בָּדָד לָעַד - בהאים למרגלות סוסיתא חזרה ל"ועוד"
קברו של אחיו של נביאה ומייסדה של הדת הבהאית
מאת שי רוזן
למרגלות הר סוסיתא, בשולי שטחי המטעים של קיבוץ עין גב, נמצא בית עלמין קטן ומטופח המתוחזק ע"י המרכז הבהאי העולמי ובו מספר קברים צנועים. רוב הנקברים בבית העלמין הינם בני משפחת זכראללה ובראשם מירזא מוחמד קולי (Mirza Muhammad-Quli), אבי המשפחה. סיפורו של מירזא מוחמד קולי ובית העלמין בו הוא טמון מהווה פרק נשכח בסיפור הנוכחות הבהאית בארץ ישראל – פרשת ההתיישבות הבהאית בעמק הירדן.
מירזא מוחמד קולי [תואר כבוד פרסי המקביל ל"אפנדי" בתורכית] נולד בשנת 1837 באיראן למשפחה מכובדת מנפת נור שבמחוז מזנדראן, לחוף הים הכספי. אביו, מירזא עבאס י-נורי, היה מיועציה של משפחת המלוכה האיראנית ואילו אמו, טורקמניה, הייתה אחת מפילגשיו. בהיותו בן שנתיים נפטר אביו ואת האחריות לגידולו של מוחמד קולי נטל על עצמו אחיו הבכור, מירזא חוסיין-עלי, שהיה מבוגר ממנו בעשרים שנה.
בסביבות שנת 1844 אימץ מירזא חוסיין-עלי את האמונה בסייד עלי-מוחמד, שכינה את עצמו "באב", ואשר טען כי הוא נועד לבשר לעולם על שובו העתידי של "התגלות האל". ייתכן כי כבר בשלב זה הלך מוחמד-קולי הצעיר בעקבות אחיו הנערץ ואימץ, כחברים נוספים מקרב המשפחה, את האמונה ב"באב".
קולי הצעיר עם אחד מילדיו 1868 :
מקור התמונה: The Bahai world
כאחד מתומכיו של ה"באב", אימץ מירזא חוסיין-עלי לעצמו את השם "בהא-אללה" (תפארת האל) ולקח חלק בעימותים בין חסידיו של הבאב (שכונו "באבים") לשלטונות האיראנים. לאחר הוצאתו להורג של הבאב, בשנת 1850, ובעקבות ניסיון התנגשות באבי בחיי השאה, בשנת 1852, נאסר בהא-אללה בידי השלטונות ובהיותו כלוא בצינוק חווה התגלות אשר בה התבשר כי הוא "התגלות האל" עליה בישר הבאב. לאחר שבני משפחתו הפעילו את קשריהם והצליחו לחלצו מהמאסר, גלה בהא-אללה לבגדד, שהייתה אז חלק מהאימפריה העות`מאנית, והחל בגיבוש תומכיו מקרב הפליטים הבאבים שהתרכזו בעיר. מירזא מוחמד קולי היה בין הראשונים שתמכו בבהא-אללה וע"פ המסורת הבהאית "בנוכחותו של בהא-אללה הוא היה האחראי על חלוקת התה ועמד יומם וליל לשירותו של אחיו".
בשנת 1863 זומנו בהא-אללה ותומכיו, שכינו את עצמם "בהאים", בצו השלטון, להתייצב באיסטנבול. במהלך המסע המפרך בין בגדאד לאיסטנבול היה מירזא מוחמד קולי האחראי על הכנת חניוני הלילה והקמת האוהלים. מסע הגלות של בהא-אללה ותומכיו המשיך מאיסטנבול לאדירנה ולבסוף לעיר המבצר עכו. לאורך כל מסלול גלותו של בהא-אללה עמד מירזא מוחמד קולי כתומכו המסור "בעתות רווחה ומצוקה, בתקופות של קושי ונוחות, בבריאות ובמחלה, תמיד מביע את תודתו על חסדיו של המבורך (אחד מתאריו של בהא-אללה)".
עם השנים הקלו השלטונות העות`מאניים בתנאי חייו של בהא-אללה בעכו ואפשרו בתחילה את יציאתו מתחום העיר ובהמשך אפשרו לבני הקהילה הבהאית לרכוש שטחי אדמה ברחבי הגליל. הבהאים ניצלו אפשרות זאת ובהנחיית בהא-אללה רכשו מספר אחוזות במרחב עכו ושטחי קרקע גדולים בגדתה הדרומית-מזרחית של הכנרת. את המימון הנדרש לרכישת הקרקעות, שהיה "סכום קטן באופן יחסי, רק כמה מאות לירות", גייס בהא-אללה מתורמים בהאים שנענו לפנייתו באגרת מיוחדת שבה כתב: "איננו מסרבים להטבות חומריות המקלות על ייסורינו. אך, יכול להעיד כל אחד מבני לווייתנו, כי המשפחה הקדושה שלנו מתעלה מעל הטבות חומריות כאלה...לכל המעוניין לתרום, לאורכה ורוחבה של הארץ הזאת קיימים מבנים מרשימים, ו[מומלץ] להקדיש את השטחים הקדושים הצמודים לירדן וסביבת ולעבודת האל היחיד...".
ע"פ המידע הנמצא ברשותנו, שטח האדמה הראשון שרכשו הבהאים באזור היה אדמות הכפר א-סמרה, שעל פי מסורת בהאית מקומית, נרכשו בשנת 1882. כראש למתיישבים הבהאים וכנציגו של בהא-אללה בניהול שטחי החקלאות במרחב התמנה מירזא מוחמד-קולי, אחיו הנאמן. בהמשך החלו הבהאים ברכישת אדמות הכפר נוקייב ונקלעו לעימות על רקע רכישת הקרקעות עם מתיישביו היהודים של הכפר ביר א-שגום (המושבה "בני יהודה") אשר ציינו כי "[ה]פרסי אשר אדמותיו גבלו במערב באדמת "בני יהודה".... נודע כשכן רע".
מפת אזור נוקייב שנת 1940 לערך. באדיבות זהר לביא
הפיתוח הבהאי באזור נוקייב נמשך גם לאחר מותו של בהא-אללה, בשנת 1892, ע"י בנו עבאס אפנדי שכינה עצמו "עבד אל-בהא". על פיו דיווחיו של גוטליב שומאכר ב "חרבת אל עשק לרגלי קלעת אלחצן, על אתר עתיקות קטן, נבנו בידי עבאס אפנדי אלבאבי, מחסן ושתי בקתות לתושבים הפרסים של א-סמרה. לידם ניטע בוסתן המושקה במי ואדי פיק". מתוך דיווחיו אלה ניתן לשער כי החווה הבהאית בנוקייב הייתה חלק ממערך האדמות הבהאי הכולל באזור שמרכזו בכפר א-סמרה ושבראשו עמד מירזא מוחמד-קולי אשר המשיך לשרת במסירות את ההנהגה הבהאית. תחת הנהגתו של מוחמד-קולי התפתח המרחב הבהאי בנוקייב ובשיאו כלל "שלוש בקתות וגן ירק לאורך 40 מ` מעל הכנרת ועוד ארבעה גנים על החוף... הם [הבהאים] נטעו כאן מטעי אפרסקים, תפוחים, רימונים, תאנים, תפוזים ולימונים, המושקים על ידי ואדי פיק. הם נראים נפלא, במיוחד על רקע השטח הצחיח שסביב לכנרת... את הפירות והירקות שמגדלים בגנים אורזים כליום בארגזים ושולחים ברכבת מצמח לחיפה ולדמשק. יקרות במיוחד העגבניות, המבשילות בעמק הירדן מוקדם מאשר באזורים אחרים".
החווה בנוקייב שנת 1945 לערך
מירזא מוחמד קולי הלך לעולמו בשנת 1910 ונקבר בשולי נחלתו בנוקייב.
מירזא מוחמד קולי בגיל 65 לערך (שנת 1900 לערך, כעשור לפני פטירתו) מקור התמונה: The Bahai world
סביב קברו של קולי התפתח בית עלמין קטן ובו נקברו בני משפחתו ובהאים נוספים שהלכו לעולמם במהלך השנים בנוקייב, א-סמרה וביישובים בהאים נוספים במרחב (עדסייה וייתכן שגם מתיישבי אום-ג`וני).
קברו המקורי של קולי שלימים בקרבתו הוקם קיבוץ עין גב. מקור: ארכיון קיבוץ עין-גב
עם השנים התחוללו שינויים דמוגרפיים במרחב ואת מירב שטחי האדמה הבהאים רכשו גופי רכישת הקרקע הציוניים ועל אדמות אלה הוקמו קבוצת דגניה, הקיבוצים עין גב והאון ויישובים נוספים.
במלחמת העצמאות הפכה החווה הבהאית מדרום לקיבוץ עין גב לנקודת אסטרטגית במהלך ההגנה על הקיבוץ מפני ההתקפות הסוריות ולכן הורו אנשי עין-גב, ב-27 במאי 1948, למשפחות הבהאיות שהתגוררו במקום, לפנות אותה באופן מידיו לעבור לטבריה. בשטח התיישבה חולית מגינים מקרב אנשי הקיבוץ אשר השתמשה במבני החווה כעמדות הגנה. עם תום המלחמה ביקש משה שרת מדוד בן-גוריון, כחלק מההכנות לדיונים על הסכמי שביתת הנשק, לקבוע עובדות ב:"שטח מסוים מבעליו הפרסים מדרום לעין גב לשם מניעת דריסת רגל זרה באותו מקום... הדבר מחייב: ...הסכמה מצדך לראות ברכישתה אחוזה הפרסית עניין יוצא מן הכלל והודע לקרן הקיימת כי מותר לה וחובה עליה לגאול את השטח הזה... אם מתוך תקציב הביטחון או על פי הקצבה מיוחדת של האוצר...".
המשא ומתן על רכישת אדמות הבהאים בעין גב נמשכה במהלך שנותיה הראשונות של המדינה וכחלק מהמשא ומתן הועברו לבעלות הבהאים שטחי אדמה חילופיים באזור עכו. בני משפחתו של מירזא מוחמד-קולי עזבו את אדמותיהם כתוצאה מהסכם זה ושטח החווה, כולל בית העלמין הבהאי בשוליה, ניטש.
בשנות השבעים פנו ראשי ההנהגה הבהאית העולמית לקיבוץ עין גב, בבקשה לאפשר להם לשקם את בית הקברות של נוקייב. עקב מיקומו של בית הקברות בתחום הקיבוץ, הציעו חברי עין גב להעביר את הקברים לחלקה חדשה מחוץ לתחומי המשק. לאחר הסכמתה של ההנהגה הבהאית ובסיועו של מנהל מקרקעי ישראל, אותר שטח אדמה מתאים מתחת לסוסיתא.
השטח הוכשר בעבודת מתנדבים בהאים וב-18 באוקטובר 1985, בטקס חגיגי, חנכו הבהאים את בית הקברות שאליו הועברו 13 קברים מבית הקברות הישן.
מקור התמונה: ארכיון עין-גב
מנדל נון איש עין-גב, תאר את הטקס במילים:
"הטקס הצטיין בארגונו המופתי ובתכנונו. סדרנים לובשי מדים כיוונו את הקהל וחילקו תכניות. אך מעל לכל בלט הטקס באווירה המיוחדת שלו. גברים מעונבים ומכופתרים, לובשי חליפות שחורות וגברות לבושות הדר, עומדים דום בשמש החמה ומחזיקים בשמשיות צבעוניות. מכסי הקברים והסביבה כולה מקושטים בפרחים לפי מיטב המסורתה בהאית... כשהגיעה המשלחת שלנו נעצרנו פעורי פה למראה התמונה הבלתי רגילה בנוף...והנה, מצד מערב באה ומתקרבת שיירה של לובשי שחורים הנושאים על כתפיהם את ארונו של "הקדוש". הקהל צופה בדומיה ומפנה לו דרך והארון מונח על הבמה, על שטיח פרסי ירוק. כעת מתחילה סדרה של דברי הספד והערכה ל"קדוש" שליווה את אחיו בדרך תלאותיו וסבלותיו. לאחרמכן תפילות והמנונים בערבית ובפרסית, אך את הנאום הנאה והחשוב במיוחד שמענו באנגלית מפיה של אלמנתו של שאוגי אפנדי, המנהיג האחרון של הדת... רוב המשתתפים יצאו מהטקס בהרגשה שהיו עדים לאירוע היסטורי".
מקור התמונה: ארכיון עין-גב
עם השנים נקברו בבית העלמין חברים נוספים מקרב צאצאיו ובני משפחתו של מירזא מוחמד קולי אולם פרט לביקורים אקראיים של בני משפחה או במקרים חריגים (כדוגמת ביקור שערכתי באתר עם ראשי המרכז הבהאי העולמי בשנת 2014) בית העלמין נעול על סורג ובריח ומיקומו ידוע רק ליודעי חן. סיפורו של מירזא מוחמד-קולי הנו הזדמנות לחשוף בקצרה פרק עלום בתולדות ההתיישבות הבהאית בארץ ישראל.
בית העלמין נמצא מצפון לכביש המשובש העולה מעין גב לסוסיתא כקילומטר ממזרח לצומת כביש זה עם כביש סובב כנרת. כאמור בית העלמין מגודר ואין כניסה חופשית לתוכו.
כל התמונות שלצידן אין קרדיט ספציפי צולמו על ידי יואב אבניאון
שי רוזן
מדריך בכיר וחוקר ידיעת הארץ, רכז קורס מורי דרך במכון אבשלום, כותב את הדוקטורט בחוג ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה על הנוכחות הבהאית בארץ ישראל.
כתבה זו הינה חלק מהסדרה בָּדָד לָעַד – קברים מבודדים בישראל
חזרה ל"ועוד" חזרה לתפריט ראשי
