דגל שהוא נס, תרתי-משמע (ועוד שני נסים במדבר - כתוספת) חזרה ל"ועוד"
מאת דן גזית
לעדת "משואות" בשכבת "נירים בוגר" בקן השומר הצעיר בחדרה - לפני שהצטרפה לבני שִכְבתהּ מ"קן צפון" מתל אביב, מקן רמלה וקן יד אליהו ויחדיו הפכו לגרעין "החוצבים" - היה ייחוד ידוע בתנועה כולה: דגלהּ תמיד התנוסס בראש העדה בטיולי התנועה! היה זה דגל "מושקע" ביותר: גדול (וגם כבד...60x90 ס"מ), מאריג משי אדום-בוהק כפול ועליו ברקמה מוזהבת סמל התנועה במרכז, מעליו כתוב "עדת משואות" ומתחתיו "קן השומר הצעיר בחדרה" ובשוליו גדילי-פז צפופים וארוכים. לדגל היה מוט ארוך ובראשו סמל החבצלת מאלומיניום בוהק.
רק לאחד מאיתנו היה די-כוח לשאת אותו בגאון תמיד - משה קפלן (למען הגילוי הנאות - בן דודי), וכמו שציינתי, הצמד קפלן + הדגל היה מפורסם ברחבי התנועה.
בטיול התנועה למצדה בשנת 1954, כרגיל הונף הדגל בידי קפלן בעת הטיפוס על הסוללה וגם כשהגענו למעלה המשיכו השניים לככב. לפתע, מבלי-משׂים, החליק זאביק קליימן מראש החומה אל עבר התהום כשהוא תלוי על בדל-אבן בידו האחת. הכל קפאו במקומם בתדהמה אך קפלן ניתר קדימה, הרכין לעבר זאביק את הדגל וצעק: תפוס ת`הדגל ביד השניה! - והעלה אותו. דגל שהוא נס!
קבוצת מטיילים מגן שמואל במצדה 1951 . צילום אילוסטרציה. מקור: ויקיפדיה
הסיפור השני ארוך יותר ומפותל: שנה לאחר אותו המעשה בדגל, בשנת 1955, התבצע "טיול מכתשים" - גולת הכותרת של טיולי התנועה. יצאנו מעין ירקעם שבפתח המכתש הגדול, הלכנו בקניון נחל חתירה וירדנו לאפיקו במעלה פלמ"ח ("נַקְבְּ אֶל יָהוּד").
מסעות הפלמ"ח בנגב מקור: מרכז מידע פלמ"ח מסע פלוגה ג
משם "חתכנו" למעלה עקרבים, חנינו בנחל צין, אכלנו ארוחת-ערב (מורכבת בעיקר מלחם וסרדינים...) והתארגנו לשינה באפיקו הרחב ליד עין צין. "ויהי בחצי הלילה" - הֵקָצנו בבהלה לשמע זעקה גדולה: כולם לצאת מיד מהוואדי! ושמענו במרחקים רעם מתגלגל ההולך ומתקרב. אספנו בחופזה חלק מהציוד, דילגנו לגדת הנחל ולפתע הגיח נד אדיר של מים וכהרף-עין מילא את האפיק בשצף-קצף. ניצלנו בנס.
עם עלות השחר טיפסנו לעבר המכתש הקטן והתקדמנו במֵצר-פיתחו של נחל חצרה. היה זה יום בוער כאש ונשמנו אויר לוהט שהמכתש נשף עלינו כמִתוֹך מפוּח-נַפָּחים. מֵכלי המים הנישאים נעלמו בשיטפון הלילה ולקראת הצהריים "נשברנו" ונצמדנו למטליות הצל בבסיס מצוקי גדות הנחל, מלחיתים מצמא. בינתיים, "ראש" הטיול הספיק כבר לחצות את המכתש ולהתחיל לטפס צפונה במעלה חצרה - ושם לכד אותו השרב הנורא ונער אחד (מ"קן מרכז" בתל אביב) מת ממכת-חום.
מארגני הטיול החליטו להודיע על מצבנו ולשם-כך נשלח מסר עם יונת-דואר שנשאנו איתנו לעת-חֵרוּם כל הדרך (כנראה שהטלפון הלוויני לא פעל...). ראינו את היונה מתרוממת, חגה מעלינו ופונה צפונהּ ואז עט עליהּ עוף דורס. בעיניים כלות בָּהינו בנוצות המרחפות מעלינו ואט-אט נוחתות. בלית-ברירה, חוליית-רצים נשלחה לעבר צומת צפית (כ-6 ק"מ לצפון) לשֵם הזעקת עזרה ובינתיים "חְנוּן" אחד מלמל שקרא פעם בספר שאם חופרים באפיק מגיעים למים. ניסינו (מה כבר היה להפסיד?), והגענו למים (מרופשים) בעומק כחצי מטר. זה הצליח! ומה זה אם לא נס?! אמנם היינו צריכים לסנן את הבוץ פעמים אחדות דרך בד, אבל - כדברי משוררנו הלאומי - "אין בודקין בשעת הסכנה"... וכך חלפו-עברו שעות אחדות.
לפנות ערב נשמע קול טרטור מתקרב והולך - מטוס קל ("פָּיְפֶּר") הגיע! הסתבר שחומרת מצבנו נקלטה ומחפשים אותנו. הפייפר חלף פעמים אחדות הלוך ושוב מעל הנחל ואז גם הובן שהוא פשוט אינו מזהה אותנו, כי רבצנו בצללי הסלעים ללא כוחות - פיזיים ונפשיים - לצאת ולסמן לו. ואז - משה קפלן אחז בדגל, הרימו ונפנף בו מתוך חגווי הסלע ומיד הטייס זיהה אותנו והשליך קופסה ובהּ הוראה לחכות לרדת הערב ואז לחזור על עקבותינו לגֵבֵי שַׁיִש, שם ימתינו לנו המשאיות. הגידו אתם - האם זהו לא דגל שהוא נס?
והדגל? כיום הדגל שוכן לבטח בארכיון השומר הצעיר בגבעת חביבה, באדיבותו של ארכיונאי עדת משואות, הלא הוא יגאל קצנלנבוגן (שגם הציל מתהום הנשייה את עלוני הקיר שלנו בקן חדרה, שנקראו "הניצוץ" על-שם עיתונו של לנין ועל-שם עיתון ציוני מחתרתי אנטי-נאצי בליטא).
דן גזית ארכאולוג ומומחה בהסטוריה של חבל הבשור. חי ופועל בקיבוץ גבולות כבר כשישים שנה. בעל תואר שני בארכאולוגיה ובפרה הסטוריה ולאחרונה מתרכז בשלהי התקופה העות`מאנית ובמלחמה העולמית הראשונה.
לשאינם מנויים על דף המידע: לקבלת כתבות דומות בדיוור ישיר בעתיד - הרשמו בקלילות בדף הבית (תפריט ראשי)
יש לך סיפור עבורנו על ארץ ישראל במבט אישי ? עורך האתר ישמח לקבלו. במה זו מיועדת לך.
חזרה ל"ועוד" חזרה לתפריט ראשי
