הנבטים בספרות הישראלית חזרה ל"ועוד"
מאת: נסיה שפרן
נחשפתי לסיפור הנבטי כמורת דרך צעירה שהוליכה מטיילים אל ערי הנבטים בנגב, בעיקר לעבדת. פטרה היתה באותן שנים חלום רחוק ובלתי מושג. בשנת 2013 התפרסם ספרי "הסלע האדום: המסעות האסורים לפטרה" בהוצאת יד יצחק בן צבי. במהלך המחקר הממושך שבתי אל הנבטים, ובין השאר עקבתי גם אחר ייצוגם בספרות הישראלית.
בשני העשורים הראשונים של המדינה היה עניין רב בנבטים, כיוון שהנגב מילא תפקיד חשוב באתוס החלוצי. לאחר 1967 עבר מוקד העניין הציבורי אל איזורים אחרים, אך הנבטים לא נעלמו לחלוטין מן התודעה. הבחנתי בשלושה נושאים עיקריים המופיעים ביצירות שנכתבו משנות החמישים ועד סוף המאה האחרונה: הערצה לנבטים כמלכי המדבר ומפריחי השממה; התרפקות על התרבות האלילית החושנית של הנבטים; ראיית הבדואים כצאצאי הנבטים, בין אם צאצאים נחשלים ומנוונים ובין אם ממשיכי המורשת הנבטית, או שלילה מוחלטת של קשר כלשהו בין הנבטים לבין הבדואים בני זמננו.
אסקור כאן שבעה ספרים המשקפים התייחסויות שונות למורשת הנבטית:
אדמה ללא צל, יונת ואלכסנדר סנד, 1950
בשלהי שנות הארבעים ובראשית שנות החמישים, ובמידה רבה עד 1967, עמד הנגב במרכז השיח הציבורי הן כאיזור התיישבותי והן כיעד טיילותי. הסיפור הנבטי התקשר ישירות לאתוס "כיבוש השממה" של אותן שנים. בספרות ניתן לכך ייצוג בולט ברומן זה, שתיאר את הקמתו של קיבוץ רביבים, אז היישוב הדרומי ביותר בנגב. ראשוני הקיבוץ מהלכים בחורבות העיר העתיקה סבייטה (שיבטה). הם מתפעלים מן הרחובות שנשתמרו, מן הבתים, התעלות החצובות והבורות לשמירת מי הגשמים. הם מודעים לכך שסבייטה היתה בראשיתה עיר נבטית, תחנה בדרכי המסחר בין אילת, אל עריש ועזה. הם גם מודעים לכך שתושביה התפרנסו בשלב מסויים מחקלאות. למראה שלוש הכנסיות הם מנסים לאמוד כמה אנשים חיו בעיר הזאת: עשרת אלפים? "רק" שמונת אלפים? "בנגב ח י ו בני-אדם, רבבות בני-אדם! עבדו, עיבדו אדמות, אכלו מפרי יבולם, אהבו, צחקו, רבו, שנאו, חשקו, מתו, חרשו וזרעו, סתתו אבנים, בנו קירות – אבות ובנים, נכדים, נינים". כוחן של הערים הנבטיות היה עז יותר מכוחם של פסוקי התנ"ך בהם נזכר הנגב. זו היתה דוגמא מוחשית לאפשרות לפתח חקלאות במדבר, והיא שימשה השראה לראשוני קיבוץ רביבים. אנשי הקיבוץ היו גם מודעים לכך שסבייטה לא היתה העיר היחידה בנגב. הסכר העתיק בכורנוב שימש השראה כאשר בנו סכר משלהם, ואילו ב"עבדֶה נשתמר בית-מרחץ, מלאכת מחשבת, אלף וחמש מאות שנה!" שמות הערים הנבטיות בספר הם עדיין שמות ערביים, אך הערים הללו בפירוש משמשות השראה להקמת יישובים עבריים. הספר זכה למהדורות רבות, תורגם לאידיש ולשפות אחרות, הומחז על בימות רבות ועובד כתסכית בהמשכים ברדיו. זה היה אחד הספרים המעצבים שנקראו בתנועות הנוער החלוציות בעשור הראשון למדינה (ע` 109, 153).
מסע לארץ הנגב, רינה הברון, 1959
בסוף שנות החמישים סיפור הנבטים כבר היה ידוע די הצורך ואף חדר אל ספרות הילדים. בספר זה, שיצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד, הילד אַמיק וגמלו קַלרֶגֶל מסיירים בארץ הנגב. מציאות ודמיון ועבר והווה שזורים לריקמה ססגונית אחת. הילד אמיק מגיע לכל האתרים החשובים בנגב: המכתשים, אוהלי הבדואים, יישובי הנגב החדשים וגם מפעלי הנגב הגדולים – אורון ומפעל הנחושת בתמנע. אל העיר עבדת הוא אינו נכנס, מכיוון שהילד הבדואי המתלווה אליו בקטע זה של הדרך מסרב להיכנס לעיר המכושפת, שמסתובבים בה עדיין רוחותיהם של יושביה הקדמונים. העיר שיבטה שוקקת חיים ויש בה מיבנים מפוארים – תפאורה לסרט כפי שמתברר לילד אחר כך. אמיק מגיע גם לקיבוץ חדש ובו הוא פוגש את חנן, בחור מן המושב שלו במרכז הארץ. חנן אומר לו: "אין אנחנו המתיַשבים הראשונים של הנגב. הנה, לפני כאלפַים שנה, באו הנה הנבטים מארץ אדום. אנשים חרוצים היו הנבטים האלה. הם ידעו לנצל כל טִפַת מים הנופלת בנגב השחון הזה. ומה שעשו כדי לעצֹר ולאגֹר את מי השטפונות – הפלא ופלא ממש!" בנגב חיו רבבות אנשים, הוא אומר, "שבטה, נִצנה, חלוצה, עבדת וממשית. ומסביב לערים אלה היו הרבה ישובים חקלאיים. אם הם הצליחו להתקיֵם בנגב, מדוע זה לא נצליח אנחנו – עם האמצעים העומדים לרשותנו – הטרקטורים, הצִנורות, החשמל?!" (ע` 99).
באותה שנה התפרסם בדבר לילדים סיפור מצוייר בהמשכים בשם "עוזי ועזה בעיר הנחש", אשר גיבוריו הם תלמיד ותלמידה מכיתה ו` בהרצליה. השניים טסים לנגב עם הטייס גונן, הם נאלצים לנחות נחיתת אונס, ובעוד הטייס עמל על תיקון המטוס הם יוצאים לטיול קטן בסביבה, תועים בדרך, מאבדים זה את זו, ובסופו של דבר מגיעים בנפרד אל עיר-הנחש. הרפתקאות רבות עוברות עליהם שם, הכוהנים רוצים להעלותם כקורבן לנחש הקדוש, הם ניצלים על-ידי הטייס גונן הצונח אליהם במצנח, הם נפגשים אפילו עם המלך חרתת ועם יועצו עבדת. בסופו של דבר שלושתם טסים שלמים ובריאים בדרך הביתה: "מתחתם השתרע הר-הנגב, ושלשֶת גיבורינו פצחו בזמר נַבָטִי עתיק" (עודד [כתב] שולמית [ציירה], כרך כ"ט, ע` 832).
הכנסיה הצפונית שבטה
מלך בשר ודם, משה שמיר, 1954
הרומן רחב היריעה היה אחד הספרים המרכזיים שהתפרסמו בעשור הראשון למדינה. הגיבור הראשי הוא המלך החשמונאי אלכסנדר ינאי. במרכז הרומן עומדים מסעות הכיבושים של המלך ונפרשת גם מערכת קשריו עם היוונים, המצרים, ועמים אחרים באיזור. הנבטים אינם תופסים מקום מרכזי ברומן, אך נוכחותם מוזכרת, בעיקר בשער האחרון העוסק בכיבוש עזה. מודגש תפקידם החשוב במסחר והם מוצגים כאומת סוחרים פרגמטית. לאחר שכבש אלכסנדר ינאי את עזה, נמל היצוא המרכזי של הנבטים, וחזר כמנצח לירושלים, הגיעו לשם שיירות של נבטים "עם מלכם חרתת בראשם, וכל אלה על כבודתם גמליהם ובהמתם, על זהבם ועל מתנותיהם". משה שמיר מציין אמנם את עושרם של הנבטים ואת תפקידם בסחר העולמי, אך לא ניכרת התפעלות ממפעלי המים שלהם ומפיתוח חקלאות במדבר. המחבר ערך בוודאי מחקר מעמיק על התקופה עליה כתב, ובאותה תקופה הנבטים עדיין לא הקימו את מפעליהם המפוארים בנגב. החקלאות בנגב החלה לפרוח בתקופה מאוחרת יותר והגיעה לשיאה כמה מאות שנים לאחר שלטונו של אלכסנדר ינאי (ע` 540).
סמל נבטי בבור ציפורים, נחל בשור עליון
בדרך לסלע אדום, יהושע בר יוסף, 1959
הסיפור עוסק בשלושה בחורים ההולכים לעיר האסורה פטרה. סיפור ההליכה מתפרש באמצעות תודעתו של מיקי, גיבור הסיפור, במונולוג פנימי של חמישים עמודים. מיקי מוקסם מאורח החיים של הנבטים ומדמה עצמו אליהם: "רוכב על גמל קל-רגליים לארכו ולרחבו של מדבר-ערב וחוזר עמוס בשמים ותבלינים לביתי המבוצר והמפואר ושפחות זריזות ונשים בעלות עיניים יוקדות רוחצות את גופי וסכות בשרי בשמן-המור". המראה של הרי אדום בעת השקיעה מעורר בו רצון להקריב את עצמו: "הסלע האדום הוא מזבח המולך שלי". כבר כאשר למד תנ"ך בבית הספר נטה ליבו אל עובדי האלילים ולא אל הנביאים הזועמים: "השתוקקתי שנים רבות לעשתורת ... המגע עם הארץ חוזר ומעורר בנו את היצרים האליליים שנגדם נלחמו כל כך הנביאים".
בנוסף להיקסמות מן התרבות האלילית ישנה התפעלות מן החקלאות הנבטית: "גם את המדבר הכניעו. צברו מימיו המעטים בבורות חצובים בסלע. הטו את האפיקים לרצונם. למדו את סוד האדמה. ידעו כיצד לאגור מים תחתונים מן הגשמים המעטים בחורף".
אך ישנו עניין אחד הקשור לנבטים שאפשר למצוא רק בסיפור הזה ולא אצל סופרים אחרים. יהושע בר יוסף, יליד 1912 וחניך ישיבה, הכיר את המקורות היהודיים מתוכם מצטיירים הנבטים כאויביהם האכזריים של היהודים. לאחר חורבן ירושלים נמלטו פליטי החרב אל המדבר כדי לחפש מקלט. הנבטים מילאו נאדות בעשן והישקו בהם את פליטי ירושלים כדי שיחנקו בייסורים קשים לפני שהם נופחים את נפשם. "זוהי אגדה איומה שאפילו אם אין בה אמת היסטורית יש בה אמת של מתן דמות. כך ראו אותם בני דורם. הנבטים היו אויביהם המושבעים של היהודים שישבו על אדמתם ועיבדו שדותיהם. איבה קדומה של איש המדבר לאיש האדמה הפוריה. בכל שעת צרה ליהודים הצטרפו לאויביהם וזינבו בשרידי המחנה". קשה להניח שהרהורים כאלה אכן חלפו בתודעתו של מיקי, צבר טיפוסי, חניך מערכת החינוך הציונית. בני הארץ ברובם לא הכירו את הסיפור הזה. באפופיאה של המרד והחורבן היה חלקם של הנבטים בחורבן ירושלים בסופו של דבר פרט שולי. גם ספרי ההדרכה בהם נעזרו המטיילים בבגרותם, כמו ספריהם הפופולריים של זאב וילנאי ויוסף ברסלבסקי, לא הרחיבו בעניין זה. וילנאי אפילו אינו מזכיר את השתתפות הנבטים בחורבן ירושלים.
הקשר בין הנבטים לבין הבדואים בני זמננו מופיע אף הוא בסיפור הזה. כאשר מגלים השלושה שהם מוקפים למעשה בבדואים כאילו היו עכברים במלכודת הופכים הבדואים להיות "הצאצאים המנוונים של אותם נבטים אכזריים". יתר על כן, הבדואים הופכים לסמל של אויבי ישראל לאורך הדורות. הבדואים אינם ממהרים לירות בהם, הם רוצים למצות את התענוג עד תומו "כמו הנבטים שהשקו את גולי ירושלים בנאדות ממולאות עשן והסתכלו בהנאה גדולה בפרפורי הגסיסה של הנחנקים". השלושה מתים מוות איטי מבלי שניתנת להם הזדמנות לירות אפילו ירייה אחת לעבר הצאצאים המנוונים של הנבטים, שהופכים לערבושים בחלקו האחרון של הסיפור (ע` 19, 20, 21, 46).
פטרה. באדיבות אברהם טובל
מנוחה נכונה, עמוס עוז, 1982
הרומן התפרסם אמנם ב-1982, אך זהו ביסודו של דבר רומן של שנות השישים (פרקים מתוכו התפרסמו כבר ב-1972 בעיתון דבר) מבחינת התקופה שהוא מתאר וגם מבחינת רגישויותיו. יונתן הוא בן דורו של מיקי מ"בדרך לסלע אדום", אלא שיהושע בר יוסף שירטט דיוקן של צבר מנקודת המבט של בן הדור המבוגר, בעוד שעמוס עוז, יליד 1939, שירטט דיוקן של צבר בן דורו. יונתן הוא בן קיבוץ, בצבא היה לוחם בסיירת, וכעת הוא אחראי על המוסך. הוא קץ בחיי השיגרה של הקיבוץ, בורח למדבר, וכשנופלת לידיו חוברת של עזריה אלון על פטרה – הוא מחליט לחצות את הגבול וללכת לשם. עזריה אלון טוען שפטרה היא בכלל לא סלע-אדום התנ"כית, אך יונתן לא נזקק לשום הוכחות מהתנ"ך: "לי זה לא משנה. שיהיה סלע אחר. שיהיה סלע צ`אד, מצדי". יונתן בוודאי אינו מכיר את הסיפור על נאדות העשן שהגישו הנבטים לפליטי ירושלים, ומבחינה זו הוא צבר מהימן ואותנטי יותר מאשר מיקי בסיפורו של בר יוסף. הידע של יונתן על הנבטים הוא חיובי בעיקרו. הוא יודע: "הנבטים ההם חצבו את כל העיר שלהם בסלע. מקדשים מגולפים באבן. ארמונות. קברי מלכים". גם הוא נמשך אל יסוד האליליות החבוי בתרבות הנבטית. הוא רואה בעיני רוחו את הקסם המת הממתין לו בפטרה: "שם נמצאת בריכת-הדמים אשר בה היו אוגרים את דמי קרבנות הזבח. מימין ומשמאל לבריכת-הדמים שני טורי סלע אנכיים מחוטבים בתבנית שני אברי זַכרוּת עצומים, מזדקרים השמימה, שרידי פולחן מִשגלים אלילי עָלוּם".
הבדואים אינם נתפסים בשום מקום כצאצאי הנבטים – גם לא צאצאים מנוונים. הם חיים על מרעה וביזה ואין להם שום קשר היסטורי אל המבנים בפטרה, אשר "כבר אלפים שנה ושן הזמן לא נגעה בם. ריקים ועזובים מאדם". לפני הליכתו לפטרה יונתן מוזהר: "לפני שתספיק לגעת ברובה שלך, הם נופלים עליך ומתחילים לשגל מאחור: עשרה, עשרים עטאללה משגלים לך מאחור". השיגול מאחור וכריתת איבר המין אינם מתוארים כגלגול, ולו גם מנוון, של פולחני הזימה האליליים של הנבטים. מבלי להתעמק יותר מדי בהיסטוריה של הנבטים יונתן מוצא מיד דמיון בין הנבטים לבין הישראלים, ובכך הוא מבטא היטב את תחושתם של בני הארץ כלפי הנבטים: "פטרה זה בלטינית סלע. בירת הנבטים. אלה הנבטים שהיו גם אצלנו בעבדת ובשבטה. סוחרים, לוחמים, בנאים, חקלאים-בחסד, וגם שודדי-דרכים. בערך כמונו" (ע` 331, 332, 338).
שיירת גמלים בנגב
פטרה, יהונתן גפן, 1998
במחזה זה, שהועלה בתיאטרון הקאמרי, שלושה גיבורי פעולות תגמול משנות החמישים מנסים לשחזר את מסעם לפטרה. במהלך המסע מתנפץ המיתוס ומתגלה האמת: השלושה לא הגיעו באמת לסלע האדום, ואחד מהם הרג חבר במהלך המסע ההוא. מסעם של שלושת הגברים המזדקנים הופך למערבון מגוחך שבסופו הם יורים זה בזה.
במסגרת המערבון הזה ממלאים הנבטים את מקומם של האינדיאנים במערבון הקלאסי. הנבטים הם האינדיאנים של העבר ואילו הבדואים הם האינדיאנים של ההווה. למעשה אין הבחנה של ממש ביניהם. "לא רחוק מכאן רצחו האפאצ`ים את אחות של מאיר", אומר זאביק, מפקד היחידה בעבר. המחבר מתכתב כאן עם הרצח של שושנה, אחותו של מאיר הר-ציון, במהלך מסע בשטח ירדן ב-1955. התייחסות ברורה לבדואים ישנה גם בתיאור תעשיית הנסיעות לפטרה לאחר הסכם השלום עם ירדן: "הנבטים עשו שם חנות מזכרות, שלום, טיולי אוטובוסים, אבל בבסיס, הם עדיין רוצים לקרקף אותנו".
לאורך כל המחזה מוזכרים הנבטים רק פעם אחת בצורה חיובית. זאביק מנסה להסביר לפיקודיו מן היחידה מה זה נבט: "נבט זה אחד שחוצב בורות מים. איך שהם ידעו לשאוב מים ולכוון את המים של השטפונות". בכל המקרים האחרים מופיעים הנבטים כאויבים. הנבטים אינם אויבים משום שבימי בית שני נלחמו ביהודים והשתתפו בחורבן בית המקדש. פרק זה בהיסטוריה אינו מוזכר כלל במחזה. הנבטים הם חלק משורה ארוכה של אויבים שחיו בעבר (ועדיין חיים בהווה) באיזור: צלבנים, מוסלמים, ממלוכים. "כולם, כולל הנבטים, רצו רק דבר אחד: לקרקף אותנו. בגלל זה הקימו את היחידה" (ע` 12, 40, 55, 62).
"המנזר", פטרה. באדיבות אברהם טובל
נמר בהרים, צור שיזף, 1988
המחבר, יליד 1959, הוא בן הדור אשר גילה את המדבר בשנים שלאחר מלחמת 6 הימים. דור שלם של צעירים התאהב אז בחצי האי סיני, ושתי הנובלות בספר זה הן מבחינות רבות קינה לגן העדן האבוד. בנובלה "נמר בהרים" נתפסים הבדואים בבירור כצאצאים ישירים של הנבטים הקדומים. כך הם רואים את עצמם וכך רואים אותם הישראלים הבאים איתם במגע, כמו יגאל, העובד כפקח מטעם החוק.
מוסא-עלי רואה עצמו כצאצא ישיר של הנבטים: "בתוך ההרים האלה, שניים וחצי ימי הליכה עם גמל, נמצאת העיר שחקקוה אבות-אבותי בסלע, שכל כך הרבה יהודים רצו להגיע אליה ולא הגיעו". רק אחד מבניו של מוסא-עלי לא הפך ל"בדואי של יהודים". בן זה, ראמאד, מודע להיותו צאצא של הנבטים: "וכך אני נרדם וחולם על דהרת הגמל במרחב הפתוח של אבות-אבותי הקדמונים מטמיני המלכודות ומוליכי שיירות הבשמים מהים הערבי עד נמליה של מצרים וחופי הים הגדול שליד עזה". ראמאד מגדל גמלים במדבר בניגוד לחוק הישראלי. הוא מחליט לנקום בשלטון הישראלי המתנכל לו ואוסר עליו לחיות כבדואי אמיתי. כאשר נמר מתגלה בהרים והישראלים מתקינים קולר עם משדר על צווארו כדי לעקוב אחריו, הורג ראמאד את הנמר. בשתי הנובלות שבספר זה מוצגים הבדואים באורח חד משמעי כצאצאים ישירים של הנבטים. אפילו השיירות הנושאות חשיש מוצגות בנובלה "סאנטה" כהמשך ישיר לשיירות הנבטים שנשאו תבלינים ובשמים (ע` 19, 54, 81).
ספריו המאוחרים יותר של צור שיזף העוסקים במדבר הם רומנים טריוויאליים באופיים. מתוארים בהם צעירים חסרי מנוח שבחרותם עברה עליהם בחופי העירום של סיני ובחושות המחוששות של הבדואים בסיני או בנגב. גיבורי אהבה על קו השבר (1998) מסתובבים ביישובי הבדואים ובשרידי המקדשים העתיקים. נוכחותם של הנבטים מצויה בכל מקום: "בשביל ששרידי מדרגות סימנו בו את הדרך אל המזבח הנבטי שעל הפיסגה"; ב"חלק מדרך המסחר הגדולה של הנבטים מחצי-האי ערב לעמק הנילוס" (ע` 57, 88).
גם בסערה היא מקום רגוע בשבילנו (2000) מופיעה אותה מרקחת של מדבר, בדואים, פליטי ציוויליזציה המבקשים מקלט במדבר. נדיב חי בעמק נעלם ומעבד אותו בשיטות הנבטיות העתיקות. מול בור מים נבטי ענקי מלא מים הוא אומר לחבר: "אפשר לאסוף פה חמש מאות קוב. בנאדם צריך בערך שני קוב בשנה. יש פה בשבילי ובשביל הבוסתנים".
אחד מגיבורי הספר הוא בדואי בשם ראמאד העוזר לחוקר אבן-ארי מן האוניברסיטה העברית בחיפושים אחר בורות מים נבטיים: "הייתי הילד הבדואי עם הכי הרבה ידיעה בחקלאות מידברית ביזנטית ונבטית. אבא שלי היה צוחק ממני שבמקום ללמוד שבילים וגמלים אני לומד על אבנים מתות". ראמאד מתגעגע לעולם שלפני "הסיירת הירוקה" אשר גירשה את בני שבטו מהאיזור. הוא מתכוון לחפור בעצמו בורות מים כמו אלה של הנבטים, אך כדי להתחבר אל שורשיו הנבטיים עליו ללמוד מן היהודים החושפים עבר קדום זה, אשר נשכח מן הבדואים, צאצאי הנבטים, במרוצת הדורות (ע` 72, 102). הגישה הרומנטית הזאת מתעלמת מהעובדה שההישגים של הנבטים הושגו דווקא משום שנטשו את אורח החיים הבדואי. ברגע שראמאד ילמד לחפור בורות מים כמו של הנבטים – הוא כבר לא יהיה בדואי.
תולילת אל-ענב. תלוליות אבנים ליד שבטה שהוקמו על ידי תושבי הנגב הקדומים ליעול גידול ענבים
אסיים דוקא ביצוג המורשת הנבטית בתחום אמנות החומר: "נמרוד", פסל שהפך לסמל מובהק של התרבות העברית החדשה ונוצר בהשראה נבטית ברורה. הפסל יצחק דנציגר תיאר לימים את תהליך היצירה: "עשיתי אותו באבן חול אדומה... הייתי מעוניין לא רק בתחושה הגרעינית, במהות החולית של האבן ובגוון האדום שלה, אלא גם במקורה הגיאוגרפי. אבן זו באה מפטרה, העיר הקדומה החצובה בסלע, משכן הנבטים הקדום... ניסיתי ליצור שלמות רגשית וחומרית של צייד, נץ, אבן-חול, פטרה והנבטים. מיפגש של מיתוס הירואי עם מקום ועם סלע המדבר החולי... ייתכן שכאשר חצבתי באבן הייתי, כמו הנבטים, חוצב את עצמי לתוך סביבתי" (ראיון עם דנציגר בידיעות אחרונות, 1977).
נמרוד. יצחק דנציגר. מוזיאון ישראל ירושלים
קשה לנבא כמובן אם הנבטים יתפסו בעתיד מקום חשוב יותר בתודעה הישראלית בכלל, ובספרות העברית בפרט. דומה שאפשרות כזאת תוכל להתממש רק אם הנגב יתפוס מקום מרכזי יותר בסדר היום הציבורי, וזה יקרה רק אם חלק ניכר מן האוכלוסיה הישראלית יחיה בנגב.
נסיה שפרן סופרת ומורת דרך לשעבר. הוצאת יד יצחק בן צבי הוציאה לאחרונה מהדורה שנייה של ספרה "הסלע האדום: המסעות האסורים לפטרה".
כל התמונות בכתבה זו, למעט אלה לצידן צויין אחרת, צולמו על ידי יואב אבניאון
לשאינם מנויים על דף המידע: לקבלת כתבות דומות בדיוור ישיר בעתיד הרשמו בקלילות בדף הבית (תפריט ראשי).
יש לך סיפור עבורנו על ארץ ישראל במבט אישי ? עורך האתר ישמח לקבלו. במה זו מיועדת לך.
חזרה ל"ועוד" חזרה לתפריט ראשי
