גשר בנות יעקב - המטען ההיסטורי לאתרים צפון חזרה לתפריט ראשי
מאת אלי ס"ט
הפוסט מתפרסם ביום 27 בספטמבר 2018 מאה שנים בדיוק לכיבוש הגשר במלחמת-העולם הראשונה ע"י אנז"ק - היחידה האוסטרלית- ניו-זילנדית של הצבא הבריטי.
אני מתגורר בקיבוץ גדות מאז שנת 1962. בחמש השנים הראשונות טיול בסביבה היה סכנה לחיים, בגלל הסורים. אחרי מלחמת ששת-הימים, השטח מזרחית לירדן היה ועודנו מוצף מוקשים. לאט ובעיקר בזהירות התחלתי להכיר את גשר בנות יעקב וסביבתו ומיד צצו חידות. הגשר אז היה מסוג "ביילי" שפותח לקראת מלחמת העולם השנייה. איזה גשר היה שם לפניו? מתי נבנה? מי בנה אותו? איזה גשר פוצץ ב"ליל הגשרים"?
צפונית ל"ביילי" ניצב גדם של גשר-אבן עתיק. היו שאמרו שהוא עות`מאני, היו שאמרו צלבני, היו שאמרו שהגדם הוא של קשת שלישית בגשר העתיק והיו שאמרו שהוא של רביעית. אבל אבן עם סיתות שוליים המזכיר סיתות הרודיאני בפינה הדרומית של הגדם לא נתנה לי מנוח ...
הבטחתי לעצמי שיום אחד אנסה לפתור את החידות. היום אני מגשים את מה שהיה בשבילי חלום ומספר את תולדות הגשר בעזרתם של אחי איתן ס"ט וידידי יוסקה ארבל.
סוגיית שמות הגשר נדונה בפוסט קודם שקישור אליו מופיע בסוף הכתבה. השם ההיסטורי של הגשר הוא "גשר-יעקב" אך אנו משתמשים בשם השגור והנפוץ כיום : "גשר-בנות יעקב" (להלן בכתבה זו גב"י)
נפתח במבט מהאוויר על המרחב שיידון בפוסט זה: בתחתית הצילום המושבה משמר הירדן שנמחתה על ידי הצבא הסורי בתש"ח. בחלק העליון מורדות רמת הגולן. בימין התמונה תל עתרת, במרכז - גשר הפלדה שהוקם בימי המנדט הבריטי ובשמאל ניתן לראות את המקום בו עמד גשר האבן העתיק ממש לרגלי החאן העתיק.
א. גשר האבן - 650 השנים הראשונות
על גב"י עברה "דרך-ארץ-פלישתים" - דרך עתיקה המוכרת בעיקר בשם הלטיני "דרך-הים" (Via Maris). דרך זו חיברה בין המעצמות של העת-העתיקה - מצרים במערב ואשור/ בבל/ מסופוטמיה במזרח. הדרך ידועה כבר מתקופת-הברונזה וב"פפירוס אנאסטאזי א", שמתוארך למאות 13-14 לפנה"ס, לא מופיע השם המפורש דרך-הים, אבל מופיעים ערים ומקומות במצרים, כנען וסוריה והדרכים שמקשרות ביניהם, שאינן אלא קטעים מדרך זו.
דרך-הים הגיעה לארץ ממצרים דרך חופי צפון סיני עד אשדוד, משם היו לה מספר הסתעפויות. מאמר זה מתמקד בסעיף שעקף את ביצות השפלה ממזרח ועבר את הירדן בגב"י. שרידי גשרים וח`אנים קיימים עד היום באשדוד, לוד, מגדל-אפק (ליד ראש-העין), מגידו, ח`אן אל תוג`אר (ליד בית-קשת), מגדל (ליד הכנרת), ח`אן-מיניה (טבחה, בצפון-הכנרת), ג`יב-יוסוף (ליד עמיעד) וגב"י.
מקורות שונים מציינים כי גב"י קיים עוד מתקופת האימפריה-הרומית אך לא נמצאו שרידים מתקופה זו ואין ולא הוכחה אחת לקיומו של גשר (מבנה שמאפשר לעבור מעל המים). אפילו מהתקופה-הצלבנית, אין הוכחה שבמקום היה גשר, מסתבר שעד תקופה זו הייתה במקום רק "מַעְבָּרָה" - מקום שבו עומק המים וקרקעית נהר יציבה אפשרו מעבר-רגלי או ברכיבה. שמה הלטיני: Vadum Jakob (מעברת-יעקב) ובשפה בת-ימינו Jakob`s Ford.
מעברה בירדן
המעברה נמצאת לרגלי תל עתיק, כקילומטר דרומית למקומו של הגשר בן-ימינו.
בשלהי המאה ה- 12 חששו אבירי המסדר הטמפלרי במצודה בצפת מהסכנה של מעבר קל של אויב בירדן. בלחצם ולמרות הסכם קודם עם צאלח א-דין, אישר המלך בלדווין הרביעי בניית מבצר שיפקח על המעבר בירדן.
המבצר נבנה על גבי התל העתיק, שמו היה "שאסטאלה" (Chastellet = מבצרון). בלטינית הוא נקרא כשם המעברה שלרגליו - Vadum Jakob (מעברת-יעקב), בישראלית הוא נקרא "מצד עתרת".
קצרים היו ימי-חייו של המבצר. תחילת בנינו בסתיו 1178. הוא נבנה מאבן-גיר מקומית (נארי תצורת-גדות) הנוחה לסיתות, שמאוחר יותר גם שמשה לבניית בתי המושבות "יסוד-המעלה" ו"משמר-הירדן". חומת המבצר נבנתה מבלוקים חצובים שמשקל כל אחד כחצי-טון, אורכם הגיע למטר וגובהם כחצי-מטר. החזית החיצונית של כל בלוק סותתה ב"סיתות-שוליים", עם מסגרת חלקה, המזכירה את הסיתות ההרודיאני.
צאלח א-דין לא השלים עם קיומו של מבצר-צלבני במקום. בשלהי מאי 1179, אחרי שתי הצעות כספיות נדיבות שנדחו ע"י הצלבנים, צר צבאו על המבצר שבניינו טרם הושלם, בפעם הראשונה ללא הצלחה. הם שבו ואחרי כשבוע מצור, ב- 30 באוגוסט אותה שנה כבשו את המבצר והרסו אותו אך לאבני חומת המבצר נמצא שימוש מאוחר יותר, כפי שנראה בהמשך.
הגשר הראשון שיש הוכחות לקיומו נבנה כמאה שנים אחרי שנהרס המבצר-הצלבני! הוא לא נבנה ליד מקום המבצר, אלא יותר מקילומטר צפונה, מקום בו גדות הנהר קרובות יותר ואין צורך בגשר ארוך.
מתי נבנה הגשר?
אין ידיעה מדוייקת, ההיסטוריון המצרי אל-מקריזי (1364-1442) מזכיר את גשר-יעקב (جسر يعقوب), בספרו "אל סֻלוכּ", בהקשר של כיבוש מצודת-צפת ע"י צבאו של הסולטן הממלוכי בֵּיבַּרְס ב- 25 ביולי 1266, כלומר אז הגשר כבר היה קיים!
הגשר, בשמו "גשר-יעקב", מופיע בסיפורי תיירים רבים החל מהמאה ה- 15, אחדים הובאו פה בפוסט שעסק בשם הגשר, מהם ניתן ללמוד את הפרטים הבאים: משך מאות שנים שם הגשר היה "גשר-יעקב", הוא היה במרחק כעשרה מילין מצפת, זה היה "גשר-קשתות", בנוי אבן ולידו ח`אן.
חורבת ח`אן בנות יעקב קיימת, כמעט בשלמותה עד ימינו. מקומה לא ליד המעברה אלא ליד מקומו של גשר האבן ששימש את העוברים בדרך שעברה על אותו גשר. על פי ויקיפדיה (ערך "גוב יוסף"), ח`אן-בנות-יעקב, כמו גם "ח`אן-מיניה" (ליד כפר-נחום) ו"ח`אן ג`יב יוסוף" (ליד עמיעד) נבנו ע"י הממלוכים באמצע המאה ה-15
רשת ח`אנים שיטתית היא מהאפיונים הבולטים של "דרך-הדואר" (בערבית - דארב אל-באריד) הממלוכית. היא הייתה קטע מדרך-הים, שחיבר בין קהיר שהייתה בירת-סולטנות-הממלוכים, לבין דמשק - מרכז האמירות הצפונית של הסולטנות. הממלוכים ביססו את שליטתם בעיקר באמצעות כוח צבאי נייד ועל מודיעין עדכני על הקורה בכל רחבי הסולטנות, פחות מזה באמצעות מבצרים (רק מעטים היו להם בארץ). דרכים, אם כן, היו אמצעי חשוב לשליטה. השם דרך-הדואר נשמע תמים, כאילו להעברת מכתבים, אבל לא, דרך-הדואר הממלוכית נועדה בעיקר להשלטת סדר ע"י העברה מהירה של מסרים שלטוניים מחד, איסוף-מודיעין מאידך וכמובן לתנועה מהירה של כוחות צבא. הדרך נסללה ביסודיות ותוחזקה היטב, היא עברה על גשרים - מיטב אותם ימים ונבנו לאורכה ח`אנים במרחקים קצובים של כיום רכיבה. בכל ח`אן היה צוות נאמן לשלטון. שליחים שהגיעו לח`אן מסרו לצוות הח`אן צווים והוראות וקיבלו מהצוות, למסירה לשלטון, מידע על המתרחש באזורם, בנוסף, השליח היה יכול להחליף סוס עייף ברענן, כמובן להצטייד במים ומזון ובמידת הצורך גם ללון.
יש להבחין בין סוג זה של ח`אן מסוג אחר - ח`אן לשירותי דרך לציבור, שנבנה במקרים רבים ע"י פטרון מקומי עשיר, כעשיית מצווה מוסלמית. (ר` קטיה ציטרין-סלברמן: תחנות הדרכים (ח`אנים) בארץ-ישראל בתקופה הממלוכית, ב"קדמוניות", חוברת 132, 2006, ע` 66-78).
דרך-הדואר הייתה מאד יעילה, שליח היה יכול לעבור את הדרך בין קהיר לדמשק (כ- 1000 ק"מ) בארבעה ימי רכיבה, היא תוחזקה באיכות שקטעים שלה היו עדין במצב שמיש במאה ה- 19, בתקופת ה"בום" הצלייני לארץ, אחדים מהגשרים שמישים ממש עד ימינו.
סיוע לתיארוך גב"י ניתן לקבל מגשרים דומים. "גשר-לוד" הידוע גם בשם "גשר-ג`ינדאס" (ע"ש כפר ערבי שכיום על מקומו מושב "גנתון") נמצא על דרך הדואר הממלוכית והוא עובר מעל נחל-איילון (מוסררה), בסמוך לכניסה הצפונית לעיר לוד. על פי כתובת ההקדשה שעליו, הגשר נבנה בשנת 671 להג`רה (1273 לספה"נ) בפקודתו של ביברס, שהיה הסולטאן הממלוכי בשנים 1260-1277.
גשר לוד (גינדס) ווהכתובת הממלוכית המעוטרת בסמלו של ביברס - האריה
לגשר זה שלוש קשתות אבן מחודדות, הוא בנוי אבנים מסותתות היטב, בכל קשת יש מעין "ביטנה", (השכבה הפנימית של אבני הקשת) העשויה אבנים יותר קטנות. דמיון בין תווי-הסתתים שנמצאו על חלק מאבני הגשר לתווי-הסתתים של כנסיית סנט-ג`ורג` שבלוד (אותה בנו הצלבנים) העלה את ההשערה שאבני הגשר נלקחו מאותה כנסיה.
לגב"י, בשלביו האחרונים של גשר האבן, היו ארבע קשתות, אך אין ספק (כפי שיוכח להלן) שהקשת המזרחית היא תוספת מאוחרת. הנה תיאור גב"י הקדום המבוסס על תיאורים וצילומים: לגשר שלוש קשתות אבן מחודדות, הוא בנוי אבנים מסותתות היטב, בכל קשת יש מעין "ביטנה" (השכבה הפנימית של אבני הקשת) העשויה אבנים יותר קטנות. לפי סיתות השוליים של חזית אבני הגשר (מרכז גס ושוליים חלקים), אין ספק שהאבנים נלקחו מחורבות חומת מצד-עתרת הצלבני.
קשה שלא לראות את הדמיון בין שני הגשרים, כולל הדמיון במקור האבנים ששמשו לבניית הגשרים - אבני אתרים צלבניים (אולי כדי למחות את זכרם). לשני הגשרים יש אחים נוספים, המפורסם בהם הוא "גשר-יבנה", מעל נחל-שורק, סמוך לכניסה המזרחית של העיר יבנה, גם לו ממש אותם אפיונים.
ההיסטוריה מלמדת שחששם של אבירי המסדר-הטמפלרי היה מוצדק. גב"י היה במשך השנים שוב ושוב שדה-קרב.
בשנת 1799, תוך כדי המצור על עכו, ערך צבא נפוליאון קרבות להגנת-העורף. ב- 2.4.1799 הוא נלחם בצבא העות`מני ליד גב"י, ניצח והתקדם עד קוניטרה.
מתקופה זו כבר יש בידינו ציורים. המוקדם מבין הציורים צויר בערך בשנת 1800 ע"י צייר ומוציא-לאור לונדוני בשם אדוארד אורמה. אורמה לא היה בחייו ליד הגשר, הוא צייר אותו על פי שרטוט שצייר פרנסיס ב. ספילסביורי – קצין רפואה ששרת על סיפון אנייה בריטית שנשלחה כנראה לעקוב אחר תנועות צבא נפוליאון. ב- 18.10.1799 בסיור של קבוצת קצינים הם חנו ליד גשר-יעקב והתארחו (אחרי ששילמו "בקשיש") אצל מפקד יחידת היאניצארים (יחידת עלית בצבא-העותומאני). (הסיפור המלא מופיע בספרו של ספילסביורי: "נוף ציורי בארץ הקודש ובסוריה", לונדון, 1823, ע` 45-46)
בציור נראה הגשר מדרום-מזרח, עם אותם אפיונים שכבר הכרנו ותוספת: מערבית לגשר נראה בציור מבנה.
במאה ה-19 הייתה התעניינות עצומה בארץ-ישראל, צליינים נוצרים רבים ביקרו בה. מאות פרסמו את רשמיהם ב"ספרות-הצליינים", עשרות חוקרים פרסמו בספרות המקצועית העולמית את ממצאיהם בתיאורים וציורים המאששים את פרטי מבנה הגשר הקדום, בהם המיסיונר הסקוטי ג`והן ווילסון (1804-75), שתאר את ביקורו בגשר בספרו "ארץ התנ"ך" (וויליאם וואייט, לונדון 1847, ע` 316), שם, ליד הגשר היו שומרים תורכיים, שהמבנה שממערב לגשר היה תחנת המשמר שלהם. פונקציה זו של המבנה נשמרה כמאתיים שנה, למעשה עד שנהרס גשר האבן. בעקבות ווילסון מכאן ואילך יכונה המבנה "תחנת-משטרת-הגשר".
בציור של ספילסביורי/אורמה יש פרט תמוה - מגדל עגול בצידה המערבי של תחנת-משטרת-הגשר, אבל, שבעים שנים לאחר ספילסביורי, ג`והן מקגרגור, סקוטי אמיץ שחקר את הירדן ומקורותיו כשהוא שט בסירת-משוטים קטנה (קאנו), ששמה "רוב רוי", נתן אישור גם לפרט זה ("רוב רוי על הירדן ועוד", הו` `והן מוריי, לונדון, 1870, ע` 302-4). הנה תמצית-תיאורו: "המחנה שלנו היה ליד גשר-אבני-בזלת (טעות, כמובן!, א.ס.), הנמצא במרחק 650 חבטות-משוט (כשלושה ק"מ) מקצה אגם החולה. לגשר שלוש קשתות ואין לו מעקה. בצד המערבי של הגשר מגדל עגול מכוער ומעבר לגשר יש ח`אן. ליד הגשר היו מספר חיילים מרושלים, בסככות מחצלת, גובים מס מהנוסעים. באשר למגדל העגול - לא ידוע מה היה, יתכן שמגדל שמירה ויתכן שמגדל-סילו - ממגורה לאחסון מזון לסוסי דרך-הדואר.
אפיוני גשר האבן הקדום נשארו עד המאה ה- 20, למעט המגדל העגול, הוא לא מופיע בצילומיו הראשונים של גב"י (ראו צילום בתחילת הפוסט) אבל מתחילת המאה ה-20 כבר היו שנויים מהותיים במבנה הגשר עצמו. בשנת 1912 ביקר בארץ, בשליחות העתון הוינאי "יידישע צייטונג", הצלם ליאו קאהן, שבין שאר צילומי נוף הארץ צילם גם את גשר-יעקב. בצילום נראה הגשר מדרום-מערב. בקצה המזרחי (בימין הצילום) נראה בברור שיש תוספת כלשהי, מעין קצה של מעקה מאבני בזלת. הצילום של קאהן הוא אולי המפורסם ביותר, בין הצילומים הראשונים של גשר האבן, אך הוא לא צילום מלוא הגשר, לכן לא נראים בו פרטים שבזמן שצולם כבר היו בגשר, הבולט והחשוב בכולם - לגשר הייתה אז קשת רביעית, בגדה המזרחית של הירדן.
את הגשר במלואו ניתן לראות בצילום אחר, מתוך סידרה, שצולמה בין השנים 1905-13, ע"י גוסטב דלמאן (1855-1941) מנהל "המכון הגרמני אוונגלי לחקר המקרא" בירושלים, שצילם את הגשר בביקוריו עם תלמידיו במקום. האוהלים שבצילום הם המחנה של דלמאן ותלמידיו.
ניתן לראות בברור: הקשת הרביעית נוספה בצד המזרחי של הגשר, ממדיה היו מעט שונים, היא הייתה יותר רחבה וחלקה העליון מעוגל (לא מחודד), היא הייתה בנויה אבני בזלת, קטנות יותר מאבני הגשר הקדום, יתכן שאבניה היו מקושרות בבטון.
עוד אפשר להבחין שהקשת הרביעית לא עברה מעל הערוץ הטבעי של הירדן אלא מעל תעלה חפורה, נפרדת. יתכן שעברו דרכה מים רק כשמפלס הירדן עלה על הרגיל, יתכן גם שהיא נוצרה כדי להטות את מי מעיינות הדופן המזרחית (בעיקר עין-דוריג`את), כך ששפכם לירדן יהיה דרומית לגשר, כדי למנוע עודף מים במעבר תחתיו. בתמונה, מאחורי התעלה, נראות בברור ערמות-העפר והאבנים שהוצאו בחפירתה, כמובן, בעבודת-יד, ללא מיכון.
פרטי מבנה הגשר מקבלים אישור במאמר: "גשרי-ימי-הביניים בפלשתינה", מאת אנדרו פיטרסן (בתוך: "מצרים וסוריה בתקופות הפאטימית, האיובית והממלוכית" עורכים יו. ורמולק וק. `הולסטר, הו` פיטרס, לאובן, 2010, ע` 295), שם מצטט פיטרסן תיאור של גב"י נכתב ב- 1919 ע"י קצין אוסטרלי בשם Creswell K.A.C: "לגשר ארבע קשתות, הראשונה ממערב, בנויה היטב, השנייה פוצצה, השלישית דומה לראשונה והרביעית יותר רחבה, מחוזקת מצד אל צד במוטות קשירה (מוט אחד לפחות נמצא במקום עד היום - א.ס.), היא חייבת להיות יותר מודרנית. הראשונה והשלישית מבלוקים די גדולים של אבן, רבים מהם עם מרכז גס ושוליים חלקים, צבען חום זהוב. לקשתות אבן-ראשה (טעות – א.ס.) והביטנה (השכבה הפנימית) של הקשתות מאבנים יותר קטנות, הקשת הרביעית נוספה ב- 1904".
ב. הגשר הוא גם קצת סכר
לא ברור מה היה מקור המידע לשנת 1904 אותה ציין הקצין האוסטרלי, ברור שהקשת הרביעית נוספה בתפר שבין המאה ה- 19 למאה ה- 20, אבל מדוע היה צורך בקשת נוספת?
הגשר היה כבר בן יותר מ- 600 שנה, הוא נבנה בטכנולוגיה נושנה, שלשם חוזקו היו לגשר תמכים (בסיסים) מגושמים בתוך המים, זה והסחף שהביא הירדן שיבשו את מעבר המים תחת הגשר וגרמו להיווצרות ביצות-החולה. לשלטון העותומאני, שגבה תשלום על שימוש בקרקע עמק-החולה, הביצות היו בזבוז ולכן ניסו לייבשן. במשך המאה ה-19 הועמק אפיק הירדן לפחות ארבע פעמים (דב גביש ואבישי בן-פורת במאמר "מפות עמק החולה: סמן דרך במיפוי עותומאני בא"י", ב"קתדרה" מ` 109, הו` יד יצחק בן-צבי, ירושלים 2003, ע` 132-134). מיכל זלמן פוחצ`בסקי, ממתיישבי יסוד-המעלה סיפר (א. יערי, זיכרונות א"י, ` הוצ` ההסתדרות הציונית, ירושלים 1947, ע` 552) שב- 1897 מהנדסים תורכיים שבאו לשם כך, זיהו את הבעיה שהגשר מהווה מעין סכר וע"י ניקוי אפיק הירדן (בעבודת כפייה של פלאחים מהאזור) הצליחו להוריד את מפלס מי הביצות ולהוסיף אלפי דונמים של קרקע שניתן לעבדה. מאז, בזיכיון שנתן השלטון העותומאני לעבד את אדמות-החולה, הייתה דרישה לייבש את הביצות ע"י שיפור-הזרימה בגשר או לבנות גשר חדש.
החל מ- 1914 הזיכיון היה בידי "החברה האגררית הסורית עות`מאנית" (בבעלות הלבנונים מישל סורסוק ומוחמד בייהום). לא ידוע לנו על מישהו שהחזיק בזיכיון לפניהם, יתכן אם כן, שמי שהוסיף לגשר את הקשת הרביעית הייתה הממשלה העו`מאנית עצמה. לעניין הזיכיון עוד נידרש בהמשך.
המלחמה הגדולה הבאה שראה הגשר הייתה מלה"ע הראשונה. בדיוק לפני מאה שנה, ב- 27.9.1918, חצו פרשי האנז"ק (כוח אוסטרלי/ניו-זילנדי, שהיה חלק מכוחות בריטניה באותה מלחמה) את הגשר כשהם מזנבים בצבא העות`מאני, שיומיים קודם כבר הבינו שאפסו סיכוייהם בקרב נגד הצבא הבריטי ופוצצו את הקשת השנייה ממערב, כדי להקשות את המעבר.
תמונות הגשר מתקופת אותה מלחמה מגלות כי אז כבר היה לגשר, לכל אורכו, מעקה (בגובה של כמה-שכבות אבן-בזלת) ובצד הצפוני של הגשר, בין הקשת השלישית לרביעית היה עמוד-זיכרון.
מלה"ע הראשונה הייתה המלחמה האחרונה בה השתתפו פרשים. כיבוש גב"י השלים את כיבוש ארץ-ישראל ע"י הבריטים, הוא מקרבות הפרשים האחרונים בהיסטוריה. לציון 100 שנים לאירוע זה וברגשי כבוד לאנז"ק, מוגשים פה ציור (שהיה כלי-תיעוד בתקופה שלפני המצלמה) וצילומים נוספים, מאותה תקופה.
ציור יחידת הפרשים ההודים חוצה את הגשר ב1.10.1918.
חיילי היחידה ההודית על הגשר (מבט ממזרח)
חיילי האנז"ק מפקחים על מעבר הגשר (מבט ממזרח) בחלק העליון של הצילום נראים בתי המושבה משמר-הירדן.
מאז כיבוש הגשר, הבריטים שלטו בארץ. ב- 1920, הם קיבלו מ"חבר-הלאומים" (היום או"ם) מנדט שלטון על ארץ-ישראל ובמקביל קבלו הצרפתים על סוריה. על פי דרישת הבריטים, נקבע בהסכם שנחתם במרץ 1923, שכל הגדה המזרחית של הירדן תהיה בשטח המנדט הבריטי, לכן אבן-הגבול שליד הגשר, (מס` 53) הוצבה כ- 20 מטר מזרחית לבניין, שמסיבה לא ברורה, נוהגים לקרוא לו "בית המכס התחתון".
למעשה, כשנקבע הגבול בין המנדטים הייתה זו פעם ראשונה שבשני צדי הגשר שלטו מדינות שונות והונהג מכס. הבריטים קבעו את בית המכס שלהם במבנה שמול תחנת-המשטרה בראש-פינה (כ- 10 ק"מ מהגשר), הצרפתים בנו (על פי ויקיפדיה, בסוף שנות ה- 20) בסגנון אירופאי, את בית המכס (העליון), (כ- 4 ק"מ מהגשר). מאז, במעבר בין ארץ-ישראל לסוריה היה צריך להחתים דרכון, לא סתם החתמה, צריך היה ויזת-מעבר, כפי שאפשר לראות בדרכונו של יוסף כהן - נהג מונית צפתי, שכשגרה עבר עם מוניתו (אז עוד קראו לזה "טכסי") על גשר האבן.
גשר האבן המשיך בתפקודו עד אמצע שנות ה- 30. בצילומים, מאותן שנים נראית הקשת השנייה (שפוצצה במלחמת-העולם-הראשונה) מתוקנת. התיקון לא תאם לסגנון הישן - הקשת לא הייתה מחודדת והאבנים בהן השתמשו לתיקון לא היו מאבני חומת מצד-עתרת.
כל עוד המעבר היה על גשר האבן, השתמשה המשטרה הבריטית בתחנת-משטרת-הגשר שממערב לו. בתצ"א מ- 7.5.1932, הגשר, על ארבעת הקשתות, נראה במצב תקין, "תחנת-המשטרה" פעילה (רואים עמודי טלפון) ועמוד-הזיכרון על כנו.
בשנת 1929 (תרפ"ט), כנראה בהקשר של ה"מאורעות" והמתח שבין הישוב הערבי לבין היהודי בא"י, הזיכיון לעיבוד אדמות-החולה הופיע לעתים בתקשורת. זה קשור לענייננו משום שקבלת הזיכיון הייתה מותנית בבניית גשר חדש.
בתחילת 1929 נפוצו שמועות שהזיכיון נמכר לציונים. העיתון "דואר היום" מ- 17 ביוני 1929, פרסם שבעיתון החיפאי (בשפה הערבית) "אל-כרמל" הייתה הכחשה והודגש שבעלי הזיכיון המקוריים מתכוננים להתחיל בספטמבר בבניית גשר חדש. ב"דבר" מ- 20 במרץ 1932, מצוטט היומון היפואי "פלסתין" ולפיו בעל הזיכיון - סאלים בק סלאם הגיע לירושלים והצהיר שהוא עומד להתחיל בעבודות ייבוש הביצות ליד גב"י. ההתעסקות בנושא זלגה גם לכתבי-עת מקצועיים,
במאמר: "גשרי-ימי-הביניים בפלשתינה", (פרטים ביבליוגרפיים לעיל), ע` 295, כתב מחברו - אנדרו פיטרסן שגב"י נהרס על ידי מתיישבים יהודים במהלך ניקוז אגם החולה בשנת 1934.
מה באמת היה שם?
פרטים נודעו רק באמצע 1935, מספר יומונים ציטטו דו"ח של ממשלת-א"י לוועדת המנדטים (של חבר-הלאומים). המפורט ביותר היה ב"דבר" מיום 13.6.1935 ולפיו (תקציר שלנו):
בעלי הזיכיון שילמו עבורו עד סוף 1919, אבל בסוף 1918 השלטון בארץ עבר לידי האנגלים (כך שבעלי הזיכיון לא יכלו לעבד את אדמתם).
ב- 1919 פנו בעלי הזיכיון (שקיבלוהו בתקופת השלטון העותומאני) והממשלה הבריטית הכירה בזכותם, אולם עד 1921 בעלי הזיכיון לא שילמו ולא עמדו בתנאי העיקרי: העמקת ערוץ הירדן ובנית גשר חדש.
במרץ 1930 שילמה ממשלת א"י סך 3585 לא"י (לירה ארץ-ישראלית - א.ס.) כפיצוי לבעלי הזיכיון על תקופת 1919 (שהם שילמו עבורה, אך לא יכלו לעבד את האדמות בגלל חילופי השלטון).
גשר חדש נבנה ב- 1933, ע"י בעלי הזיכיון ונמסר לממשלה הבריטית ב- 1934.
בעיתונות לא פורט איזה סוג היה הגשר החדש ולא מקומו, וכן, אי אפשר היה להבין מהכתבות מי היו בעלי הזיכיון שבנו את הגשר החדש.
בנוסף למידע הנ"ל, שהסתמך על דו"ח הממשלה הבריטית לוועדת המנדטים של חבר-הלאומים, ידע העיתון לספר שבמאי 1933 נחתם הסכם והזיכיון נמכר תמורת 191794 לא"י, לאחד מבעלי חברת "הכשרת הישוב" וב- 29.11.1934 נמסר האזור לחברה זו.
מועד זה מתאים גם לזיכרונותיו של לוי אשכול (במרשתת), לפיהם טקס קבלת הזיכיון נערך ביסוד-המעלה ב- 28 בנובמבר 1934.
ג. גשרי פלדה ובטון
גשר חדש, אכן נבנה. ניתן לראות אותו בצילום מיום 3.3.1937 שצילם זולטן קלוגר (1896-1977), צלם שתיעד את החיים בארץ-ישראל. זה "גשר-קורה" מסבכי-פלדה מסוג Warren, שנשען על שני סמכי בטון. בצדו המערבי שני עמודי זיכרון.
הגשר נבנה כ- 300 מטר דרומית למקומו של גשר האבן. בצילום רואים את החרמון המושלג וגם ששלוש הקשתות הוותיקות של גשר האבן נעלמו (רואים בברור את הגדם המזרחי של הקשת השלישית) ואילו הרביעית עדין קיימת. משהיה גשר חדש, הישן רק הפריע לזרימה, סביר להניח שמי שבנה את הגשר החדש הוא שגם הרס את הישן.
אחרי הקמת הגשר החדש הועברה תחנת המשטרה הבריטית מתחנת-משטרת-הגשר שהייתה ממערב לגשר הישן, לבניינים חדשים שהוקמו מזרחית לירדן, בין הגשר החדש לבין בית המכס התחתון, במקביל, הוקמה (מערבית לגשר החדש) גם תחנת-הסגר (קארנטין) לבעלי-חיים ששהו בה וטופלו למניעת העברת מחלות (ראה בתצ"א בתחילת המאמר).
גשר הפלדה הראשון קרס, כחלק מהמאבק לסילוק השלטון הבריטי מארץ-ישראל. היה זה ב"ליל-הגשרים" בין 16-17 יוני 1946, כשכוח של ההגנה, שבין משתתפיו היה גם מאיר פעיל, פוצץ אותו ליד סמך הבטון המערבי וחלקו המערבי של הגשר צנח למי הירדן.
{
בתקופה זו כבר היה בנמצא גשר פלדה מודרני יותר: "גשר-ביילי", שפותח לפני מלה"ע השנייה - גשר מודולארי אותו ניתן לבנות בזמן קצר וללא צורך בציוד הנדסי כבד, ואמנם העיתונות של הימים שאחרי "ליל-הגשרים" ידעה לספר שהגשר תוקן תוך ימים אחדים ע"י "חיל-ההנדסה" הבריטי.
בתמונה רואים שלגשר ה"ביילי" שהותקן הייתה "קומה" אחת של סבכי-פלדה (הוא נראה נמוך יחסית לגשרי- ביילי המוכרים) וכן שחלקי הגשר הישן, שצנחו לירדן, כבר סולקו.
האם מישהו היה מעלה בדעתו לשאול למי שייכים חלקי הגשר שפוצץ? לא ! אבל, השאלה נשאלה ב- 30.8.1946, במכתב רשמי שהפנה מנהל העבודות הציבוריות למזכיר ממשלת פלשתינה א"י ובו ביקש חוות דעת משפטית בעניין.
המכתב התגלה בארכיב המדינה בעת כתיבת מאמר זה. מה שמעניין בו אינה הנאיביות המשעשעת של הפקיד הבריטי, אלא עובדות נוספות שצוינו במכתב כדי שלמזכיר הממשלה יהיה יותר קל לענות:
- את הגשר (שפוצץ ב"ליל הגשרים") בנתה, ב- 1933 "החברה החקלאית הסורית" בהתאם לסעיף 28 שהיה בזיכיון שהעניקה להם הממשלה העותומאנית.
- החברה הייתה אמורה לתחזק באופן שוטף את הגשר במשך שנה, החל מ- 1.11.1933 (מזה משתמע שבסוף אוקטובר 1933 הסתיימה הקמת הגשר).
- הגשר נמסר (רשמית) לממשלת פלשתינה א"י ב- 15.2.1934.
בעקבות גילוי מכתב זה התגלו עוד מספר מסמכים (שאינם בידינו) שהעלו את שאלת חוקיות הריסת הגשר העתיק. החשוב ביניהם הוא מכתב מיום 5.2.1934, שבו מודיע מנהל העבודות הציבוריות בממשלת א"י למנהל החברה החקלאית הסורית-עות`מאנית בצפת: "קבלתי הוראה להעביר אליך להריסה את גשר בנות יעקב העתיק".
מכאן, שבין הימים 5-15.2.1934 נהרס הגשר העתיק. על פי אותם מכתבים חלה חובה, על החברה ההורסת, לסלק את כל החומרים מאתר ההריסה.
פיצוץ נוסף, פחות מפורסם, של גב"י התרחש כבר במסגרת "מלחמת-העצמאות". היה זה ביום 11 בינואר 1948. על פי העיתונות של יום המחרת אלמונים הם שפוצצו את הגשר, אולם ידעו לקשר זאת להתקפה סורית שהייתה על כפר-סאלד יום לפני הפיצוץ. קרוב לוודאי שכוחות ה"הגנה" הם שפוצצו את הגשר, מחשש לתקיפה סורית. ושוב, הגשר תוקן, כנראה מיד, ע"י חיל-ההנדסה הבריטי ושוב, היה זה גשר-ביילי עם "קומה" אחת של סבכי-פלדה.
ביום 10 ביוני 1948, אחרי מספר נסיונות, הצליח הצבא הסורי לכבוש את המושבה משמר- הירדן. על פי "אטלס-כרטא" קומנדו סורי עבר על הגשר וכוחות נוספים עברו בשתי מעברות, האחת, מדרום לגשר, כנראה המעברה שלרגלי מצד-עתרת והשנייה מצפון לגשר, מעברה מוכרת ליד בית-קברות מוסלמי המופיעה במפות בשם "מקברת בנת-יעקוב", כחצי ק"מ דרומית ל"גשר הפקק" (באטלס-כרטא מופיע בית העלמין בשם השגוי "תל המעברה"). הצבא הסורי כבש משולש שקדקודיו במזרח היו שתי המעברות ובמערב" ח`-ירדה".
כיבוש מחדש של הגשר, שתוכנן במסגרת "מבצע ברוש", שנערך בין 9-18 ליולי 1948, לא הצליח ולמעשה נשאר קו-החזית כפי שהיה לפני המבצע.
הסורים פינו את השטח וחזרו אל מעבר לירדן רק אחרי הסכם-שביתת-הנשק, שנחתם איתם ברודוס ,ב- 20 ביולי 1949.
מהתמונות נראה שבהתחלה היחסים עם הסורים היו תקינים. מה שעוד ניתן ללמוד מהן שהסורים לא ממש חזרו אל מעבר לגבול הבין-לאומי - הגשר עצמו היה בשליטתם.
במלחמת-ששת-הימים עברו כוחות צה"ל את הגשר בדרכם לגולן. כוחות סוריים כבר לא היו שם. עד אז עמוד-הזיכרון, בצדו המערבי של הגשר עוד עמד במקומו.
בינואר 1968 החליף חיל-ההנדסה של צה"ל את גשר-הביילי הבריטי בביילי "כחול-לבן", בעל שתי "קומות" של סבכי-פלדה (שכושר הנשיאה שלו גבוה יותר).
מאז, עמוד הזיכרון לא נראה. (אם הוא אצל מישהו בחצר, אנחנו קוראים לו להחזירו...)
ביום 21 פברואר 1969 דיווח "על-המשמר" כי הגשר נסגר לתנועה כתוצאה מהתמוטטות אחד משני תמכי-הבטון הישנים שלו (המזרחי, שאינו קיים עוד, א.ס.), בשל גאות מי הירדן. באותה שנה תוקן הגשר וכמה מאות מטרים דרומית לו הוקם גשר-ביילי נוסף, כדי לאפשר תנועה דו-סטרית.
שני גשרי ביילי - צילום משנת 1990 לערך
בנובמבר 2007, במקום שהיה גשר הביילי הדרומי, נחנך גשר בטון חסר-השראה, שעליו תנועה דו-סטרית. הביילי הצפוני נסגר לתנועה והוא ניצב לשעת חרום עד היום.
ומה על גשר האבן העתיק?
בגדה המזרחית של הירדן, מול הקיר הצפוני של הח`אן הנטוש נמצאת כפי שהוזכר בתחילת הפוסט, שארית הקשת המזרחית של גשר האבן הממלוכי. בקלות תזהו את האבן הפינתית - היא נלקחה מחומת מצד-עתרת.
לשארית הקשת הזו מגיע יחס קצת יותר מכבד...
תם ולא נשלם.
אלי ס"ט, גדות, ספטמבר 2018
אלי ס"ט הוא פנסיונר, חבר קיבוץ גדות, מחבר סדרת הספרים: "יום טיול באופני הרים".
תודה מקרב לב לשניים שסייעו לי רבות בהכנת הכתבה: איתן ס"ט, (אחי הבכור) פנסיונר, חבר קיבוץ גדות, בעברו מנכ"ל רשות ניקוז "ירדן צפון" שבתחומה גשר בנות יעקב ויוסקה ארבל, פנסיונר, חבר קיבוץ גדות, מעוזריו של יוסי סטפנסקי בסקר של רשות העתיקות: "אפיק הירדן הצפוני ורמת כורזים".
תודה לחברים שבלעדיהם לכתבה לא היה עומק: דב גביש, חיים גורן, שמעון גת, מוריס צמח וכמובן ליואב אבניאון על היזמה לכתבה ועל האכסניה.
נספח לכתבה: טבלה מסכמת של תאריכים מרכזיים בקורות הגשר:
לכתבה על מקור השם "בנות יעקב" - לחץ כאן
לשאינם מנויים על דף המידע: לקבלת כתבות דומות בדיוור ישיר בעתיד הרשמו בקלילות בדף הבית (תפריט ראשי).
יש לך סיפור עבורנו על ארץ ישראל במבט אישי ? עורך האתר ישמח לקבלו. במה זו מיועדת לך.
