דב קובלנוב – חלוץ נשכח של משק המים הישראלי    חזרה ל"ועוד"  חזרה לתפריט ראשי 

מאת עודד מיוחס

דב קובלנוב צועד על סוללת הדופן של בריכת האגירה, מצפה רביבים, 1946  (אוסף דב קובלנוב, ארכיון התצלומים, יד יצחק בן-צבי)

דב קובלנוב נולד בשנת 1896 בעיירה טטרסק שבפלך מוהילב שברוסיה (כיום בבלארוס). בילדותו למד לימודי קודש בחדר ועם אביו, אך בגיל חמש עשרה נרשם ללימודים בגימנסיה במסטיסלוול, והשלים אותם בהצטיינות.
במלחמת העולם הראשונה התגייס לצבא הרוסי ולאחר סיומה החליט לעלות לארץ, רעיון שהבשיל בו כנראה בקיץ 1917, כאשר התוודע ליוסף טרומפלדור, אך הוא ביקש תחילה לרכוש לו מקצוע מועיל בתחום החקלאות, כדי להכשיר עצמו לעבודה בארץ.
קובלנוב הצטיין בלימודי הידרוטכניקה חקלאית באקדמיה החקלאית הפטרובית במוסקווה, ועבודת הגמר שלו הוצגה בתערוכה חקלאית במוסקווה בשנת 1924. יתרה מזו, מימון הוצאות נסיעתו לארץ התאפשר בזכות שכר סופרים שקיבל על הספר "יסודות הניקוז", שכתב עם מורו.
בתקופת לימודיו היה קובלנוב חבר תנועת "החלוץ". בשנת 1923 נפגש עם דוד בן-גוריון, מאיר רוטברג ויהודה אלמוג (קופלביץ) ובאמצעותם זכה בסרטיפיקט מטעם "גדוד העבודה", שאפשר את עלייתו לארץ-ישראל באוגוסט 1924.

מכתב המלצה לדב קובלנסקי מטעם הסתדרות "החלוץ" 29.7.1924 . אוסף פרטי, תמר ליפסקר-לדרברג

עם הגיעו ארצה פנה למשרדי פיק"א והוצב לעבוד בביצות כבארה כמודד. זמן קצר לאחר מכן גוייס לייעוץ טכני עבור משרד פיק"א בזיכרון יעקב. בתפקידו זה עסק בתיקון הסכר על עינות שוני, ייעץ לחברת המלח בעתלית ופתר את בעיות אספקת המים לגבעת עדה ולראש פינה. בשנת 1926 חזר מראש פינה לזיכרון יעקב והשתלב שוב במפעל הייבוש של ביצות כבארה.

ייבוש ביצות כבארה - עם שגשוגה של קיסריה בשלהי התקופה הרומית ביקשו תושביה לנצל את מי מעיינות כבארה, אולם מפלסם היה נמוך ממפלס העיר. הפתרון שאומץ היה הרמת פני המים בנחל תנינים באמצעות בניית סכר בגובה 7 מטר לרוחב אפיק הנחל, וכך התאפשרה זרימת המים לקיסריה בכוח הכבידה. סכר נוסף נבנה מצפון לנחל תנינים, באזור תחנת הרכבת של זיכרון יעקב, בניצב לרכס הכורכר שבינו לבין רכס הכרמל. בין שני סכרים אלה נוצר מקווה מים גדול, שמפלס מימיו התרומם לגובה של יותר ממטר מעל פני השטח, וממנו הובלו המים באמה לקיסריה. לאחר התקופה הביזנטית הוזנחה מערכת ההשקיה, ובשל הסכרים נוצרו ביצות כבארה.

ביצת כברה במפת PEF הבריטית, 1880 ובמפה עדכנית

ביצות כבארה כללו שש ביצות שהשתרעו על שטח של 6,000 דונם, משלוחותיו הדרומיות של הכרמל במזרח ועד גבעות הכורכר במערב ואף מעבר להן עד שפת הים. בצפון הן נתחמו על ידי הסכר הרומי, ובדרום על ידי שרידי אמת המים הרומית לקיסריה שליד מושב בית חנניה.

הסכר הרומי על נחל תנינים בתחילת הייבוש של ביצות כבארה,1927. מימין - סכר זמני משקי חול לצורך העמקת האפיק שבמורד הזרם (אוסף דב קובלנוב, ארכיון התצלומים, יד יצחק בן-צבי). תצלום צבוע

באזור הביצה זרמו נחל תנינים ויובלו, נחל עדה, ובגבולו הצפוני זרם נחל דליה. הביצה התאפיינה בסבך של צמחי מים, ועד ראשית המאה העשרים נצפו בה שפע של עופות מים ותאואים (ג`מוסים) וכן פרטים אחדים של צבים רכים ותנינים. על גבול הביצה חיו קרוב למאה משפחות בדוויות משבט הע`ווארנה שהתפרנסו ממנה. 

תאואים (ג`אמוסים) בביצת כבארה טרם ייבושה, 1920 (אוסף דב קובלנוב, ארכיון התצלומים, יד יצחק בן-צבי)

השטח נקנה בידי הברון רוטשילד כבר בשלהי המאה ה-19 ונוהל על ידי חברת יק"א עד שנת 1924 ולאחר מכן על ידי חברת פיק"א. ביצות כבארה היו מקור לקדחת שהפילה חללים מבני היישובים הסמוכים, זיכרון יעקב ובנימינה ובלחץ תושביהן קיבלה יק"א זיכיון ל-99 שנים לייבוש הביצות ולניצול השטח לאחר התבססות השלטון המנדטורי בארץ-ישראל. המשרד הטכני של יק"א ביצע מדידות בביצה ושרטט את המפה הטופוגרפית שלה כבר בשנת 1921, ובשנת 1922 הזמינה החברה מהנדס צרפתי בשם ליאון קָרון, אשר רכש ניסיון בייבוש וניקוז באלג`יריה כקצין בשירות הקולוניאלי שם. עבודת הייבוש החלה בקיץ 1924, השנה שבה עלה קובלנוב לארץ-ישראל, ועד אביב 1926 נחפרו 50,000 מ"ק אדמה.   

המהנדס הצרפתי, ליאון קרון, (מימין) צופה בעבודות בתעלת הניקוז בכבארה 1926-1924, (אוסף דב קובלנוב, ארכיון התצלומים, יד יצחק בן-צבי)

אומנם, עם גמר עבודות התיעול והניקוז ירד מפלס המים בביצה, אולם לא זו בלבד שהיא לא נעלמה, אלא שרק שליש מהשטח שתכנן קרון לייבש התאים לעיבוד חקלאי.
בשלב זה נכנס קובלנוב לעובי הקורה והצליח לפענח במה שונה ביצת כבארה מביצות אחרות שהיו מוכרות לקָרון ומדוע ייבושה חייב גישה בלתי שגרתית. הוא השווה את זרימת המים בנחל תנינים סמוך לשפך עם עוצמת השפיעה של המקורות המזינים אותו ממזרח, והסיק כי הביצות ניזונות גם ממקורות מים עשירים שמתחת לפני הקרקע. 

הנביעות מתגלות עם ירידת פני המים, 1927–1932 (אוסף דב קובלנוב, ארכיון התצלומים, יד יצחק בן-צבי) . תצלום צבוע 

לפיכך, טען קובלנוב, כי אין די בניקוז המים העל-קרקעיים, כפי שעשה קָרון, אלא יש להגיע לנביעות התת-קרקעיות ולהכניסן למשטר ניקוז קבוע.
המהנדס קָרון התייחס בביטול לתכנית המפורטת שהכין קובלנוב, אך היא נשלחה על ידי פיק"א למוסד מדעי בפריז שאישר אותה. כדי לבדוק את יכולתו של קובלנוב לבצע את תכניתו, הפקידה פיק"א בידיו את ניהול הייבוש בחלק מן הביצה. לאחר שהוכיח שגישתו נכונה, הוא דרש מפיק"א לבצע את תכניתו במלואה ולהיות אחראי לכלל שטח הביצות. קָרון פוטר ועזב את הארץ, ואילו קובלנוב הפך בשנת 1927 למנהל הכללי של מפעל הייבוש של ביצות כבארה.
לאחר שירידת פני המים חשפה את כל אלפי הנביעות, דאג קובלנוב לאתר כל אחת מהן, לכתרה בחצץ או בצדפים ולהזרים את מימיה בצינור תת-קרקעי לתעלות איסוף ומהן לתעלות ניקוז.

נביעה שנתפסה בנקז מרופד בצדפים, 1927–1932 (אוסף דב קובלנוב, ארכיון התצלומים, יד יצחק בן-צבי)

הוא העמיק את התעלות וערך חיפוש מדוקדק אחרי כל נביעה, ואף בדק אם מימיה מלוחים או מתוקים, ובהתאם לכך נקבעו קווי הצינורות לאיסוף המים.
חפירת התעלות נעשתה באתי חפירה בלבד וכדי להוציא את העפר מעומק התעלה הותקנו מדפים על השיפועים, והעפר הועלה ממדף למדף בדליים. מקצת הפועלים נאלצו לעמוד במים עד טבור ולהעביר את דליי האדמה שנחפרה למפלס גבוה יותר.

חפירה באפיק נחל תנינים, 1927 (אוסף דב קובלנוב, ארכיון התצלומים, יד יצחק בן-צבי) 

בתקופת קובלנוב הועסקו בקביעות, 10 פועלים ערבים ו-30 יהודים ולצידם הועסקו באופן ארעי 50–150 פועלים יהודים נוספים בבירוא צמחיית הגדות והביצות, שהתחדשה במהירות, ובשרפתה. פועלים רבים נעדרו מהעבודה בשל קדחת, ובחורף נתקפו רבים מהם בשיגרון (ראומטיזם), ואף מקרי מוות לא היו נדירים. הברון רוטשילד שחשש שהפועלים היהודים לא יעמדו בקדחת, "פינק" אותם בשבוע עבודה של חמישה ימים, ארוחה חמה, חלב תאואים, תה עם קוביות סוכר ללא הגבלה ושתי גלולות כינין ליום.
קובלנוב שהיה מרושל בלבושו, ותפריטו היומי כלל לחם, משולש גבינה ומלפפון, רכב על חמור בדרכו לביצות. בשובו מן העבודה היה בדרך כלל מסתגר במשרדו עד חצות כדי לעדכן את תוכנית העבודה, לתכנן את המשכה ולהשלים שרטוטים. אשתו העידה, כי הזדהותו עם עבודתו הייתה עמוקה כל כך עד שביקש לקרוא לבתו הבכורה, שנולדה במהלך עבודות הייבוש, כברה. 
עבודות הייבוש הסתיימו בשנת 1936 והסתכמו בתעלה ראשית אחת, היא נחל התנינים עצמו, שתי תעלות משנה צדדיות, כחמש עשרה תעלות מאספות ו-50 ק"מ צינורות תת-קרקעיים. עם סיום ייבוש הביצות הוכשר השטח לגידולים חקלאיים.  

בחלקן הצפוני של אדמות כבארה המיובשות הוקם בשנת 1938 קיבוץ מעיין צבי כיישוב חומה ומגדל. אחריו הוקם בשנת 1949 בשוליו המערביים של השטח קיבוץ מעגן מיכאל, ובשנת 1950 הוקם מושב בית חנניה באזור שמדרום לביצה המנוקזת. עם זאת, הביצה לא נעלמה לחלוטין; היא קיימת מתחת לפני הקרקע, וכל הזנחה של רשת הניקוז עלולה להביא לפריצתה מחדש, כפי שאכן קורה מפעם לפעם בהיקף שולי יחסית. לא מפתיע אפוא שקובלנוב המשיך ללוות את מפעל ייבוש כבארה שנים ארוכות לאחר סיומו, פיקח על תחזוקת התעלות, והיה מבלה את שבתותיו בסיורים בשטח עם עוזרו הנאמן רג`אח חסאן מג`סר א-זרקא

רג`אח חסאן, עוזרו הנאמן של קובלנוב, ליד קו ניקוז לנחל עדה, כבארה, 1957, (אוסף דב קובלנוב, ארכיון התצלומים, יד יצחק בן-צבי)

בסרטון המצורף משנת 1949 אפשר לראות יפה את הנביעות ואופן ניקוזן (מקור: ארכיון המדינה)

בשנת 1936 קודם קובלנוב לדרגת מהנדס המים הארצי של פיק"א והיה אחראי לתכנון אספקת המים ביישובים רבים, ביניהם עתלית, פרדס חנה, בנימינה, מעיין צבי, איילת השחר, כפר גלעדי מטולה וכינרת, וכן הקים את מפעל המים בעמק יבנאל. בד בבד עם המשימות הללו, שהיו במסגרת תפקידו, שקד על תכנון הייבוש של ביצת החולה.
בשנת 1942, משהפסיקה פיק"א את מעורבותה בתכנון מפעלי ניקוז ואספקת מים, הושאל קובלנוב לסוכנות היהודית. פעולתו הראשונה במסגרת זו הייתה ייצוב גדת הירדן על ידי מכון המים של מושב בית יוסף בעמק הירדן, ובכך הציל את מבנה המכון מפני התמוטטות.
בשנים 1944–1947 היה קובלנוב אחראי לתכנון ולהקמה של מפעל הטיית מי השיטפונות מנחל רביבים לבריכות אגירה במצפה רביבים.

מפעל המים ברביבים  - ראשוני המתיישבים במצפה רביבים עלו לקרקע ב-7 ביולי 1943, במסגרת תכניתה של  "קרן קיימת לישראל" (קק"ל) לבחון באמצעות שלושת המצפים שהוקמו באותה שנה – רביבים, גבולות ובית אשל – את תגובת הבריטים לעליה על הקרקע באזור שנאסרה בו התיישבות יהודית, וכן את היתכנותה של התיישבות יהודית בנגב בהיקף גדול יותר בעתיד. 

מפה של צפון הנגב בשנות ה-40 של המאה ה-20 (המצפים מסומנים במסגרת אדומה), אטלס כרטא לתולדות ארץ ישראל בעריכת יהודה ואלך, 1974

בניסיונותיהם לפתח חקלאות נאלצו ראשוני המתיישבים במצפה רביבים להתמודד עם מחסור חמור במים בגלל ממוצע המשקעים הנמוך באזור (כ-100 מ"מ גשם בשנה), מליחותם הגבוהה של מי הבאר המקומית וחוסר יכולת לנצל את כמויות המים הגדולות שזרמו מדי שנה בשיטפונות בנחל עסלוג` (רביבים). 

בנסיבות אלה זכה הרעיון להקים מפעל לאגירת מי השיטפונות הזורמים בנחל לתמיכת הגורמים המיישבים, והם הפכוהו לאחד ממפעליו הגדולים של היישוב העברי בטרם מדינה.
בקיץ 1943 ערך קובלנוב סיור בן יומיים בנגב, כדי להעריך את אפשרויות אספקת המים למצפים החדשים ובעקבותיו קיבל על עצמו את התכנון המפורט של מפעל הטיית מי השיטפונות אל בריכות אגירה בשטחי מצפה רביבים.
קובלנוב לא הסתפק בפיקוח מרחוק, אלא עבר לגור במצפה רביבים. על המשמעת העצמית שלו ועל התמסרותו המוחלטת למשימות שעליהן הופקד ניתן ללמוד מתיאורו של יואל דה מלאך, איש רביבים:
"מיום הגיעו, תמיד בבגדי עבודה בצבע חאקי, נעל מגפים, חבש קסקט על ראשו, הסתובב בחולצה פתוחה ועישן סיגריות בשרשרת. לא יכולנו לצרף לחדרו אנשים נוספים בשל הרגלו לעבוד בלילה. בקושי מצאנו לו ליפט, צריפון קטן שקנינו ביפו, מאלה ששימשו בעבר להעברת רהיטים של עולי גרמניה. בין המיטה ושולחן העבודה, כמעט שלא נשאר מקום עבורו, אך קובלנוב לא היה אדם שיתלונן. לאור מנורת לוקס היה מעביר את לילותיו בעבודה ובשרטוט תכניות, ולמחרת בבוקר היה תמיד הראשון שקם לאתר הבנייה... הוא עקב אחרי העבודה בקפדנות בלתי מתפשרת ולעתים מוגזמת, שהפחידה את הסובבים אותו... עברו שבועות והשבועות הפכו לחודשים, אך קובלנוב לא הרשה לעצמו אפילו יום אחד של חופש."

המפעל שתכנן קובלנוב היה מבוסס על  סכר לרוחב אפיק הנחל להפניית מי השיטפונות, באמצעות תעלה באורך של כק"מ, לבריכת אגירה בלתי מדופנת. החלחול מבריכת העפר גרם לאובדן מהיר של המים, ולכן היא שימשה לחלוקה מבוקרת של המים לחלקות החקלאיות (ערוגות הצפה) בתוך ימים ספורים לאחר כל שיטפון. בריכות העפר התמלאו לראשונה בשבוע הראשון של חודש ינואר 1945. כדי להאריך את פרק הזמן שבו ניתן לנצל את המים, הוחל במרס 1946 בציפוי חלק משטחה של הבריכה באספלט. ב-11 במאי 1946 זרמו לראשונה המים לבריכת הזפת וממנה הועברו בצינור אל ערוגות ההצפה באמצעות מכון שאיבה שהוקם על יד הבריכה. 

דב קובלנוב עומד במי שיטפון עודפים הגולשים מתעלת ההטיה שמעבר לסכר על נחל רביבים, 1945 (אוסף דב קובלנוב, ארכיון התצלומים, יד יצחק בן-צבי)

לא הכול היו שותפים להתלהבות ולשכנוע העצמי של קובלנוב ושל חברי מצפה רביבים באשר לכדאיות ההשקעה במפעל המים במקום. אולם קובלנוב עצמו, שלא שגה באשליות באשר למגבלות המפעל, היה איתן בדעתו במה שנוגע לתרומתו: "עלי לחזור על עיקרון יסוד של המפעל. בלי מפעל המים בעסלוג` לא ייתכן לגשת לכל בחינה של אפשרות הקמת משק חקלאי במקום ההוא. משום כך, אין לשקול את המפעל מבחינה כלכלית טהורה גרידא, ולבוא ולחפש בו רנטביליות משקית... כי מקור המים הינו בלתי קבוע ובעל משטר הידראולי פרוע ביותר."
 אכן, פתרון בר קיימא לאספקת המים לקיבוץ רביבים הושג רק בשנת 1955, משחובר הקיבוץ למערכת המים הארצית, חיבור שהביא לדעיכת השימוש במפעל של קובלנוב עד שנזנח. עם זאת, אין להמעיט בערכו של המפעל, שהפיח תקווה במתיישבים הראשונים במצפה רביבים, ושעורר פליאה אצל המבקרים במצפה.
מפעל ההטיה של מי השיטפונות במצפה רביבים, על כל מגבלותיו, היה הוכחה להיתכנות הרעיון – המובן מאליו והמקובל כיום – של תפיסת מי שיטפונות הן לאגירה והן להעשרת מי התהום.

בשנת 1946 קודם קובלנוב לתפקיד המהנדס הראשי באגף המים של הסוכנות היהודית, ובתפקידו זה היה אחראי להקמת מפעלי מים רבים בכל רחבי הארץ, בעיקר בחלקה הצפוני – הבולטים שבהם בתענך, ציפורי, כפר קיש, גזית ועמק חיטין – ולהקמת המאגרים בתענך, דישון ופרוד. נוסף על כך עסק בהכנת תוכניות לייבוש ביצות החולה, ותכנן את מפעלי אספקת המים בעמק החולה ואת מפעל הבניאס ומפעל החצבני.

ייבוש אגם החולה והביצות שגבלו בו - הקמת מדינת ישראל והעלייה רחבת היקף גרמו להירתמותה של הממשלה בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 למשימות הידרולוגיות בקנה מידה לאומי. שני המיזמים הגדולים של פיתוח אוצרות המים באותן שנים היו הקמת המוביל הארצי וייבוש החולה. 
בסוף שנת 1948 הקימו משרדי החקלאות והתעשייה ועדה משותפת להכנת תכניות לניקוז אגן החולה וייבושו. אזור הייבוש היה מורכב מאגם בשטח של כ-12,000 דונם, ביצות קבועות בשטח של כ-30,000 דונם וביצות עונתיות בשטח של כ-30,000 דונם ומטרותיו הרשמיות של המפעל היו בין השאר: מניעת מלריה, אף שכבר פותחו אמצעיים כימיים לכך; תוספת קרקע לחקלאות ולהתיישבות; ניצול הכבול לדישון, לתעשייה ולאנרגיה; הגדלה של פוטנציאל המים על ידי הפחתת ההתאדות מהימה ומהביצות. 

הוועדה פסלה תכנית שהוכנה בתקופת המנדט הבריטי ע"י חברת הנדסה בריטית, ובמקומה אימצה את התכנית של קובלנוב, שהוכנה ביוזמתו וללא תמורה כבר בראשית שנות ה-40 של המאה ה-20. אימוצה של תכניתו נבע הן משיקולים הנדסיים והן משום שהיה בעל ניסיון מוכח מייבוש ביצות כבארה. התכנית התבססה על חפירת שתי תעלות נפרדות שיעברו במקומות הנמוכים, ושייפגשו בנקודה הנמוכה ביותר של הימה, ורק משם דרומה יימשך אפיק אחד. אולם למרות תרומתו המרכזית של קובלנוב לגיבוש תכניות הייבוש, הייתה זו קק"ל שקיבלה על עצמה את האחריות למפעל, ומאותו רגע הוא נותר מאחורי הקלעים. 

ייבוש החולה, נמשך שש שנים (1951–1957) וסיומו של מפעל התרחש בבת אחת (ב-30 באוקטובר 1957) עם הסרת סכר "פקק" (גוש אבני בזלת ביציאה הדרומית לירדן, שחסם את ערוץ נהר הירדן ומנע את זרימת המים מהאגם). פעולה זו אפשרה את ריקון האגם והביצות, ומימיהם זרמו במהירות לירדן ומשם לכינרת וייבושם של 60,000 דונם.

מחפר צף קטן במהלך עבודות ייבוש האגם וביצת החולה (אוסף עפרה ויצחק קציר, ארכיון התצלומים, יד יצחק בן-צבי)

ברשימות המעטות שהותיר קובלנוב הוא ציין שמבחינתו לא היה ייבוש החולה אתגר הנדסי מורכב, כפי שהיה בעבורו ייבוש ביצות כבארה, אף ששטח אגם החולה והביצות הגובלות בו היה גדול פי עשרה משטח ביצות כבארה. בביצת החולה היה צורך לנקז רק מים עיליים ולא נביעות פנימיות כמו בכבארה, ולכן האתגר היחיד היה לדייק בחישוב ההידרולוגי כדי לחפור את התעלות במקום הנכון. יחד עם זאת, במכתב שכתב לאברהם הרצפלד התייחס קובלנוב להסתייגויות שהועלו באשר לכדאיות של ייבוש החולה. מבחינתו, התוספת של כ-60 מיליון מ"ק מים לשנה למשק המים במדינה, הניצול היעיל של הקרקע והמים בעמק החולה והובלת המים העודפים לנגב היה בהם כדי להצדיק את ביצוע המפעל.
באותו מכתב סיפר על פרידתו מאגם החולה עם התרוקנותו: "אט-אט שוקעים המים ונחשפת הקרקע של האגם; דגים לאין ספור מפרפרים בבוץ ובעלי חי [חיים] למיניהם מחפשים להם מפלט.  בִּצת החולה פרפרה פרפורי גסיסה לעיני והייתה לי הרגשה כפולה: שלושים שנה עקבתי אחרי בצת החולה כצייד אחרי טרפו והנה בא הרגע; תם ונשלם הדבר, הביצה נכנעה ונעלמה מהעולם. בעוד ימים ספורים יעלם האגם כליל מנוף הארץ וזה יסמל את קץ הביצות בחולה.  כאיש הביצות הנני מעריך את היופי והקסם שבנוף זה וצר לי על אובדנו."
קובלנוב, למרות רגישותו, לא התחרט על הייבוש המוחלט של אגם החולה וביצותיו, אך סיים בקריאה נרגשת לחבריו למקצוע: "ואמרתי לעצמי: חייבים אנכי וחברי למקצוע וליעוד באשר הם שם, להחזיר חוב זה לנוף ארצנו הצחיחה – אגמים: אגמים בדרום ובצפון [...] אגני אגירה ואגמי השהיה – אף טיפת מים לים ממתולה ועד אילת!" 

אכן, בשנת 1954 החליטה קק"ל להקצות 3,200 דונם בפינה הצפונית-מערבית של אגם החולה להקמת שמורת טבע שישתלבו בה נופי אגם וביצה. הקמת השמורה הייתה פרי יוזמה של חוקרים שבעקבות מאבקם בפגיעה בערכי טבע במהלך הייבוש ייסדו באותה שנה את "החברה להגנת הטבע". שמורת החולה, שנפתחה לקהל בשנת 1958, היא שמורת הטבע הראשונה במדינת ישראל.
במבט לאחור, המטרה של הכשרת קרקע להתיישבות על חשבון הביצות הושגה, אולם לאחר ששככה ההתלהבות הראשונית, החלו להתגלות בעיות הידרולוגיות, חקלאיות ואקולוגיות. עם אלו נמנו היעלמותם של בעלי חיים ייחודיים לאזור הביצה; התפרצות שרפות ושקיעת קרקע באדמת הכבול; וסחיפם חומרים כמו זרחן וחנקן למי הכנרת שפגעו באיכות המים. תהליכי ההרס הללו הביאו את הרשויות לחשיבה מחודשת. בעקבות מחקר יצא לדרך פרויקט שיקום ב-1994, שכלל שיקום קרקע הכבול, מניעת ניקוז מים עתירי חנקן לכנרת ופיתוח תיירות בהכשרת 5,000 דונם פארק (בשטח חקלאי שננטש) והצפה של  1,100 דונם – ויצירת אגמון החולה.

קובלנוב נפטר בשנת 1975 ונקבר בבית הקברות של קיבוץ מעגן מיכאל. אמנם האתוס הציוני האדיר את מפעל המים ברביבים ואת ייבוש החולה, אולם קובלנוב הזדהה יותר מכול עם ייבוש ביצת כבארה, וראה במפעל זה את פסגת חייו המקצועיים. לא מפתיעה אפוא בקשתו להיקבר בקיבוץ המשקיף על השטחים החקלאיים שבעבר היו מוצפים במי ביצות כבארה, ושיובשו על פי תכנונו ובפיקוחו. על קברו נכתב: "איש המים. חלוץ כל ימי חייו".

קבר קובלנוב בבית העלמין מעגן מיכאל. צילום יואב אבניאון

כתבה זו מבוססת על מאמר של מיה דואני ועודד מיוחס "אף טיפה לים ממתולה ועד אילת" שליחותו של מהנדס מים לפי דב קובלנוב, קתדרה 172 בהוצאת יד יצחק-בן צבי 2019

פרופסור עודד מיוחס עסק כל חייו המקצועיים במחקר ובהוראה בבית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית והדסה, ירושלים. היום עוסק במחקר גיאורפי-היסטורי כמתנדב בארכיון התצלומים של יד בן-צבי, ובנוסף, מרצה ומדריך בקורס למורי דרך, אותו סיים לאחר צאתו לגימלאות.

אפילוג מאת יואב אבניאון עורך האתר: שמחתי לארח כאן את פרופסור עודד מיוחס שהאיר את דמותו המרתקת של מהנדס נשכח שקורותיו שזורות בתולדות ההתיישבות בארץ. על דב קובלנוב למדתי לפני מספר שנים ממאמר קצר של שמואל אביצור. התפלאתי שדמות כה חשובה ומעניינת נשכחה. בסיורי בנחל תנינים ובג`סר א-זרקא סיפרתי עליו, על מפעל הייבוש ועל העובדה שהכפר הערבי במקומו הנוכחי נוצר בשל הסדר עם פיק"א לאור יבוש הביצה ממנה התפרנסו אנשי הע`וורנה. יש להניח כי עובדת הישרדות הכפר בשנת 1948 לעומת גורל ישובים ערבים רבים באזור - היא תודות לקשרים האמיצים של בני הכפר עם תושבי הסביבה היהודים. בהקשר זה גם צד את ליבי סיפור שיתוף פעולה וידידות שנרקמה בין המהנדס קובלנוב לבין רג`אח חסאן. במהלך תחקיר שערכתי יצרתי קשר עם נכדתו של דב קובלנוב - תמר ליפסקר-לדרברג שהעשירה אותי במידע ומסמכים. במקביל בביקורי בכפר ג`סר א-זרקא רקמתי קשר עם אחמד חסאן (ג`וחא) שהוא יזם ופורץ דרך שהקים בכפר גסט האוז ומארח קבוצות לארוחות בביתו. במהלך שיחה עם אחמד התברר כמעט במקרה שהוא נכדו של רג`אח! גמרתי אומר להפגיש בין הנכדים ואכן על הגשר העתיק בשמורת נחל תנינים ממש באותו מקום בו עבדו יחד דב קובלנוב ורג`אח חסאן - נפגשו תמר ואחמד. היה מרגש ומשמעותי לכולם.

תמר ליפסקר-לדרברג עם תצלום דיוקן סבה דב קובלנוב ואחמד חסאן (ג`וחא) עם תצלום דיוקן סבו רג`אח חסאן . צילום יואב אבניאון

לקישור ל"טיול כחול - נחל תנינים וסביבתו " העוסק גם בנושא כתבה זו הקישו כאן

לשאינם מנויים על דף המידע: לקבלת כתבות דומות בדיוור ישיר בעתיד הרשמו בקלילות בדף הבית (תפריט ראשי).
יש לך סיפור עבורנו על ארץ ישראל במבט אישי ? עורך האתר ישמח לקבלו. במה זו מיועדת לך.