 ואני בן שלוש שנים נפטר אבי מאותה מחלת לב, ממנה נפטר חמש שנים קודם אחיו אליהו.

את המעט שידעתי על משפחת אבי למדתי מהמזער שידעה אמי, מאלבומי התמונות של המשפחה ומ"דוד מיכל" - אח אחר של אבי, שגם הוא גר עם משפחתו בחיפה.
למדתי שעל פי מסורת המשפחה השם ס"ט הוא ראשי תיבות של "ספרדי טהור", שמקור המשפחה מהעיירה זדונסקה וולה, שליד לודג` בפולין ושפרנסת המשפחה הייתה מבית-מלאכה לסיתות מצבות
ולגילוף רהיטי-עץ, אומנות שעברה מדור לדור במשפחה.

על פרנסה זו של המשפחה למדתי כשגיליתי באלבום המשפחתי את תמונת אבי בסדנת המשפחה בזדונסקה וולה שבפולין ואני אז כבן שמונה.
האכזבה הייתה רבה - "בוני מצבות" לא נשמע לי ככבוד גדול ... דודי מיכל, ניסה להרגיע אותי כשהסביר לי שבוני המצבות היו משכילים,  שידעו קרוא וכתוב בתקופה שרבים בקהילה לא ידעו זאת והוסיף שכדי לנסח את הכתוב, בוני המצבות היו צריכים גם להיות בקיאים במקורות. פעמים רבות כשאחרים בקהילה נזקקו לפניה בכתב לרשויות, בוני המצבות היו כותבים עבורם את הפניות ומסיבה זו נקרא הסבא רבא שלי טוביה-דוב ס"ט  - סופר.

מי שהפיס מעט את דעתי היה אליהו, הוא היה שונה, כך קראתי בהספד שכתב עליו אבי, הוא לא פחד מכלבים והתרועע עם הגויים. אליהו גם היה הראשון מזדונסקה-וולה שעלה לארץ. המשורר דוד שמעוני הזכיר אותו ואת העץ שנפל עליו ופצע אותו באידיליה (מין שיר ארוך) "ביער בחדרה". זה נתן לי יתרון גדול כששחקתי עם חברי ב"ספרן" (משחק קלפים), כשהגענו לקלף של "ביער בחדרה" יכולתי לציין באזני חברי למשחק ש"ביער בחדרה זה על דוד שלי"...

אליהו היה חבר בקואופרציה הראשונה במרחביה - הישוב הראשון שהקימו חלוצים בעמק יזרעאל

במרחביה הזדמן לאליהו לנצל את מיומנותו בסיתות מצבות, אותה רכש כבר בילדותו. יוסף רבינוביץ`, שהיה מזכיר הקואופרציה סיפר בספרו "מרחביה" שלקואופרציה הגיע צעיר ירושלמי בשם יצחק אחדותי.
ביום הראשון של הקציר הוא ביקש להוביל את העגלה אל הגורן. בדרך התהפכה העגלה ויצחק נהרג.
רק טבעי היה שאליהו התבקש לסתת את מצבתו של אחדותי, הנמצאת עד היום על מדרון גבעת המורה.

מאוחר יותר, בהיותו חבר עין-חרוד סיתת אליהו מצבות גם בבית הקברות (הישן) של הקיבוץ.

אבי הגיע לארץ בתחילת שנות העשרים של המאה הקודמת. עד מהרה דעותיו הסוציאליסטיות ואהבת האדם שבו הובילו אותו להיות ראש סקציית הסתתים במועצת פועלי חיפה.

באלבום המשפחה שלנו תמונות אחדות של מה שקרא אבי: "קבוצת הסתתים שלי" ובינהן שתי גלויות דואר אותן הוא שלח ב- 3.4.1926.
הראשונה נשלחה לבת דודו, אסתר סט, חברת יגור. בתמונה שבגלויה נראית קבוצת סתתים בעבודה (אבי שני משמאל) ולידם יושבת אישה חייכנית עם כובע גדול.
וכך כתב אבי לאסתר בת דודו: "התחלנו לבנות בניין, הגברת יושבת וצוחקת וגם אנחנו שמחים".

הגלויה השנייה נשלחה לאמי. בתמונה נראית חזית הבניין, הסתתים מפוזרים על פניו  (אבי ראשון משמאל בדלת הראשית) והגברת עם הכובע הגדול בחלון הקומה השנייה.
וכך כתב אבי: "הבניין כמעט גמור, הגברת עומדת וצוחקת, הבניין שלה ! אנחנו שמחים שיכולנו להוציא לפועל בניין נפלא כזה. הללויה !". שמואל-יוסף.

חזית הבניין שבגלויה השנייה מגלה פרט ארכיטקטוני בעל ייחוד - כניסה עם עמודי שיש ומעליה גמלון.
לא היה לי ספק, אם הבניין קיים ואראה אותו (או תמונה שלו), אזהה אותו בקלות...
אבל, איפה הוא נמצא?
בתמונות שבגלויות, לא היה בסביבת הבניין פרט נוף שיעזור לאיתור מקומו והמאמצים לאתרו עלו בתוהו.

שנים עברו. בינתיים עלתה השערה שהשלטון הבריטי, בתחילת דרכו, רצה לשמר את אופי העיר וזו הסיבה שהבית נבנה מאבן, אך באמצע שנות ה- 20 התחיל לאפשר בניה "מתועשת" בעיר שקצב התפתחותה אז היה ללא אח ורע ולא סתם בחיפה נבנה המוסד האוניברסיטאי היהודי הראשון -  ה"טכניון", גם הוא מאבן וגם בבנייתו היו שותפים בנאים יהודים, בינהם כנראה גם "קבוצת הסתתים שלי", כמו שקרא להם אבי.

שנים עברו וכבר התחילה לכרסם בי מחשבה שהבניין כבר לא קיים.

סקרנות באשר לגורלה של שכונת ילדותי - "הדר הכרמל" שבחיפה, הפנתה אותי לכתבה בשם "לא הוד ולא הדר", של אמיתי גזית, שהופיעה ביום 6.5.2015  ב"כלכליסט" ושם בתמונה הראשונה שבכתבה, כאילו לועג
למאמצי האיתור שלי - הגמלון המיוחד ותחתיו פתרון החידה במלואו -  רחוב ירושלים 24, "בית סגל".

ליד הבית התקינה עיריית חיפה שלט ותוכנו כדלקמן: "בית סגל. מבנה מגורים בסגנון אקלקטי (לקטני) שתוכנן על ידיד האדריכל יוסף, ברלין ונבנה בשנת 1924 עבור משפחת שמואל סגל. פקיד בפיק"א וחבר הנהלה של ועד הכרמל. המסנה סולידי עם מרכיבים קלאסיים. גג הרעפים המיוחד של המבנה והגמלון בחזית מהווים את סימן ההיכר שלו"

למעשה הבניין מופיע באתר של עיריית חיפה, שפורסם כבר בשנת 2004 : "בתים מספרים על חיפה" אבל (להצדקתי) בתמונה שם קשה להבחין בגמלון. על פי אותו אתר את הבית תכנן האדריכל יוסף ברלין
עבור מגורי משפחת שמואל סגל שהיה פקיד בחברת פיק"א (חברת להתיישבות יהודית בארץ ישראל) וחבר ועד "הדר הכרמל". לפי האתר הבית נבנה בשנת 1924. על פי הגלויות שבידינו באפריל 1926 הבית עוד היה
בבניה.
כיום משמש הבית אכסניה לאוכלוסייה מוגנת.

חפשתי מידע נוסף על שמואל סגל ומשפחתו ומצאתי את עץ משפחת סגל באתר עצי המשפחה Geni ושם גם שמה של הגברת החייכנית - פרחיה סגל לבית טרודוס.
תמונה של פרחיה אין שם. שמחתי לאתר את צאצאי משפחת סגל, לטלפן אליהם ולספר את הסיפור על בניית הבית ולשלוח להם את תמונתה של פרחיה שברשותי.

סוף דבר
מה עלה בגורלה של קבוצת הסתתים היהודים לא ידוע. באלבום המשפחה שלנו הם מופיעים כקבוצה, בסדרת תמונות שצולמה בעבר-הירדן, בספטמבר 1927 (כשנה לאחר סיום "בית סגל"). 

לא ברור, אם היה זה לצורך עבודה או טיול.

כך או אחרת, "בית סגל" היה מאחרוני בתי האבן היהודים שנבנו בחיפה וכנראה בית האבן האחרון שבנו סתתים יהודים - "קבוצת הסתתים שלי", כמו שקרא להם אבי.

 * * *

אלי (אליהו) סט   נולד בחיפה בשנת 1939, משורר ילדים עברי, מראשוני ענף הרכיבה על אופני הרים בישראל וממוביליו, כתב ספרי הדרכה ומסלולי טיול לאופני ההרים, בעל טורים קבועים במגזינים ובאינטרנט.
אלי גדל והתחנך בקיבוץ גבת, כילד חוץ. לאחר שחרורו מהצבא הצטרף לקיבוץ גדות שבגליל המזרחי. מוסמך מטעם אוניברסיטת חיפה בפסיכולוגיה ובוגר אוניברסיטת תל אביב בתורת הספרות הכללית, סא"ל במיל`, ממקימי יחידת אית"ן של חיל האוויר.
מ-2012 עורך סט את "השירים הרוסיים" ב"זמרשת", אתר העמותה לשימור הזמר הישראלי.

חזרה ל"ועוד"              חזרה לתפריט ראשי