"שער ארץ ישראל" - שני עמודים שניצבו ברפיח חזרה לאתרים דרום חזרה לתפריט ראשי
מאת: אבי נבון
בקטע מגבול ישראל-מצרים הלכוד בין רצועת עזה לסיני, הידוע היום בכינוי הצבאי "ציר פילדלפי", ניצבו בעבר שני עמודי גרניט. שנים רבות עברו לידם רבים מהבאים ממצרים, והתייחסו אליהם, התרגשו מהם וערכו טקסים במעבר לידם – "שער העיר", או "שער לארץ ישראל", המעבר "מסיני לארץ ישראל", או נכון יותר "בין מצרים לסוריה הגדולה ולתורכיה", ואפילו "מעבר בין אפריקה לאסיה"... ואלו רק שני עמודים, שסיפורם כמעט שלא הועלה במלואו על הכתב, וזו מטרת כתבה הזאת.
תמונה 1: "המעבר מאפריקה לאסיה, ליד עזה". היינריך פון מאייר, נופים ציוריים מן המזרח 1838.
סיפורו של הגבול הדרום-מערבי של ארצנו הוא מורכב ועתיק.
התנ"ך פירט את הגבול הדרומי של הארץ, ובמהלך השנים הוצעו הסברים מגוונים במאמץ להבין היכן עבר. במפת מידבא (מאה ששית) מצוין במפורש "גבול בין מצרים ופלשתינה", אך גם את העובדה הזו, הכתובה בפסיפס, קשה לשרטט בצורה מדוייקת.
בשנים הלא-שקטות 1841-1831, ימי`מרד הפלחים`, שלח מוחמד עלי את צבאו ממצרים ואיים על "השער העליון" בבירת העות`מנים. השולטן ביקש עזרה ממעצמות אירופה, והצי הבריטי חש לעזרתו.
בתמורה נדרש השולטן לאשר את תפקיד הח`דיב - משנה לשולטן - שישלוט בשמו במצרים. השולטן קיבל בלית-ברירה את הדרישה, ונוצר צורך לציין מי שולט ועד לאן. הצורך הזה גבר כאשר הבריטים רכשו בשנות השבעים את תעלת סואץ החיונית, ורצו להרחיק את התורכים מהתעלה. ההצעה ל`קו הפרדה` מאל-עריש לסואץ נדחתה על-ידי הבריטים כי איפשרה לתורכיה להתקרב לתעלה, ואילו ההצעה`לחתוך` את סיני לאורך, מאל-עריש לראס מוחמד נדחתה על-ידי השולטן כי היה לו חשוב להחזיק את כל `דרב אל חאג` - דרך עולי הרגל` המוסלמים, מסואץ לעקבה והלאה למכה.
הבריטים השכילו לסייר וללמוד את חצי האי סיני, את הדרכים ומקורות המים החיוניים. הלורד קרומר, הקונסול הבריטי הכל-יכול במצרים, מינה את קולונל ג`נינגס-ברמלי כמפקח האחראי על הסיורים, המחקר והמיפוי של צפון סיני.
תמונה 2: קולונל ג`נינגס ברמלי
ברמלי ניגש לנושא ברצינות. ערך סיורים ולמד את השטח.
כך יכול היה להתווכח עם הקצין התורכי שעמד מולו - קולונל רושדי פחה.
תמונה 3. קולונל רושדי פחה
בדיונים לאורך השנים, שימשה אל-עריש כנקודת מוצא של קו ההפרדה. קולונל ברמלי צידד בהסטת הגבול כ-35 ק"מ מזרחה, והציע לשנות את נקודת המוצא בים התיכון, במקום אל-עריש, אל תל רפיח.
ככל שהשולטן נחלש באותן השנים, כך התחזקו הבריטים במצרים. המאמץ הבריטי להזיז את הגבול נשא פרי רק באוקטובר 1906, כאשר נחתם הסכם שקו ההפרדה יעבור מרפיח עד מפרץ עקבה.
ומה זה "רפיח" ?
רפיח באותו זמן לא קיימת למעשה. היא גם לא מופיעה בתנ"ך, אבל נזכרת בתעודות שונות כעיר די גדולה. בתרגומים ובגניזה הקהירית מוזכר ישוב בשם`חצור` וגם`חצרים`, המזוהים ומתורגמים עם רפיח. יהודה אלחריזי (1235-1190) מגדיר את ארץ ישראל "מצוֹר עַד חָצוֹר". במאה ה-16 נימנו כאן 15 משלמי-מס בלבד, והעיר פסקה להתקיים.
ברור שרבים מאוד עברו בנקודה זו בדרכם למצרים או ממנה. החל מהמאה ה-23 לפנה"ס וגמור צה"ל במלחמות האחרונות, נימנו 55 מסעות צבאיים ופשיטות ממנה, ו-40 מסעי מלחמה דרומה אליה.
בשטח ישנם שני תלים: תל קטן ממש על קו החוף הנקרא תל רפח, או תל רפיח-ים, ושרידי ישוב גדול יחסית בתל שיח` סולימאן, המרוחק כ-4 ק"מ מהחוף. שטחו כ-300X130 מ`, והוא מתרומם כ-25 מ` מעל סביבתו. סמוך לו נמצאת באר רפח. כידוע, הישובים הבולטים במישור החוף הדרומי (כך עזה, אשקלון, אשדוד, יבנה) התפתחו בצמוד לדרך הבינלאומית ממצרים צפונה, והנמל או המעגן שלהם על חוף הים היה בישוב-בת.
מפה 4. סימון העמודים במפגש הדרך והגבול
צבא נפוליאון ערך את מסעו ממצרים לעכו. מהמאה ה-17 נחשבה אל-עריש כגבול הלא-רשמי. במסע זה התקדמו ביום ה-23.2.1799 מאל-עריש עד חן-יונס, וחלפו במקום זה. כאשר עברו ליד שני העמודים - "שערי סוריה" לפי הגדרתם - חשו שהם עוברים מאפריקה לאסיה. מזכירו של נפוליאון הזכיר ותיאר את העמודים ברפיח, וציין שכנראה הם הובאו משרידי מקדש הלניסטי לארטמיס או דיוניסוס, שהיה על תל סולימן רפח הסמוך, מקומה של רפיח הקדומה.
לא ניתן לברר מי הציב את העמודים ומתי. אלואיס מוסיל, (1944-1868) Alois Musil החוקר-המזרחן שסייר בארץ ב-1901-1898, מצא שהאזכור הקדום ביותר של שני העמודים ברפיח מופיע אצל הגיאוגרף אבן חורדדבה במאה ה-15. קשה להבין האם זו עדות על עמודים נפולים על התל או של עמודים ניצבים `שער כניסה` לארץ. בהחלט סביר ששני העמודים הוצבו בראשית המאה הי"ח, אולי אפילו קצת קודם אם לקבל את איזכור נפוליאון כפשוטו. העמודים הובאו משרידי אותו מקדש בתל סולימן רפח הסמוך, והוצבו על תלולית לא גבוהה סמוך לתוואי הדרך העתיקה כדי לסמן לבאים ממצרים את סוף ימי המדבר ואת הכניסה לסוריה. מהדיווחים השונים קשה להבין האם העמודים היו משיש, שחם, גרניט או אולי מאבן הגיר המשובח מאזור חברון.
מוסיל עצמו יספק לנו תיאור מפורט, ללא ציור, בהמשך.
שני קציני-צי בריטים - הקפטנים צ`רלס אירבי וג`ימס מנגלס Charles Irby & James Mangles סיירו בארץ ב-1816. הם זכורים לנו יותר מחקירת ים המלח, אבל בדרכם ממצרים עצרו בתל של רפיח וראו עליו שרידי מבנים, כולל עמודי שחם. אירבי לא מזכיר בספרו "עמודי שער" כלשהם.
היינריך פון מאייר (Heinrich von Mayr 1871-1806) היה צייר גרמני ידוע. ב-1838 הוא הצטרף להרצוג מקסימיליאן מבאיירן, שערך מסע של 8 חודשים למזרח. מסלולם היה מצרים, נוביה, סיני, ארץ ישראל וסוריה. את ציוריו מהמסע פירסם בספר "נופים ציוריים מהמזרח". אחד מהלוחות מראה את שני עמודי "השער לארץ ישראל", ולידם עץ צעיר קטן. (ציור 1, לעיל).
החוקר הצרפתי ויקטור גרן (Victor Guerin 1821-1871), סייר בארץ מספר פעמים במחצית השנייה של המאה הי"ט ופירסם את "תיאור ארץ ישראל" בשבעה כרכים (1869). הביקור ברפיח היה במאי 1863,
והוא כותב: "ליד ביר רפה ראיתי כותרת משיש לבן מונחת על הקרקע. מעט דרומה, עמוד שיש אפור מונח, קבור בחציו בחול. המשכנו להתקדם באותו כיוון, בשטח זרוע בשברי חרס, והנה שני עמודי גרניט, עומדים בצילו של עץ אקציה-מימוזה. הערבים קראו לעמודים`באב אל מדינה` (שער העיר) כי הם חשבו, לפי המרחק מעמוד לעמוד, שזה היה אחד משערי העיר הקדומה. עוד קצת הלאה נתקלתי בעוד שני עמודים מגרניט, הפוכים על הקרקע".
גוטליב שומכר החיפאי ב-1886 – דיווח על השרידים שעל תל סולימן רפח, כולל עמודים, לא שער.
ב-1878 עבר כאן מבקר מאוד לא שגרתי, בדרכו ממצרים לארץ הקודש. לודוויג סלבטור, ארכידוכס אוסטריה, (Archduke Ludwig Salvator of Austria 1915-1847). הנסיך האוסטרי שהתרחק מחיי הארמון, והיה לחוקר טבע, יורד-ים, סייר בארצות לא מוכרות, וגם היה צייר מוכשר. בדרכו ראה את "עמודי רפיח", ואף צייר אותם.
ציור 5.- ארכידוכס לודוויג סלבטור, בספרו "בדרכי שיירות"
בספרו: "בדרכי השיירות" משנת 1878 הוא מפרט:
"קטעי עמודים מגרניט אפור עדיין עומדים כאן סמוך לדרך, לשדות ולחול. ראינו עמוד נוסף מונח על הקרקע מכוסה חציו בחול. בצד אחד עומד "סידר" (שיזף הדומים), ומימין, בשקערורית של הוואדי נמצא עץ נוסף. העמודים הם שרידי מקדש עתיק, ראפיה, ולהם חשיבות מיוחדת בעיני הערבים, המכנים אותם`ראפה` והם מסמנים את הגבול בין מצרים לבין סוריה. חן יונס היא הישוב הקדמי בסוריה כלפי מצרים, ואל-עריש היא במעמד דומה (ממצרים) של הח`דיב. בין שתיהן משתרע המדבר, ובו ניצבים עמודי רפיח המציינים את הגבול המוצע בין שתי המדינות. הבדואים, בכל מקרה, נודדים בשטחי המרעה, וכמעט שלא איכפת להם האם הם במצרים או בסוריה".
הרבעון של הקרן לחקירת ארץ ישראל הבריטית (Palestine Exploration Fund = PEF) של שנת 1886 מדווח על העמודים בצירוף ציור. לפיו ציור זה עמדו באותן שנים שני עמודים גבוהים, במרחק שמתאים ל-4 מ` (כהגדרת מוסיל, להלן), וביניהם צמח עץ ענף ועמוד נוסף שוכב כשחלקו קבור. סמוך מאוד עובר קו טלגרף – שני חוטים על עמודים.
ציור 6. שני העמודים וקו הטלגרף
עד כאן הצגנו ציורים. מכאן חלק הדיווחים לוו בצילומים. קו הטלגרף נעלם כלא היה.
צילום 7. מנוחה בצילו של העץ, בין שני העמודים. צילום ראשון.
החוקר הצ`כי-אוסטרי אלואיס מוסיל, שהוזכר קודם, ביקר כאן ב-1901, והוא תיאר:
"דרומית לבאר מצאתי מבנה ושני עמודי גרעינית המרוחקים כ-4 מטר זה מזה. ביניהם עובר הגבול הרשמי, כך שהעמוד הצפוני שייך לתורכיה והדרומי למצרים". החוקר הוסיף שפגש שם סתת מצרי עסוק בחקיקת כתובת בעמוד הדרומי לציון ביקור ח`דיב מצרים (המשנה לשולטן) ב-1898.
כיוון שעדיין אין שום ישוב ברפיח, חקלאי חן יונס הגיעו עד לעמודים לעבד חלקות חקלאיות.
המקומיים הסבירו לו שהעמודים הם "באב אל מדינה", שפירושו`שער העיר` או שכוונתם היתה `שער המדינה`.
באלבום המשפחתי של משפחת בוטרוס-ראלי המצרית-קופטית נשתמר צילום לא חד מסוף המאה הי"ט, או תחילת המאה העשרים. נראה ברור ששני העמודים אינם במקומם המקורי! עמוד אחד נשבר חלקית, העמודים כמעט צמודים, אבל העץ גדל והתרחב.
צילום 8 - העמודים אינם במקומם המקורי! הוחזרו והוצבו סמוכים. מקור: אלבום משפחת בוטרוס-ראלי
בשבט תר"ע (ינואר 1910) נכנסו גם יהודים לסיפור. סיור לאדמות רפיח, יצר התעניינות לרכישת אדמות להתיישבות יהודית. על המגעים, הסיורים וההתארגנויות השונות פירט כבר ברסלבסקי בספרו "הידעת את הארץ, חלק ב` - ארץ הנגב".
עקיבא אריה וייס, מיוזמי "אחוזת בית" ובוניה, נקרא לנהל את "אגודת ישראל" - אגודה שהוקמה ע"י תושבי הארץ בתקווה לרכוש אדמות ברפיח ובאל-עריש. הוא מספר: "יצאנו מצויידים באהלים ובצרכי-אוכל, ובמדבר הגענו לגבול הארץ בדרום. הגבול בין ארץ-ישראל התורכית ובין סביבת רפיח המצרית היה מסומן על-ידי חמישה עמודי שחם ושיש. לא הרחק מהם עמד חייל מצרי בתא-שומרים קטן. אמרנו לו כי באנו בשמו של הקונסול האנגלי בעזה למדוד קרקעות..... החייל טלפן לאל-עריש ולאחר שקיבל הוראות התיר את המדידה: "אתם על אדמת מצרים - אמר החייל – גם אם תשאירו את ארנקי הכסף אשר לכם בדרך, לא יגע בהם איש".
לא תמיד התנהלו יחסי ה`שער העליון` התורכי ושלטונות מצריים, קרי: הבריטים, בידידות, בנימוס ובג`נטלמניות בריטית.
התורכים נטלו לעצמם בעלות על אדמות בדואים מהעבר המצרי של סימן הגבול הנ"ל. כדי לפתור את הבעיה – הסירו את שני העמודים (אפריל 1906). הבריטים לא יכלו להתעלם מכך. באישור הממשלה הבריטית נשלחה אניית מלחמה בריטית שעגנה מול רפיח, ועל מפקדה הוטל לבדוק את המצב.
התורכים איימו לפתוח באש אם כוח כלשהו מן האניה ינסה לעלות אל החוף ברפיח. הם סירבו להכיר בשליחותו הרשמית של המפקד הבריטי. הלה דיווח על כך שרפיח תפוסה, ועל כך שבין אל-עריש לעזה רוכזו 5,000 חיילים של הצבא התורכי ו-1,000 סוסים.
אירועים אלו קיבלו ביטוי ציורי בקריקטורה בשבועון פאנץ` ממאי 1906, בו נראה הבריטי (אפילו שהוא חובש תרבוש) שהוא מגרש תרנגול הודו (Turkey באנגלית) שעבר את הגבול התורכו-מצרי חזרה לשטחו.
תודה לערן תירוש על המידע
חודש לאחר התקרית הוחזרו העמודים והועמדו כמקודם, אבל קרובים אחד לשני ולא שלמים. בינתיים השמועה עשתה כנפיים, "באותו זמן נודע כי התורכים ניפצו את עמודי השיש ברפיח, אשר מזה שנים רבות סימנו את הגבול התורכי-מצרי”. בהנחה שקשה`לנפץ` עמודי שיש או גרניט, נראה שהשמועה היתה מוגזמת, והתייחסה להפלת העמודים שתוקנה.
המאבק בין התורכים לבריטים על התווית קו הפרדה בין השולטן והחד`יב - שהוא פורמלית המשנה לשולטן ונציגו, ולמעשה מנוהל ע"י הבריטים החרדים לתעלת סואץ החשובה להם, הגיע לשיאו בשנים הראשונות של המאה ה-20. כאמור, השולטן הציע קו שיצא מאל-עריש שעל חוף הים התיכון, וימתח לכיוון העיירה סואץ, או מאל-עריש לראס מוחמד בדרום סיני, או לראש מפרץ עקבה.
הלורד קרומר, המושל הבריטי על מצרים, התאמץ להסיט את הגבול מזרחה כדי להרחיקו מהתעלה. יש לזכור כי רפיח בימיו אינה קיימת. הוא נזכר בשני העמודים ברפיח והעץ שביניהם "המוכרים כבר שנים `שער ארץ ישראל` לבאים ממצרים". זו הנקודה המתאימה לתחילת קו ההפרדה! כיוון שכך, הוא הציע ודרש שהקו יהיה מתל רפח שבחוף הים התיכון עד לראש מפרץ עקבה. ההצעה התקבלה, והגבול יעבור מעכשיו ממש ליד העמודים, בנקודה בה חוצה הקו את תוואי הדרך ממצריים אל עזה, ארץ ישראל ולצפון.
אחד מצלמי המושבה האמריקאית בירושלים הגיע וצילם את העמודים והעץ. אחד הצילומים, השמורים באוסף מטסון בספריית הקונגרס האמריקאי, מציג עץ ענף, ולידו עמוד אחד שלם בכל גובהו, ואילו השני שבור. נראה שקטע ממנו, כרבע מגובהו, נחתך והונח בצידו, ללא ספק בעקבות ההסרה וההחזרה של העמודים.
צילום 9. עמוד שלם, עמוד שבור ושבר עמוד, בצילו של עץ ענף. (צילום צבוע. המקור בשחור-לבן)
שני גברים עומדים בצל העץ. האחד נראה בריטי, בחליפה אירופאית, והשני תורכי, במדים וחגור בחרב. האם אלו ג`נינגס-ברמלי וקולונל רושדי, מכינים את ההסכם לחלוקת האזור בין השולטן למשנה-לשולטן?
הצירוף של בריטי ותורכי, ונוכחות צלם במקום, מחזקים את ההשערה הזו.
צילום 9 ב`. תקריב של שני האנשים ליד העץ
במאי 1906 התחיל המשא ומתן להתגבש בעקבות אולטימטום בריטי. הנציבים התורכיים בבאר שבע ובעזה נצטוו לצאת לרפיח, ולהציב מחדש את שני עמודי הגרניט.
לדברי תיאודור ויגנד, ארכיאולוג גרמני שהגיע לארץ לשירות בצבא התורכי במלחמת העולם הראשונה (1915): "בימי התורכים לא היה ישוב ברפיח. הגבול המדיני היה עובר בצפונה של ח`רבת רפח העזובה." הוא חוזר ומצטט את דברי מוסיל על שני העמודים, אחד משיש והשני מגרניט, במרחק 4 מ`, ומסביר: "עמוד השיש הביזנטי שימש בשנת 1915 סימן לצד התורכי של הגבול ועמוד הגרנית סימן לצד האנגלו- מצרי שלו. היום ניצבים בצל אחד העצים בצפון הכפר שני עמודים צמודים זה לזה, הגבוה יותר הוא של שיש, והשני, הנמוך יותר, הוא של גרנית. לדברי אחד התושבים, מסמנים הם גם היום את הגבול, אך חוששני שאין לסמוך על דבריו".
בעשר השנים שבין 1906 למלחמת העולם הראשונה, שהגיעה לכאן בסוף 1916, נכרת העץ. קשה לדעת האם בהוראת השלטון התורכי או על-ידי מקומיים. צילומים בריטים ואוסטרלים מימי המלחמה, 1917, מראים עמוד שלם וחלק מעמוד, פחות ממחצית גובהו, עומדים קרובים זה ליד זה, ליד העץ הכרות, או ללא עץ. צילום 10 הוא מאלבום פרטי של משפחת פאוולס הניו-זילנדית, וצולם אל-נכון במלחמת העולם (1917), ניתן לראות את גדם העץ הכרות:
צילום 10 – העץ הכרות, והעמודים בהעמדה מחודשת
צילום 11 – מנוחה ליד העמודים
בתגובה על פשיטה של הצבא העות`מני לתעלת סואץ, החלו הבריטים להתקדם כדי להרחיק את האויב מהתעלה. במהלך 1916 חצו את מדבר סיני, ניהלו מספר קרבות והגיעו למבואות רפיח. ב-9 בינואר 1917 נערך קרב רפיח, שהסתיים בניצחון בריטי ונסיגת התורכים לביצורי עזה.
ערן תירוש שעמד בראש העמותה למורשת מלחמת העולם הראשונה בישראל, ריכז מידע רב על יחידות שעברו בנקודה זו, והתייחסו לעמודי "השער לארץ ישראל". בנוסף לצילומים בעמוד הקודם הוא מפרט:
בבוקר ה-9 בינואר 1917, עוד בטרם הסתיים הקרב, הגיע כוח חלוץ של הרובאים הרכובים הניו-זילנדים אל שני העמודים (אחד מהם קטוע). מפקדם עצר, עבר אישית את העמודים, הסיר את כובעו והודה לאל על שהתיר לו להכנס לארץ הקודש, חזר אל לוחמיו והובילם בכניסה טקסית. ההתרגשות היתה גדולה נוכח הכניסה לארץ הקודש, גם על המעבר ממצרים לתחומי תורכיה, וגם כי קרב רפיח התרחש, באופן נדיר, בשתי יבשות – אפריקה ואסיה (צילום 12).
צילום 12 – הרובאים הרכובים הניו זילנדים חולפים על פני שני העמודים (היסטוריה הרשמית של צבא ניו זילנד).
לאחר ימי התאוששות באל-עריש, ובעיקר בהכנות למתקפה על עזה במרץ 1917, החלו יחידות שונות לרכב או לצעוד לכיוון רפיח. כאמור, אין שום ישוב במקום, גם סימוני הגבול מ-1906 לא משכו תשומת לב כמו העמודים, אפילו שהמקום כבר לא היה בשיא פארו.
בספר גדוד הרגלים 1/5 סאפולק מסופר: "ב-24 במרץ ב-12:00 הגענו לרפיח, מוצב הגבול בין סיני לפלשתינה... עמדת המשטרה, מבנה עגום בו מתגוררים חצי תריסר אסירים, ולא רחוק ממנה היו עמודי הגבול שסימנו את ראשיתה של האימפריה התורכית. הידיעה שאנחנו עומדים לדרוך שוב [שנה קודם הם לחמו בגליפולי] על אדמת תורכיה הציתה את דמיוננו" (צילום 13).
צילום 13 - מקור: ספר בטליון 1/5 סאפולק
ב-25 במרץ 1917 חצתה דיביזיית השפלה הסקוטית את רפיח. הסקוטים לא וויתרו על טקס מרגש. תזמורת מנגני חמת-חלילים ותופים עמדה ליד העמודים וניגנה את שיר-הלכת "מצנפות כחולות אל מעבר לגבול".
[השיר מזוהה עם סקוטלנד. מצנפות אלו היו חלק מהלבוש הסקוטי]. התזמורת ניגנה והמפקדים הצדיעו ללוחמים של 3 החטיבות שחלפו על פני העמודים ובכך נכנסו לארץ ישראל, כאשר הצייר הצבאי ג`ימס מקביי תיעד את האירוע (ציור 14).
ציור 14 - הלוחמים צועדים נוכח העמודים ותזמורת חמת החלילים. הצייר: ג`ימס מקביי
עוד לפני מלחמה העולם, ב-1913, ערך קולונל סטיוארט ניוקומב הבריטי מיפוי של סיני שנמשך אל הנגב ועד לים המלח. המיפוי נעשה ברכיבה בשטח, לכן המפה כוללת שמות רבים ופירוט רב של מקורות מים ושמות מקומות.
המפה נחשבה סודית, ושוחררה להפצה רק ב-1920. לקראת ההדפסה עודכנו הפרטים, כך נוסף סימון הגבול ומסילת הברזל ממצרים, שהוארכה צפונה לעזה והלאה, והשלוחה היוצאת מתחנת רפיח לצפון-מזרח לבאר שבע.
רמת הדיוק והפירוט נתנה תקווה שגם עמודי "השער לארץ ישראל" יופיעו בה, כמו במפה 4 (לעייל). אך לא. רפיח עדיין אינה קיימת כישוב, לכן מצויינים בה הבאר Bir Rufaih , תחנת משטרת הגבולות Police Post, ו- Police Barracks (מגורים). גם קו הגבול (1906) והרבה אתרים מסביב. האם החיסרון מעיד שהעמודים כבר לא היו שם ב-1913?
מפה 15 - מפת ניוקומב הבריטית 1914. מקור: אוסף מפות ארץ ישראל של אבי נבון
במהלך קרבות מלחמת העולם הראשונה, נהדף הצבא התורכי-גרמני צפונה (נובמבר 1917).
באזור רפיח הקימו הבריטים מחנות צבא, ויש עבודה רבה לפועלים -בניית המחנות, שיפור מסילת הברזל וטיפול בקווי המים שהונחו תוך כדי מלחמה. במחנות נמצאו חיילים רבים, והם כוח קניה נכבד. הרבה מקומיים או מצריים התיישבו עם משפחותיהם סמוך למחנות. למונח`גבול` לא הייתה שום משמעות, והבניה נעשתה משני הצדדים, אבל בעיקר בצד הארץ-ישראלי, בו היו נגישות ותשתיות טובים יותר. רפיח הופכת להיות עיירה, ולימים – עיר. ב-1922 – 600 תושבים, במפקד 1931 - 1500, בפרסום מ-1978 - 54,000.
מהאבנים והשרידים שהיו על התל ותוארו עד מלחה"ע הראשונה - לא נותר דבר. המקומיים מצאו להם שימוש חדש.
ועמודי "השער"? צילום אוסטרלי, ללא תאריך, מראה חייל מוביל שני סוסים ליד העמודים, והעץ נראה מאחוריו, אותו עץ שנכרת התאושש והצמיח ענפים. באלבום פרטי של הלוחם ("טרופר") ברומפילד מניו-זילנד יש צילום בו נראה העץ שהתאושש ומציץ בשולי הצילום.
צילום 16 – מאחורי החייל - העץ חזר ללבלב
צילום 17 -העמודים והעץ
חיים בר-דרומא, בספרו המקיף "הנגב" (1935) אינו מזכיר את העמודים. הוא מספר מפי מושל סיני, מייג`ור ג`ארויס: "ברפיח, ישוב-מִצְעַר על הגבול, אין כל עניין מיוחד מלבד, אולי, זה שסוחריו, אנשים אשר עיניהם בראשם, בנו את חנויותיהם על הגבול ממש, בדיוק נמרץ, ופקידי המכס נבוכים מבלי דעת מה כאן בגדר גנבת-גבול ומה אינו בגדר זה. לפי פשוטם של החוקים, הרי גם בישול ארוחת פול במטבח ואכילתה בחדר האכל זו עבירה על חוקי המכס, כי כשהגבול עובר באמצע הבית, גם בדרך קצרה זו, מהאש אל השולחן, עוברים המאכלים את הגבול".
יותר מזה, מייג`ור ג`ארויס מתאר כיצד משפחות-פשע ידועות מתמרנות בין שני צדי הגבול בברחם מכוח משטרה הנע בעקבותיהם. אין מידע על גורל העמודים, אך ידוע שהם נשארו במקומם. כנראה הופלו והחלו להתכסות בחול.
יוסף ברסלבסקי ביקר ביולי 1941 ומצא שהציון אותו רצה לראות - הרוס ומוטל על הארץ.
פרופ` משה ברוור חשב לנצל את שלטון צה"ל ב`מבצע קדש` ב-1956 כדי לראות את "השער לארץ ישראל", אך התאכזב לגלות שהעמודים כבר אינם. בספרו הוא מצטט את דברי הלורד קרומר: "ברפיח מצוי עץ בתווך בין שני עמודי שיש, ואלו מציינים זה שנים רבות את הגבול בין מצרים לטורקיה. בעמודים אלו נתקלו נוסעים רבים, אך נראה שהם שימשו סימן גבול בין שטחי חזקה של שבטי סווארכה לשבטי התרבין. באפריל 1906 הסירו הטורקים את עמודי הגבול אלו, אך החזירום למקומם כעבור כחודש,
לאחר שנכנעו לדרישות הבריטים בענין הגבול. בשנת 1915 היו עדיין במקום שני עמודים: עמוד שיש סימן את הגבול הטורקי ואילו עמוד גרניט, שניצב כ-4 מטרים מדרום לו, את הגבול המצרי. עמודים אלו נראו עוד באמצע שנות ה-40 בצפון העיירה רפיח, אך לא ליד קו הגבול. מאז סוף שנות ה-40 נעלמו עמודים אלו".
סוף דבר - הפתעה:
ב-1 במרץ 1986 יצאנו - רס"ן יאיר קלוש, ראש מדור ידיעת-הארץ בצה"ל וכותב שורות אלו לסיור להכנת חוברת על גבול ישראל-מצרים "החדש", שסומן לפי קו רפיח-טבה. התחלנו מתל רפח הקטן, הסמוך לים התיכון. בנסיעה דרומה סקרנו במבט את גדר הגבול כאשר בתי רפיח מגיעים עד לקו, ומתמזגים עם בתי רפיח המצרית. השתדלנו לאתר את עמודי הגבול החדשים. האבן שמספרה 3 נמצאה במקום בו הקו הישר של הגבול עושה פנייה כפולה שמאלה וימינה, מוקפת בצמחיה וסבך-תיל צפוף מגדרות שנאספו שם במשך השנים. לפתע קלטה עיננו עמוד אבן, אולי גרניט, עומד ניצב זקוף בתוך סבך התיל. עצרנו לצלם. לא לקח לנו הרבה זמן לקלוט ולהבין שאנחנו רואים את אחד מעמודי "השער לארץ ישראל". לא יכולנו להתקרב לעמוד, ולא יכולנו לבדוק האם העמוד השני, הקטוע, נמצא גם הוא בסבך, אולי שוכב.
צילום 18 - עמוד הגרניט (?) מאחורי עמוד גבול חדש צילם: אבי נבון.
נראה שהצילום האחרון כאן הוא העדות האחרונה לעמודי רפיח ההיסטוריים. האזור הקטן הזה הפך לשדה קרב ושטח מאבק בין ישראל לפלשתינאים. מנהרות נחפרו מתחתיו, בתים נהרסו על מנת לפלס רצועת הפרדה, גדר וחומה נבנו כדי למנוע הברחות ופעילות עויינת של ארגוני טרור. הציר, המכונה מאז 1979 "ציר פילדלפי" הוא נושא למאבק צבאי ומדיני, והעתיד - מי ישורנו.
עד כאן סיפור עמודי רפיח. ניסינו להאיר רק פרק אחד קטן בתולדות המקום!
8 באוקטובר 2024
תודות לערן תירוש, פרופ` גדעון ביגר ויגאל גרייבר על הערותיהם ועזרתם. הכתבה נערכה לפי הצעה של המועצה לשימור מורשת, מחוז דרום.
לרשותכם מטה מערכת תגובות. נשמח שתשתמשו בה!
לשאינם מנויים על דף המידע: לקבלת כתבות דומות בדיוור ישיר במייל בעתיד הירשמו בקלילות בדף הבית (ראו תפריט ראשי). לקבלת הכתבות העתידיות בקבוצת ווצאפ שקטה - היכנסו בקליק לכאן
חזרה לאתרים דרום חזרה לתפריט ראשי
