האִימָאם על האופַנַיים                                  חזרה ל"ועוד"    

מאת עמיר נדל

כל בוקר, בעוברי את היישוב פרדיס צפונה לכוון אתר עבודתי ליד מושב עין איילה אני רואה אדם קשיש, בעל זקן לבן וארוך, חבוש כיפה רחבה ולבנה בנוסח הברסלבים שמקובלת גם בקרב הערבים, לבוש בבגדים אפורים ופשוטים והוא רכוב על אופניים ישנות עם "רמה" נמוכה. "אופני בחורה". הוא רוכב לאט ובזהירות בשולי המסלול מולי ופניו מועדות לפרדיס. כל בוקר בשעה שבע בקירוב.

אני חולף על פניו ותוהה מי הוא? מאיפה הוא בא ולאן הוא נוסע? איפה הוא גר ומה הוא עושה? מה שמו? כל בוקר אני מנחש ניחוש וכותב סיפור בדימיוני:
האם הוא גר מחוץ לפרדיס? אין ישובים ערביים אחרים בסביבה.
האם הוא שוכן באחת המערות בהרים? אדם ישיש לא יגור במערה. הוא נראה מטופח ולבושו מסודר.
ניחשתי ותהיתי עד שהחלטתי לפי הדרת פניו, כיפתו הלבנה הגדולה וזקנו הלבן והארוך שהוא בוודאי איש דת - אִימָאם.

אילוסטרציה. פרט מתוך Prayer in Cairo, painting by Jean-Léon Gérôme, 1865. ויקיפדיה

סיכמתי אבחנה ראשונה ועכשיו צריך להחליט מאין ולאן? אם הוא אימאם, אז היכן המסגד שלו? לפי השעה הוא סיים את תפילת הבוקר- "אל פאג`ר" ועכשיו חוזר לביתו. אבל מאיפה? פרדיס משופעת במסגדים אבל מצפון יש רק מושבים יהודיים. השאלות נעשות קשות.
לפני מלחמת העצמאות היה האיזור שוקק כפרים ערביים שהתנכלו לתחבורה לחיפה וממנה. ביולי 1948 החל מבצע "שוטר" שבמהלכו נכבשו ופונו כפרים רבים והדרך לחיפה נפתחה. הנה עוד נדבך לסיפור- האימאם כשהיה ילד גר עם הוריו באחד הכפרים, אולי בעין ר`זאלה שהפך לעין איילה. כשנכבש הכפר הם נמלטו לפרדיס.

האם ברחו באישון לילה? האם עמסו על גבם את מעט מיטלטליהם ומיהרו בשבילי הר נסתרים? אולי בעגלת חמור עמוסת מצעים ומעט אוכל? אולי העיזו מספר כבשים ועיזים להציל גם את נפשם עמהם?
עתה הילד שבגר והפך לאימאם מקיים תפילת בוקר בחורבות המסגד או על קברות זקניו כדי לזוכרם. בודאי הוא מניח אבן על הקבר או החורבה מדי בוקר ובטח יש שם כבר ערמה גדולה. ממש גלעד.
כל בוקר אני חולף על פניו ומוסיף עוד פרט לסיפור. אני רוצה לעצור לידו ולשאול אבל הכביש סואן, הזמן קצר והפועלים מחכים באתר העבודה. אולי הוא עדיין כואב את הגירוש ולא רוצה לשתף אותי בסיפורו?
בוקר אחד אחרתי להגיע והחמצתי את האימאם. יומי לא היה שלם. האימאם חסר לי!

התכנסנו בסככה לארוחת הבוקר - כמאל, אחמד, עיסא, יוסף ואני. המחשבות עדיין רודפות אותי והנה מגיע פאוזי מנהל המטעים של קיבוץ החותרים ותושב פרדיס בעצמו. עצר את טנדר השברולט הגדול וירד לשתות קפה ולשוחח בערבית גרונית ומהירה. הבנתי מהשיחה רק מילים ספורות בעברית שהשתרבבו כמו - "יאללה, בסדר".
חיכיתי בסבלנות לפאוזה בשיחה של פאוזי ושאלתי:
"תגיד פאוזי. מי זה הזקן שרוכב על האופניים כל בוקר בכביש?"
"זה עם הזקן?" שאל פאוזי והחווה בידו מתחת לסנטרו. "זה המסגר".
"מסגר?" שאלתי בהפתעה.
"כן, יש לו מסגריה בפרדיס למטה" אישר פאוזי.
"לאן הוא נוסע כל בוקר?" אני מקשה.
"עושה ספורט". ענה פאוזי וחזר לשיחה בערבית.
מסגר?, התאכזבתי! ...
לא אימאם ולא בטיח!

בפגישה הבאה עם פאוזי בררתי: שמו חוסני, בן 85 והוא בעל מסגריה ועובד עם בנו. אולי אפגוש בו בוקר אחד ואשלים את הפרטים.

עמיר נדל - הנדסאי קרקע ומים. אוהב דרכי עפר, אספן חוויות ויוצר מציאות באמצעות סיפורים.

לשאינם מנויים על דף המידע: לקבלת כתבות דומות בדיוור ישיר בעתיד הרשמו בקלילות בדף הבית (תפריט ראשי).
יש לך סיפור עבורנו על ארץ ישראל במבט אישי ? עורך האתר ישמח לקבלו. במה זו מיועדת לך.