בָּדָד לָעַד - בלב מעגל התנועה בבית הלל                 חזרה ל"ועוד"

הביטו בתמונה. כביש. סביבה כפרית. מעגל תנועה. אבל מדוע צריך מעגל כזה במקום בו לא נפגשות דרכים?  בלב המעגל נמצא קבר בודד של יהודה סנדלר ממייסדי היישוב שנפל במקום שנה לאחר ההאחזות בקרקע. אם תרצו, כן מפגש: של העבר עם ההווה.

נספר כאן על יהודה שהיה בן 41 במותו ועל בית הלל שבעמק החולה .

כדי לחזור אחורה בזמו קבענו עם רות סנדלר בת 90 הגרה כיום במושב בני עטרות. רות הייתה גננת בבית הלל בשנות הארבעים של המאה הקודמת ונישאה לבנו של יהודה סנדלר. היא ביתו של שבתאי לוז`ינסקי שליח העפלה שספינת מעפילים נקראה על שמו. המפגש איתה היה היה מעורר השראה.

קורותיו של יהודה סנדלר שזורים בהיסטוריה של ההתישבות בארץ החל משנות העשרים. הוא נולד ב 1900  בליטא ועלה לארץ בשנת 1920. היה ממקימי תל יוסף, חבר בגדוד העבודה המיתולוגי שנאלץ לוותר באופן זמני על חלומו להיות חלוץ בארץ עקב מחלת הקדחת. יחד עם אשתו אלה (לבית פוגלמן)  ושני בניו הצעירים משה ושמעון נדד ברחבי הארץ.

מימין לשמאל: יהודה סנדלר, שמעון בנו הצעיר רעייתו אלה ומשה בנו הבכור

במאורעות תרפ"ט (1929) היה יהודה ממגיני חולדה וראה את חברו אפרים צ`יזיק מפקד הנקודה נהרג לידו. צ`יזיק הפך במהרה לסמל לגבורה ונחישות והפסלת בתיה לישנסקי הציבה פסל מרשים לצד קברו הבודד בחולדה. הנה יהודה וחבריו בתמונה במקום:

יהודה המשופם במרכז התמונה

יהודה עבד כעגלון ופועל בנין ברחובות. פעילותו הציבורית הביאה אותו לתפקיד מזכיר התאגדות הנגרים ברחובות, ולאחר שהמשפחה עברה לנחלת יהודה, היה למזכיר פועלי הבניין בראשון לציון הסמוכה. בגב התמונה מטה בה הוא ניצב במסדר בנחלת יהודה (משמאל) כתב הקדשה לאחותו: "ליום בואך ארצה אני מקדיש לך ציפורה את התמונה הזו למזכרת. אני בטוח שתדעי להעריך את תוכן התמונה ותדעי להמשיך את הדרך. יהודה 20.12.35 נחלת יהודה"

בתקופה הזו חזרה לבעור בו השאיפה  לצאת ולישב את הארץ, להיות חלוץ המעבד את אדמתו ומגן עליה. יהודה ניסה לגייס לצידו בני מושבות מהדרום, ויחד פנו למרכז החקלאי של תנועת המושבים בבקשה למצוא משבצת קרקע לקבוצה החדשה, ששמה "משק משותף", שהתעתד להיות התארגנות הדומה למושב שיתופי של היום. יהודה סנדלר לחץ לקבל עבור הקבוצה שטח באדמות עמק החולה (שבו קמו באותה עת מצודות אוסישקין: דן, דפנה, נחלים ושאר ישוב) אולם הדבר לא היה קל. מאבק קשה ניטש בין תנועות ההתישבות השונות על כל פיסת קרקע, והקבוצה נדחתה בלך ושוב. בסופו של דבר נשלחו חברי הקבוצה כפלוגת עבודה לנמל חיפה, עברו הכשרה לעבודה חקלאית במחנה בנימין שליד כפר אתא. בתאריך 2.5.1939, יום לאחר שצעדו במצעד אחד במאי בחיפה, הסתפחו כ"אורחים" לאחר תחנת ביניים בתל חי לקיבוצים דן ודפנה. לאחר שמונה חודשים של המתנה והפעלת לחצים התבשרה הקבוצה סוף סוף כי נמצאה לה חלקת אדמה: 900 דונם של רצועת קרקע צרה ומאורכת שנרכשו מהישוב הערבי לאזַאזַה בסמוך לנחל החצבאני. בינואר 1940 עלו על הקרקע הראשונים ורק בחודש אפריל 1940 הצטרפו בני המשפחה והסתיים הפיצול של ארגון "משק משותף".

מפה משנת תש"א  1940 בה מופיע "משק משותף" לימים מושב בית הלל.

משה סנדלר בנו של יהודה כותב בזיכרונותיו: "כשעמדנו לעלות לישוב תאר אבא בהתלהבותו את המקום כ"גן עדן של ממש" - אדמה פוריה ובעיקר המים: מים חיים זורמים בכל מקום ואנו נצטרך רק להטותם לכוון הרצוי לנו והאדמה תתן לנו יבולה בשפע. נוכל להפריח את המקום ולחיות בכבוד! ואכן, כשהגענו למקום קידמה אותנו בברכה המיית מי החצבאני הגובל באדמותינו, ושפעת מימיו ומי התעלות הזורמים בראש כל חוצות הרהיב את עינינו. אני ואחי הקטן פשטנו את בגדינו לפני שההורים הספיקו לפצות פה, ושכשכנו בהנאה במים הקרים" .

החיים בישוב הצעיר לא היו קלים. קשיים כספיים, מים הובאו בדליים מהחצבאני, קרקע לא מנוקזת כראוי, תצורת אדמות מאורכות, ישיבה ממושכת בחצר "חומה ומגדל" ודרכים בוציות. הריחוק ממרכז הארץ גרם לעיתים לניתוק ההורים מילדיהם לימים ארוכים. רותי סנדלר נזכרת בשלוימלה אופנהיים בן השלוש המסתובב ברחוב, מחכה לאוטו שיחזיר את אביו וממלמל "חבל שלילד אין שני אבאהים"... במכתב שכתב יהודה לאחיו הוא שואל האם לא יהיה זה בגדר חוצפה בקש ממנו מעט שמן וקמח עבור המשפחה. רעיון השיתוף לא הרחיק לכת ולאחר שנה הוגדר הישוב כמושב עובדים ולקח זמן ממושך עד שבית הלל התאקלמה למסגרת החדשה.

במפה בריטית משנות הארבעים מופיע הכיתוב settlement בהמשך כבר הודפס בסגול "בית הלל" על שם הרופא המיתולוגי הלל יפה.

באדיבות זהר לביא - גיאוגרף ונאמן שימור

בתחילת 1941 נחתה על הישוב מכה קשה כאשר יהודה סנדלר שנזעק לסלק רועים ערביים שעלו עם פרותיהם על שדות המושב, הוכה על ידי אחד מהם במכת נבוט. חברי המשק הבחינו בסוסתו שחזרה בלעדיו ואז מצאוהו פצוע בשדה. הוא פונה לבית חולים "שוויצר" בטבריה ושם נפטר מפצעיו. שמואל דיין מנהלל (אביו של משה דיין) כתב: "לא ידענו היכן לקבור את המת, אולם אחת ידענו: כי יהודה צריך להיקבר באדמתו בלזַאזַה. עם בוקר נכרה הקבר הראשון" וסיים במילים "והיישוב בנה יבנה".  יהודה סנדלר נטמן בשדות המושב, סמוך לדרך העוברת צפונה ולמקום בו מצא את מותו. הצנזורה הבריטית אסרה לפרסם את הידיעה על מותו של סנדלר (ראו את האיקס על הכתבה כולה וחותמת הצנזורה הבריטית). 

מודעות אבל רבות התפרסמו בעיתונות. המשפחה וחברי הקבוצה קבלו מכתבי תמיכה רבים בניהם מיוסף וויץ מנהל מחלקת הקרקעות של קרן קיימת לישראל.

רוצחיו של סנדלר שהיו בהם נערים בני 16 נשפטו לעד 3 שנות מאסר.

כך נראתה חלקת הקבר בשנים הראשונות:

מיד לאחר הרצח עזבה האלמנה את הישוב עם שני בניה. היא עברה לגור ברחובות בקרבת אחיו של יהודה, אולם לאחר כמה חודשים שבה המשפחה למקום.

עולם קטן, כך הסתבר לי במהלך הכנת הכתבה. חמותי חדוה ניצן לבית גבאי גדלה במושב מגיל שש. היא זוכרת את ימי הרחצה בחצבאני, את קרור האוכל במימיו הצוננים, את הלינה המשותפת שלא האריכה ימים ואת המאבק הסיזיפי בהדברת היתושים. מידי שנה לקראת טקס הזכרון לסנדלר היו כל תלמידי בית הספר מנכשים עשבים ומנקים את חלקת הקבר:

באדיבות חדוה ניצן (עומדת שלישית משמאל)

לישוב הצעיר "משק משותף" הצטרפו משפחות אגוזי, פוזיס והולץ שגם הם כמשפחת גבאי עברו לימים למושב רשפון. הנה אליעזר אגוזי (משמאל) חורש בשדות עמק החולה.

באדיבות הדס בן-אהרון - אגוזי

תושבי בית הלל הלא לוחמים חוו בתוך שנים ספורות שני פינויים: הראשון בחודש יוני 1941 במהלך מלחמת העולם השנייה בשל חשש המוסדות מהתקפת צבא וישי הצרפתי הפרו-נאצי מכיוון סוריה  - אז פונו הילדים לכפר יחזקאל. לאחר אישור תכנית החלוקה בסוף חודש נובמבר 1947 גברה המתיחות באזור ורבו ההתנכלויות לנוסעים בדרכים ובתחילת 1948 מחשש לפלישת הצבא הסורי  פונו הלא לוחמים לבלפוריה שבעמק יזרעאל כשם שנעשה גם בקיבוצי האזור.

בשנת 1949 עברה משפחת סנדלר לבני עטרות. לבית הלל הגיעו בשנות המדינה משפחות חדשות והיישוב הלך והתאושש. בשנת 2010 שופץ הקבר בבית הלל והותקן שילוט המספר קצרות על יהודה. בטקס שהתקיים בנוכחות צאצאי יהודה סנדלר וקרוביו ליד קברו אמרה רותי לנוכח המושב המשגשג ".. יהודה נפל אבל חלומו לא נגדע .. אתם הפכתם החלום למציאות. היו ברוכים".

תודות:
לרותי סנדלר - באיחולי אריכות ימים ונחת
לאורה גלבוע מבית הלל. כתבה זו נעזרת רבות בחומר ששלחה וכתבה. כל התמונות ההסטוריות למעט אלה שלגביהן מצוין אחרת נמסרו על ידי רותי ואורה.

כתבה זו הינה חלק מהסדרה בָּדָד לָעַד – קברים מבודדים בישראל

לשאינם מנויים על דף המידע: לקבלת כתבות דומות בדיוור ישיר בעתיד - הרשמו בקלילות בדף הבית (תפריט ראשי)

חזרה ל"ועוד"         חזרה לתפריט ראשי