בית המכס התחתון והגבול חזרה לאתרים צפון חזרה לתפריט ראשי
מאת אלי ס"ט
מזרחית לירדן, כשלוש-מאות מטרים צפונית לגשר-בנות-יעקב, ליד עיקול כביש מס` 91, בולט בנוכחותו הבניין שבכותרת.
הבניין בנוי מבלוקים של אבן מקומית (בזלת וגיר), קירותיו הפנימיים היו מטויחים, רוב הטיח נשר עם השנים, מבחוץ, הבניין מצופה, ביד אמן, בלוחות של אבן-גיר מסוג `נארי, תצורת- גדות`, ממנה בנויים גם חומת המבצר-הצלבני הסמוך, מצד-עתרת והבתים הישנים ביסוד-המעלה (רשימה ביבליוגרפית מס` 1). מקור האבן במחצבות סמוכות, במורדות המזרחיים של רמת-כורזים.
בולטים בבניין אלמנטים ארכיטקטוניים מוסלמים, הוא נטוש, מאז נכבשה רמת-הגולן במלחמת-ששת-הימים. בסביבתו שדות-מוקשים.
איור 2 - תצ"א של אזור המושבה משמר-הירדן וגשר-בנות-יעקב, 1941
הבניין שהוא גיבור סיפורנו מכונה "בית-המכס-התחתון". לא ידוע לי על הוכחה ברורה, שהוא שימש אי פעם כבית-מכס. מדוע קוראים לו כך? אבישי בן-פורת, מקיבוץ עמיר, הציע לי ב- 2018, שזה שיבוש שאימצו הישראלים, אך לא יכול היה לשים את אצבעו על מקור השיבוש. לדעתי יתכן שהמקור הוא בידיעה שהופיעה ביומון דבר מיום 2.11.1938 שכותרתה הייתה: "בוטלה תחנת מכס בגשר-בנות-יעקב". בגוף הידיעה לא דובר בתחנה: "צו גבולות המכס תוקן ע"י השמטת גשר-בנות-יעקב כמקום שדרכו אפשר להכניס סחורות טעונים (כך במקור) מכס".
אפשרות אחרת, שמקור השיבוש הוא בהסכם-שביתת-הנשק עם הסורים, שנחתם ברודוס, 20.7.1949, שם, בפסקה מס` 2 של סעיף מס` 7, כתוב:
The Mixed Armistice Commission, shall maintain its headquarters at the Customs House near Jisr Banat Ya`qub and at Mahanayim
תרגום: ועדת-שביתת-הנשק המעורבת תקיים את משרדיה הראשיים בבית המכס שליד גשר-בנות-יעקב ובמחניים.
למעשה, וועדת-שביתת-הנשק המשותפת הייתה נפגשת בצד הסורי, בבית-המכס היחיד שהיה, כלומר בעליון. במפה טופוגרפית צרפתית, 1:50000 מ- 1942, המכס רשום במיקום של העליון.
איור 3 - מפה צרפתית של אזור אגם החולה, 1:50,000, 1942
מתי נבנה הבניין שאנחנו קוראים לו בית-המכס-התחתון? מי בנה אותו? ולמה הוא שימש?
התשובות לכל השאלות ברורות, הן מופיעות כבר בספרו של דוד שו"ב (1938-1854):`תולדות האחוזות בגליל העליון` (ר"ב – מ` 5, ע` 24), שם מתאר המחבר את הרחוב הראשי של המושבה משמר-הירדן: "... לכל בית גן לפניו, ורוחב הרחוב הוא עשרים מיתר (`מטר` –א.ס.) ופתוח מצד מזרח לעבר הירדן, ונגדו יֵרָאֶה מעבר לירדן מזרחה, בית-מלון-אורחים הגדול, אשר נבנה שם זה מקרוב, ע"ח הסולטאן יר"ה, אשר לו המקום".
איור 4 - ספרו של דוד שו"ב
אם כך, אין ברור יותר מזה, אם ניקח בחשבון את השנים שחלפו עד שדוד שו"ב כתב את הספר ועד שיצא לאור, הבניין נבנה, לכל המאוחר בתפר שבין שנות ה- 80 לשנות ה- 90, של המאה ה- 19, כבית-מלון, ע"י הסולטאן-העות`מאני, שבאותן שנים היה עבדול חמיד השני (1918-1842) ששלט באימפריה העות`מאנית בשנים 1909-1876, ושמוכר בארץ כמי שבעת שלטונו נבנו בארץ מבנים רבים, למשל, מגדל-השעון ביפו ורכבת-העמק על כל מתקניה ועוד כהנה וכהנה, כפי שעוד נראה בהמשך.
איור 5 - חנוכת `ג`סְר אַל-חָארִתיֶה` - גשר רכבת-העמק מעל נחל-קישון, שנקרא על שם כפר סמוך (כיום, סמוך לצומת-העמקים). שם הכפר מופיע בשירו של אלכסנדר פן`על גבעות שיח`-אבריק` (לחן מרדכי זעירא)
חיזוק לכך שהיה זה מלון - הוא נבנה כדי להחליף חאן, שנבנה ע"י הממלוכים באמצע המאה ה- 15 ובמאה ה- 19, כבר לא התאים לתפקידו.
מרדכי אליאב, בספרו "ארץ ישראל ויישובה במאה ה י"ט" (ר"ב מ` 2), מצטט נוסעים אחדים, בין השאר הנוסע שמואל בן דוד שבשנת 1641 כתב :"הלכנו משם ובאנו אל גשר-יעקב שם מלון-אורחים" ;ואת הנוסע משה בן אליהו הלוי, שבשנת 1654 כתב: "ועשינו שבת בגשר-יעקב ואומרים הישמעאלים: זהו הגשר שבנה יעקב וכן בנה חאן לאורחים".
על חאנים, תבניתם ושימושם, בעיקר על פי המאמר המקיף: `תחנות הדרכים (ח`אנים) בארץ-ישראל בתקופה הממלוכית`, של קטיה (כיום ד"ר) ציטרין-סילברמן, בקדמוניות (ר"ב מ` 3, ע` 77-66), חאנים נבנו, בצד דרך ראשית, או ע"י השלטון, כדי להוות בסיס-שלטוני-קבוע ולהבטיח את דרכי-המסחר ובכך לקדם את הכלכלה, או שנבנו כמצווה-דתית, ע"י פטרון, בעל אמצעים, כתרומת-צדקה, לרווחת הנוסעים.
תבנית החאן הייתה לרוב כמרובע-מבוצר, כמעט סגור, ליד שער יחיד עמדת שמירה ולאורך הקירות, כלפי פנים, חדר תפילה, אולמות לינה ולעתים אורווה.
הלינה במקום הייתה, לרוב, בחינם. השינה על הרצפה באולמות-הלינה, את האוכל הכינו האורחים בעצמם, בחצר הפנימית, שבה, אם לא הייתה באר, היה אגן אליו תועלו מים ממקור חיצוני קרוב (כך זה היה, למשל, בחאן-בנות-יעקב). לעתים, ליד החאן, התפתח שוק כדי לענות על צרכי הנוסעים.
איור 6 - צילום בן ימינו - אולם-שינה מקורי בחאן-בנות-יעקב
לצורך בניית המלון החדש נהרסה הפינה הדרום-מערבית של החאן. זו הסיבה שקשה לשחזר את המבנה המדוייק של החאן המקורי, שגם עבר תיקונים ושינויים ברבות השנים. לא צריך להיות ארכיאולוג, מבט סקרני על הקיר המערבי של החאן מדגים זאת היטב.
איור 7 - צילום בן ימינו - קטע מהקיר המערבי של חאן-בנות-יעקב
ריצ`ארד פוקוק, בישוף אירי שביקר במקום ב- 1738, תאר בספרו (אנגלית): A description of the East, and some other countries. (ר"ב מ` 12, ע` 73-72), כי בעת ביקורו החאן עוד היה פעיל: "בצד השני (של הירדן - א.ס.) על הדרך הגדולה מדמשק לירושלים, יש חאן גדול, שם לנים בלילה השני".
והגיאוגרף - מזרחן, השוויצרי, יוהאן לודוויג בוקהארדט, שביקר במקום ב- 20 ביוני 1812, כתב על החאן, בספרו (גרמנית): Travels in Syria and the Holy Land., (ר"ב מ` 6, ע` 315): "שפוקדים אותו הרבה מטיילים".
אבל לקראת סוף המאה ה- 19 מצב החאן היה ממש גרוע. על כך כתבו קונדר וקיצ`נר ב- The Survey of Western Palestine. (ר"ב מ` 9, ע` 234-226), כשלמעשה הם מצטטים את החוקר הצרפתי ויקטור גרן, שהיה במקום לפניהם, וכך תאר בכרך`הגליל` של ספרו (צרפתית) Description Géographique Historique et Archéologique de la Palestine., (ר"ב מ` 9, ע` 342-341): "בשעה 10 ירדנו מהגבעה, כדי להמשיך בדרכנו צפונה בגדה הימנית של הירדן (מימין למורד הזרם – א.ס.), בשעה 10 ו- 12 דקות עצרנו בגשר-בנות-יעקב. הגשר בנוי אבני בזלת, שנשען על 3 קשתות גותיות, נראה שנבנה ע"י מוסלמים. לפניו, במערב, מגדל עגול נמוך שמשמש עמדה למספר פקידי מס. מעבר לגשר, במזרח, בנוי מבלוקי בזלת גדולים ובינוניים, חאן גדול 3/4 הרוס. חצר האולמות המקומרים שבהיקפו מתפוררת".
גרן טעה בזיהוי סוג האבן ממנה היה בנוי הגשר! הוא לא היה בנוי מאבני-בזלת, אלא מאבן גיר מסוג נארי, תצורת גדות. אותה טעות עשו גם אחרים (למשל, השייט ג`והן מק`גרגור – א.ס.), שהטעות נסלחת לו כי היה מטייל ולא אקדמאי. טעו גם אדוארד רובינסון (שעל שמו
הקשת בכותל) ושותפו אלי סמית` בספרם (אנגלית): Biblical Researches in Palestine, Mount Sinai and Arabia Petraea: in 1838 (ר"ב מ` 13, ע` 363), שכתבו: "הגשר עצמו בנוי מאבנים וולקניות שחורות, מהאזור".
טעותם תסלח אולי בשל היותם חלוצי מחקר ארץ-ישראל, אך הם כלל לא העידו שהיו בגשר בנות-יעקב ואת התאור השגוי, הם ייחסו, בהערת שוליים לבוקהארדט, שבתאורו התייחס לסוג האבן של החאן, ולא לסוג האבן של הגשר.
הסיבה לטעות, היא`פטינה` - ציפוי כהה של תחמוצת-מתכתית, המצטבר, עם הזמן, כתוצאה מתהליך כימי בזמן התאיידות נוזלים על פני אבן חלקים, החשופים לאור-שמש, כפי שניתן לראות באיור.
איור 8 – גלגלת-הידוק (Stone Roller) מנארי, תצורת גדות, אצלי בגינה.
אבל, לא ראיתי דוגמה משכנעת ויפה יותר ממקדש אנגקור-ואט, שבקמבודיה.
איור 9 - מקדש אנגקור-ואט בקמבודיה
מצב החאן היה, אם כן, הסיבה לכך שהסולטאן החליט לשפר את השירות לנוסעים ולמטיילים בגשר-בנות-יעקב: הפינה הדרום-מערבית של החאן העתיק הוסרה ובמקומה הוקם המלון, שראה דוד שו"ב מהקצה המזרחי של הרחוב הראשי של משמר-הירדן.
איור 10 - צילום בן ימינו, ממערב, חאן-בנות-יעקב והמלון
איור 11 - צילום בן ימינו, מהפינה הצפון-מזרחית של חצר החאן
למעשה, באותו זמן, היו לסולטאן פרוייקטים נוספים של בינוי, בקרבת מקום.
כפי שסיפר גרן, בצד המערבי של גשר-האבן-העתיק היה מגדל-עגול, ששימש את משמר-הגשר ואת גובי-המס. המגדל-העגול מוזכר גם ע"י ג`ון מק`גרגור, שהיה ליד הגשר בינואר 1869, בספרו (אנגלית): The Rob Roy on the Jordan, Nile, Red-sea, & Gennesareth (ר"ב מ` 11, ע` 308-305): "בצד המערבי (של הגשר – א.ס.) מגדל-עגול מכוער... מספר חיילים מוזנחים היו בסוכות-מחצלת קרוב לגשר, סוסיהם מלוכלכים בצורה זוועתית, אך למרות זאת נראו טוב. הם גבו מס (Toll) מהעוברים".
המגדל-העגול, נראה בציור, שנעשה על פי צילום של גוטליב שומאכר (הצילום עצמו לא נמצא - א.ס.) שמופיע במאמר: Von Tiberias zum Ḥūle-See (מטבריה לים-החולה), שכתב שומאכר ב- 1890, בכתב העת של האגודה הגרמנית לחקר פלשתינה (ר"ב מ` 14, ע` 74).
איור 12 - גשר-בנות-יעקב מדרום-מזרח והמגדל העגול של המשמר
בניין חדש, שהחליף את המגדל-העגול, מופיע בצילום של גשר-בנות-יעקב, בספרו של ישעיהו רפאלוביץ`:`ארץ ישראל והמושבות`, (ר"ב מ` 4, ע` 101). הספר המקורי ראה אור בפרנקפורט 1899, כך שסביר לקבוע, שהמבנה החדש נבנה לקראת סוף המאה ה- 19, בתקופתו של הסולטאן עבדול חמיד השני, סביר לשער שגם הוא, נבנה מאותה אבן נארי מתצורת-גדות, שכן אבניו מבהיקות בלובן ונראות כאילו זה עתה נחצבו.
איור 13 – גשר-בנות-יעקב, מדרום-מזרח, והמבנה החדש של המשמר, 1898-1894
אבל, הגדול מכל הפרויקטים, שביצע עבדול חמיד השני באזור זה, באותה תקופה, היה שיפור מעבר המים תחת גשר-בנות-יעקב, זאת, כדי להקטין את שטח ביצות-החולה ובכך להגדיל את שטח האדמה המעובד (שמגדיל את הכנסתו של הסולטאן).
ב"עזרת" אלפי אריסים, תושבי האזור, נחפרה תעלה, מעליה נבנתה קשת שחוברה כהמשך לגשר-בנות-יעקב. כשנפתחה חסימת התעלה, בקצה הצפוני שלה, אותו חלק ממי הירדן, שקודם לא הצליחו לעבור תחת הגשר בגלל שהמפתח שלו לא היה מספק, עבר בתעלה.
גוסטאב דלמאן, מנהל המכון-הגרמני-האוונגלי-למחקר-עתיקות-ארץ-הקודש, בירושלים מציין בכתב העת (גרמנית) השנתי של המכון (ר"ב 8, ע` 19) כי: "ב- 1904 נוספה לשלוש הקשתות המקוריות של המבנה קשת רביעית, לצורך הטיית חלק מהזרם החזק של הנהר, המגיע בתקופה זו לרוחב של 29 מ`, נחפרה בגדה המזרחית תעלת מים ברוחב 9.5 מ`".
איור 14 - צילום מדרום-מזרח, של גשר-בנות-יעקב והתעלה שתחת הקשת הרביעית. צולם, תוך כדי מלחמת-העולם, בפברואר 1918 ע"י הצלם הקרבי האוסטרלי פראנק הארלי
נחזור לבית-המכס-התחתון. למעשה עדותו של דוד שו"ב מיותרת. הבניין לא נבנה כבית-מכס, כיוון שבאותה תקופה לא היה שם צורך בבית-מכס, כי המקום לא היה גבול בין מדינתי.
אם כך, אפשר לדלג עד 27.9.1918, היום, במלחמת העולם הראשונה, שבו הכוח-המדברי-הרכוב, של הצבא-האימפריאלי-הבריטי, שהיה מבוסס על יחידות צבא אוסטרליות וניו- זילנדיות (אנז"ק), שהיו בו גם יחידות הודיות (סיקים) וצרפתיות, השלימו את כיבוש ארץ-ישראל כשעברו את נהר-הירדן מזרחה.
אגב, המעבר לא היה דרך גשר-בנות-יעקב, אותו פוצצו העות`מאנים יום קודם, אלא דרך שתי מעברות ידועות משנים: המעברה הדרומית לרגלי מצד-עתרת (שידועה בשמה הלטיני Vadum-Iacob) והצפונית שהייתה מדרום למקום בו היום גשר-הפקק (שמו הרשמי גשר ש"ן – א.ס.). מאז נותק הקשר השלטוני בין ארץ-ישראל לבין פרובינציית סוריה א שאמס, של האימפריה-העות`מאנית.
עד שיקבע כאן גבול ברור ומוסכם יעברו עוד כחמש שנים, אבל, למרות שמלחמת-העולם-הראשונה בעיצומה, האימפריות הבריטית והצרפתית כבר יודעות מה הן רוצות שיהיה אחריה.
ב- 16 במאי 1916, נפגשו שני דיפלומטים לחלק את השלל הצפוי בסוף המלחמה: מארק סייקס, הבריטי ושארל-פראנסואה-ג`ורג` פיקו, הצרפתי, שסימנו איפה, בשטחי האימפריה- העות`מאנית, תשלוט, לאחר סיום מלחמת העולם, בריטניה ואיפה צרפת. ההסכם שנחתם בין שתי האימפריות יקרא לימים על שמם - הסכם-סייקס-פיקו. הוא לא בדיוק אושר, למעשה בוטל, אך נשאר כבסיס להסכם בעתיד לבוא.
אחרי המלחמה, ב- 1920, התקיימה ב- סן-רמו, איטליה, וועידה בה המשתתפות העיקריות היו `מדינות ההסכמה` - בריטניה, צרפת, איטליה ויוון, שדנו בעתיד שטחי האימפריה-העות`מאנית.
ב- 24.4.1920 פורסמו החלטותיה, החשובות בהן, ארץ-ישראל נמסרה לא לשלטון ישיר, אלא למנדט-בריטי וסוריה (שכללה את לבנון) למנדט-צרפתי.
`מנדט`, הוא ייפוי-כוח שניתן ע"י ארגון בינלאומי (במקרה זה -`חבר-הלאומים` (שקדם לאו"ם), למעצמה לשלוט באופן זמני או חלקי על טריטוריה, למען תושביה, להכין אותם ואת השטח לעצמאות. כאשר האוכלוסייה עדיין אינה בשלה לשלטון עצמי, או שהוטלו עליה סנקציות.
מבחינת העם-היהודי, ההחלטה כללה את התחייבות בריטניה מ- 2.11.1917, הידועה כהצהרת-בלפור, על סיוע ליהודים, להקמת בית-לאומי בפלשתינה.
ב- 22.7.1922 אימצו, בג`נבה, שוויץ, 51 מדינות חבר-הלאומים את החלטות וועידת-סן-רמו. קו הגבול המדויק לא נקבע, זה הושאר להחלטה, כמובן, של בריטניה וצרפת.
בארץ-ישראל, למעשה, כבר שלט הצבא האימפריאלי-הבריטי, על הסורים נכפה השלטון בקרבות, ע"י צבא אימפריאלי-צרפתי שכונה צבא-הלבנט. מרידות נמשכו בסוריה עוד שנים רבות, עד 1927.
בדצמבר 1920 נחתם הסכם בין צרפת לבריטניה, לקביעת קו הגבול בין שני המנדטים, כולל המיקום המדויק של קו הגבול בין פלשתינה לבין סוריה ולבנון. לשם כך, שוב, הוקמה וועדה: וועדת ניוקומב-פולה, שבראשה עמדו שני קצינים בדרגת לויטננט-קולונל (מקביל לסגן אלוף), הבריטי סטיוארט פרנסיס ניוקומב והצרפתי (ששמו הפרטי הוא כנראה תעלומה – א.ס.) נ. פולה.
הועדה פעלה על פי העקרונות: שהגבול יסתמך על תוואי נוף ברורים, שאין לפנות כפריים מאדמתם ושאין לנתק כפר ממקורות המים שלו, מדרך ראשית העוברת סמוך לו או מעיירת המחוז שלו. עקרונות אלה הובילו לכך שבגבול הסופי נשארה כל רמת-הגולן במנדט-הצרפתי ואילו הכנרת, הירדן, אגם-החולה והירדן מצפון לו, לא כולל אזור הבניאס, במנדט-הבריטי.
ביוני 1921 סומן קו הגבול ע"י 71 גלי אבנים, ב- 3.2.1922, חתמו ניוקומב ופולה על 3 מפות 1:50,000 וב- 6.4.1924, אחרי שהוצבו סימני הגבול הרשמיים, שהיו עמודי אבן נמוכים, שסיתתו אסירי בית-הכלא בעכו, נחתם הפרוטוקול, שבו מפורט מיקומה של כל אבן.
הפרוטוקול המלא בקישור - https://ecf.org.il/media_items/699
אבן הגבול מ` 53 הוצבה כ- 20 מ` מערבית לבניין שאנו קוראים לו בית-המכס-התחתון לפי הפרוטוקול, שהוא מהמקורות הכתובים הבודדים על שימושו של הבניין, אז, הוא כבר היה עמדת-משטרה-סורית:
Cairn 53, 20 metres to west of the Syrian gendarmerie post at Benat Yakub
איור 15 - אבן קו הגבול מס` 53 באתרה, צילום אחרי מלחמת-ששת-הימים
שלטונות המנדט-הצרפתי התפנו לבנות את בית-המכס (העליון), על פי מקורות אחדים, בסוף שנות ה- 20, יש המאחרים זאת לתחילת שנות ה- 30. הבניינים נבנו בסגנון האירופאי - באוהאוס ונראה שהמתחם כולו, אפשר לפקידים הצרפתיים לא להרגיש שהם בלבאנט.
בשלהי 1932 עבר האזור שינוי משמעותי. אחרי שגם תוספת התעלה שתחת הקשת-הרביעית לא הייתה מספקת וביצות-החולה המשיכו להתרחב, נהרס גשר-האבן-העתיק וכ- 200 מ` דרומה הוקם גשר פלדה מודרני מסוג Warren (שקדם לביילי - א.ס.) הנשען על יסודות בטון משני צידי הנהר.
איור 16 - גשר-פלדה חדש, מצפון מערב, 1933
הצילום, מהראשונים של גשר הפלדה. אפיק-הירדן, המוסדר בקפדנות, מרמז על האפשרות שזה אחד מסדרת צילומים שהגישה החברה שבנתה את הגשר לממשלת המנדט הבריטי, שאישרה את בנייתו וקיבלה את האחריות עליו בפברואר 1934. להרחבה - עיינו בכתבה `גשר-בנות-יעקב, מי הרס את הגשר העתיק` (ראו מטה הפנייה).
ממשלת-המנדט-הבריטי, בנתה מתחם משטרה חדש, בצד המזרחי של הירדן, בין הגשר החדש לבין הבניין שאנחנו קוראים לו בית-המכס-התחתון ומתחם הסגר לבעלי-חיים (קרנטינה), במעלה הכביש לעבר הירדן-ההררי.
איור 17 - משטרת-המנדט-הבריטי, בין גשר הפלדה לבין בית-המכס-התחתון, 1937, צילום זולטן קלוגר
מהמחצית השנייה של שנות ה-30 יש עדויות מצולמות שהבניין שאנו קוראים לו בית-המכס-התחתון שופץ ושימש כמלון בשם ג`יסר-בנאת-יאקוב.
איור 18 - שוב מלון, צילם ג`ון ד. וויטינג איש `המושבה האמריקנית` בירושלים, 1936
איור 19 - אורחים לבית המלון`ג`יסר בנאת יאקוב`, המחצית השנייה של שנות ה- 30, סביר שגם צילום זה צולם ע"י חבר `המושבה האמריקנית`.
לא הרבה אחרי זה התחילה מלחמת-העולם-השנייה, בשנת 1941, לכאורה תחת האישור למנדט-צרפתי, השתלט על סוריה (ולבנון) צבא ממשלת-וישי, שאיפשר מעבר ותדלוק לחיל-האוויר הנאצי. הגבול שליד גשר-בנות-יעקב היה בין אויבים. בית-המכס-העליון היה מוצב הקצה של צבא-וישי.
ב- 8.6.1941 תקף הצבא-האימפריאלי-הבריטי (אוסטרלים והודים, כמובן) מארץ-ישראל ללבנון ומירדן לסוריה; איתם היו מתנדבי צבא-צרפת-החופשית (של דה-גול) ופלמחניקים מארץ ישראל. אחרי קרבות קשים, כמה סימבולי, ב`יום הבאסטיליה`, ב- 14.7.1941 התקבלה, בבית הכלא בעכו, כניעתו של הנציב העליון על סוריה ולבנון - הגנרל הצרפתי אנרי דנץ.
להזכיר, זו המערכה שלקראתה נשלחה לריגול סירת הכ"ג; בכוח שחדר ללבנון דרך מרג`-עיון היו יגאל אלון ויצחק רבין ובאחד הקרבות בציר החוף בלבנון, משה דיין איבד את עינו. בזמן מלחמת העצמאות, בשירו`רבותי ההיסטוריה חוזרת`, הזכיר חיים חפר את הפרשה: "עוד נזכור, תחת גשם עופרת, איך בסוריה צעד הפלמ"ח".
בהסכם הכניעה, ממשלת-וישי מסרה את המנדט על סוריה לבריטניה; דה-גול, לא הסכים ובריטניה ויתרה. הסורים לא רצו, לא את אלו ולא את אלו, הם רצו עצמאות. ממשלת סוריה (בתמיכת הפרלמנט) פעלה כריבון. בינואר 1945 הוכרז על הקמת צבא לאומי סורי.
סביר להניח שיש קשר בין הכרזה זו למה שקרה בגבול שלנו. מתצ"א מיום 7.1.1945, עולה בברור שגורם כלשהו שיפץ וביצע שינויים במלון ובחאן-בנות-יעקב. יתכן שאז שופצה האורווה, שבימינו נראית כך:
איור 20 – צילום מימינו, אורווה ששופצה בחאן-בנות-יעקב, יתכן שב- 1945
תוספת לא פחות משמעותית היא בודקה - עמדת-בידוק של העוברים והשבים בגשר-בנות-יעקב, שנבנתה ליד הפינה הדרום-מערבית של המלון, ממש ליד תחנת משטרת-המנדט-הבריטי; מעין הפגנת ריבונות.
איור 21 - תצ"א ממזרח, גשר-בנות-יעקב, המושבה משמר-הירדן והסביבה, 7.1.1945
הצרפתים היו עסוקים באותו זמן בשחרור צרפת מהכובש הנאצי, כך שסביר להניח שהאחראי לשינויים אלו היה הצבא הסורי. עמדת השמירה המשיכה ופעלה עד מלחמת-ששת-הימים והמלון שימש, כנראה, כבסיס ליחידה של צבא-סוריה, ששמרה על הגבול באזור גשר-בנות-יעקב ופיקחה על המעבר בגשר.
החל מ- 15.5.1948 הגבול הוא בין מדינת ישראל לבין סוריה; ביום זה החלה פלישת מדינות ערב. ב- 10.6.1948 כבשו הסורים את המושבה משמר-הירדן. עד- 8.1.1949 (סיום מבצע`חורב`), נמשכה, לסירוגין, המלחמה. הצבא הסורי זכה להישגים לאורך רוב הגבול. באזור שמדרום לאגם-החולה, כולל כמובן, גשר-בנות-יעקב, הוא כבש משולש ששטחו הכולל היה כ- 20 קמ"ר, קצהו המערבי היה כקילומטר מאיילת-השחר.
ב- 20.7.1949, אחר הצהרים, באוהל ליד חורבת-ירדה, נחתם הסכם שביתת הנשק ישראל-סוריה. שטח מדינת-ישראל חזר להיות עד אותו גבול שהתוו סייקס-פיקו, ממזרח לירדן, אך השטח שהיה כבוש, פורז.
ביומון`הארץ`, מיום 21.7.1949 צוטט שר-החוץ משה שרת, שנאם יום קודם בכנסת ואמר: "הסכם-שביתת-הנשק, שנחתם בין סוריה וישראל, מקנה לישראל יתרונות, המגיעים לה בצדק, הם הושגו בדרך משא ומתן מדיני, לאחר שלא הושגו בכוח-הנשק".
איור 22 - מפת `הסכם-שביתת-הנשק ישראל-סורית`, 1949
מ- 21.7.1949 ועד 9.6.1967 - היום שבו כוחות צהל עברו מזרחה לכבוש את רמת-הגולן, השטח היה, על פי אותו הסכם-שביתת-נשק, שטח-מפורז, בפיקוח וועדת שביתת-נשק מעורבת, בראשות האו"ם, ומטעמו הגנרל הנורווגי אוד בול (1991-1907).
בהתחלה, היחסים, כמו שאומרים,:`היו בסדר`, בצילום משלהי 1949, ישראלים, בהם (רביעי משמאל), מנחם וירשצקי, חבר קיבוץ הגוברים (היום גדות), לידו (עם אקדח) סמל טדי כהן, מפקד תחנת-המשטרה משמר-הירדן ושוטרים נוספים, בתמונה-קבוצתית עם קצין ושני חיילים מצבא סוריה. הקצין הסורי והשוטר הישראלי שלידו, ממש אוחזים בנשק, ולא יורים זה בזה. אבל, זה בצד המערבי של הגשר! למרות שהגבול הרשמי היה ממזרח לירדן, הסורים הקפידו שעליית ישראלים על הגשר ומעבר מזרחה יהיה רק בתאום אתם ועם ועדת-שביתת-הנשק.
איור 23 - תמונה קבוצתית בגשר-בנות-יעקב, נובמבר/דצמבר, 1949
איור 23 א` – תמונה קבוצתית כחצי שנה מאוחר יותר - באותה פינה של הגשר, אותו קצין סורי, אותר שוטר ישראלי ואיתם "הכשרת הגוברים", חברות וחברים שעמדו להצטרף לקיבוץ
ב- 27.9.2018, 100 שנה לכיבוש האזור ע"י הצבא-האימפריאלי-הבריטי, פרסמתי כתבה על תולדות גשר-בנות-יעקב. שבוע לאחר מכן, הגיבה גולשת ידועה, בשם נורית גוברין: "במסגרת השירות הצבאי שלי בנח"ל, בקיבוץ אילת-השחר, בשנים 1954-5 עבדתי במכוורת של הקיבוץ לצדו של הכוורן לגר יצחק מאנשי בית-השיטה שעברו לאיילת לאחר הפילוג. היינו מעבירים את הכוורות בחדשי הקיץ ליד הירדן, ליד גשר-בנות-יעקב, כדי שהדבורים יפיקו צוף מפרחי הקיץ (טיון-דביק ועוד). בתקופת הרדייה היינו עוברים על הגשר, לפי תיאום עם אנשי
האו"ם, עובדים במכוורת שעל גדות הירדן וחוזרים על הגשר לקיבוץ. לקראת החורף היו מעבירים בחזרה את הכוורות לפרדסים ולמטעים".
בתצ"א, שעל פי הנמצא בו ומה שלא נמצא בו, מתוארך לאוגוסט עד נובמבר 1949.
איור 24 - תצ"א, חאן-בנות-יעקב וסביבתו, שלהי 1949
מקרא לתצ"א: מס` 1 - הבניין שאנחנו קוראים לו`בית-המכס-התחתון`. מס` 2 - (בתחתית הצילום) עדין עומד על תלו, מתחם משטרת-המנדט-הבריטי. אבל נראים שינויים משמעותיים במתחם הסורי: ליד עיקול הכביש, ממזרח לביתן השמירה הראשון, מס` 3 - ביתן גדול יותר, ממערב `בית-המכס-התחתון` נוספה מס` 4 - חצר עם גדר-אבן, ואולי עדות לכך שהמתחם היה בשימוש - מס` 5 - מה שיתכן שנראה כצינור-ביוב, מהפינה הצפון-מערבית של החאן אל התעלה שממזרח לירדן.
ניתן להבחין בתצ"א בפרט מעניין במיוחד: אגן (מעל האות - (V, יתכן שאליו התייחסו קונדר וקיצ`נר `סקר ארץ ישראל המערבית`: "באמצע החצר שרידי אגן מרובע קטן, פעם מעוטר בארבעה עמודים, אחד בכל פינה.
להערכתי, קצת אחרי שצולם תצלום האוויר, הרסו חיילי הצבא-הסורי את הסמל האחרון לשלטון זר בצד המזרחי של הירדן - את תחנת המשטרה של המנדט-הבריטי.
ה"בסדר" לא נמשך זמן רב, מאוחר יותר היו `קרב על תל-מוטילה` `המלחמה על המים`.בינואר 1967, בשל מחלוקות על עיבוד חלקות, בגבול ישראל סוריה התקיימו מספר ישיבות של וועדת-שביתת-הנשק המשותפת, בבית-המכס-העליון.
בצילום, שצולם ב- 25.1.1967 מעמדת משמר-הגבול, ממש מהמקום ממנו דוד שו"ב ראה את המלון, שקראנו לו בית-המכס-התחתון, נראה הג`יפ של האו"ם, מחכה, לפני המחסום הסורי, שתגיע הנציגות הישראלית.
איור 25 - תצפית מעמדת מג"ב במשמר-הירדן, 25.1.1967
מקרא : מס` 1 - החאן העתיק, מס` 2 - המלון, מס` 3 - ביתן השמירה הסורי, החדש, מס` 4 - חורבות משטרת המנדט הבריטי, מס` 5 - צינורות למילוי מכליות-מים של הצבא הסורי. מס` 6 - עמדות נ"ט סוריות, מס` 7 - עתיקות כפר רומי-ביזנטי, ששמו אינו ידוע, מס` 8 -`מורתאפע` - מוצב הפיקוד הסורי (היום`מצפה גדות`).
תוכלו לצפות בהרחבה בסרטון של אולפני הרצליה מתחילת שנת 1967 (הקליקו כאן לסרטון)
ביום 7.4.1967, בעקבות קרב אווירי, שבו הפיל חיל-האוויר 6 מיגים סורים, הופגזו הקיבוצים: תל-קציר, האון, עין-גב וגדות. בגדות זה היה נורא! נמעט בהדגמות:
איור 26 - בית מגורים בשכונה הוותיקה בגדות, בימים שאחרי 7.4.1967
איור 27 - בית תינוקות, באותה שכונה. אב של אחד התינוקות (אף אחד לא נפגע) בא לבדוק אם שרד משהו מחפצי התינוק. צילם מיכה ברעם
אבל, נפגע רק אחד - מתנדב שוויצרי, פיטר שינקל, בן 23, שנפצע קל מרסיס ברגלו. אולי זה היה כי בגדות היו מוכנים, כי נצבר ניסיון בשלוש הפגזות קודמות על הקיבוץ, אבל אולי זה היה גם בגלל שכשליש מחברי הקיבוץ היינו בטיול ב`הרי ירושלים`.
את אותו הלילה היינו אמורים ללון בקיבוץ נתיב הל"ה. בערב הגיעה ההודעה הטלפונית. מיד התחיל וויכוח, בצד אחד הגברים, שחשבו שחייבים להמשיך בטיול (כי מה פתאום ניתן לסורים הרשעים לשבש לנו את התוכניות?) ובצד השני הבנות...
בזמן החזרה הבייתה השקט היה כמו ברמקולים. הגענו לגדות בין שתיים לשלוש בלילה, תאורה לא הייתה, כי מערכת החשמל נהרסה, כך שרק למחרת בבוקר יכולנו לראות בברור את שברי החיים שלנו.
עד הצהרים, עם-ישראל כבר התייצב. אראלה, זוגתי ואני גרנו בבית `הכי קרוב לשער`, אחר הצהרים הגיע אחד (בהליכה מצומת-מחניים): "באתי לעזור". ניסיתי להסביר לו שכבר יש המון ובכלל איפה תישן ואיפה תאכל?...`אני אשן על הדשא ולאכול אני לא צריך"...
אחרי יום יומיים, הגיע לבקר ראש הממשלה לוי אשכול וזרע אמונה. לאט, לאט, תוקן מה שאפשר, נהרס מה שאי-אפשר וחשבנו שאנחנו מתנרמלים.
עברו רק חודשיים, במלחמת-ששת-הימים, שוב, הופגז קיבוץ-גדות. הפעם, זה הפך למיתוס-לאומי, שעליו כתב יובב כץ והלחין דוד קריבושי:
פגז אחרון התפוצץ ושתק,
עטפה הדממה את העמק,
ילדה בגדות יצאה ממקלט
ואין בתים עוד במשק.
איור 28 – פגיעת נ"ט בבית מגורים, בשכונה הוותיקה, בגדות
שרתתי כקצין-מילואים בגדוד 32 (חטמ"ר 3), ב- 10.6.1976 חצינו את גשר-בנות-יעקב, בדרך לכיבוש רמת-הגולן, אותה רמה שהייתה לנו, חברי גדות,`ההר שהיה כמפלצת`. סביב מסלול העלייה לא הייתה מלחמה, לא ידענו, אבל רוב הצבא הסורי כבר נסוג לקו קונייטרה כדי להגן על דמשק. שלושה היינו בג`יפ, אני זוכר רק את אילן ילין ז"ל מיגור.
מה שאני לא יכול לשכוח זה את השקט המוזר והמפחיד שהיה כשעברנו על יד הבניין שאנחנו קוראים לו בית-המכס-התחתון, אחר כך על יד מוצב המורתפע הסורי (היום - מצפה-גדות) ואחר כך בבית-המכס-העליון.
***
באחת ההזדמנויות עברנו ליד גדות, הצלם מיכה ברעם "תפס אותי" ליד ביתי, חורג לרגע ממשימת המלחמה. אחרי אותה מלחמה חגגו באלבומים, הצילום מספרו של גנרל מרשל Swift Sword (ר"ב מ` 15). הילד בגיגית הוא בני (אחד מארבעה) דרור, שבשנה הבאה ישלים חצי של 120. בחולצה האדומה זוגתי - אמא של דרור - אראלה, בחולצה תכלת שכנתנו (עד היום) - רעיה ובפינה, במדים, עם החיוך הטוב שאי אפשר לשכוח - אילן ילין ז"ל.
איור 29 – מפגש בגדות, צילם מיכה ברעם
נפנה עתה לבצע "סיור מודרך" במלון שאנחנו קוראים לו "בית-המכס-התחתון"
הבניין שאנחנו קוראים לו בית-המכס -התחתון, במשך כ- 140 שנותיו, היה לעתים מלון, לעתים קסרקטין. לעתים, כשהיה`לא זה ולא זה`, שימש את תושבי הסביבה כמחסן, או מכלאה לבהמות. בעוד שנתיים-שלוש ישלים יובל-שנים שהוא נטוש. המלחמות, שהיו מאז נבנה, לא ממש פגעו ביופיו. הזנחתו, מאז הוא ברשותנו, היא ביזיון.
המבנה הדו-קומתי, עם גג דו-שיפועי, שארכו כ- 18 מ` ורוחבו כ- 8 מ`, נבנה כדי להיות מלון, שיחליף את החאן-העתיק (ששרת את הנוסעים מאמצע המאה ה- 15). אגב, יתכן שבוניו קראו לו`חאן`, אני דבק במינוח של דוד ש"וב: `מלון`. כך הוא נראה מהזווית הפחות מוכרת שלו.
איור 30 – המבנה מצפון מזרח
חזית הפעילות של המלון הייתה המערבית.
בקומה הראשונה היו שלוש כניסות - ראשית ושתיים צדדיות, בין הראשית לכל אחת מהצדדיות, שני חלונות מסורגים.
בקומה השנייה ארבעה חלונות קמורים ובאמצע (מעל הכניסה הראשית) פתח, שאולי הוביל לגזוזטרה קטנה. בשתי הפינות העליונות, של הקומה, פתחים עגולים, אולי פתחי אוורור.
איור 31 – החזית המערבית
בקומה הראשונה, באמצע החזית-המערבית הייתה הכניסה הראשית. הפתח היה בעומק גומחה, שחלקה העליון היה קמרון מחודד.
פתח הכניסה עצמו, עם משקוף קמרון רגיל, רוחבו כ- 1.20 מ`. אל המפתן הובילו שתי מדרגות, העליונה מאבני בזלת (הנארי, תצורת גדות, רך ואינו מתאים לשמש כמדרך). משני צדי הכניסה הראשית, תבליטים דמויי עמודים.
מעל קמרון הפתח, בולט בחסרונו לוח אבן, יתכן שנשדד מפני שהיה עליו שם או סמל. מעל הכניסה היה גגון, תומכותיו עדין במקומן, לא ברור אם זו תוספת מאוחרת, או חלק מהבניין המקורי. הכניסה הובילה למבואה לא גדולה.
איור 32 – הכניסה
במבואה היו שלושה פתחים: מהמבואה ישר לפנים (מזרחה) לחדר לא גדול שאולי היה חדר-תפילה ואולי משרד-המלון.
בתקופה שהבניין היה קסרקטין יתכן שחדר זה היה חדרו של מפקד היחידה, לשם כך הותקנה בפתחו דלת (כיום נשארו רק משקוף העץ והניצבים).
איור 33 – מבט פנימי אל המבואה
מהמבואה ימינה, פתח שהוביל לחדר מבודד, אולי היה זה חדר פרטי של משפחת מתפעלי המלון ואולי`סוויטה` למשפחות נכבדות.
איור 34 – החדר הדרומי, מבט מערבה
מהמבואה שמאלה, פתח שהוביל לחדר שאינו מבודד. ליד הקיר המערבי שלו היה מעבר פנימי מהמבואה אל גרם-מדרגות שהוביל לקומה השנייה, שם היה אולם-הלינה.
איור 35 – גרם המדרגות מבפנים
גרם-המדרגות היה פנימי, צמוד לקיר הצפוני. היה אליו פתח עם משקוף עם קימור מחודד, שאפשר כניסה גם מבחוץ, מהפינה הצפון-מערבית של הבניין.
איור 36 – הפינה הצפון-מערבית
בקומה השנייה, צמוד לקיר המזרחי, היה מעין מסדרון פנימי, שממנו גישה לאולם הלינה.
בקצה הדרומי של הקומה מחסן צר. הגמלונים, שהחזיקו את הגג, עדיין קיימים, אבל הכיסוי מזמן איננו. הקומה השנייה מתפוררת, נראית כמשתלה משגשגת של עשבי-בר. למעשה, היא נבואה של מה יקרה לשכיית-החמדה הזו, למלון, בן כ- 140 שנה, אם ההזנחה תמשך.
איור 37 – הקומה השנייה
שנים לא מעט שימש המלון כקסרקטין. החיילים הסוריים, כחיילים בכל מקום, השאירו את עדותם בגרפיטי על כל קיר אפשרי. אחד לדוגמא, מ- 1965.
איור 38 - גרפיטי שהשאיר חייל סורי
צחוק הגורל ותהפוכותיו, בית-המכס-העליון, שבאמת היה בית-מכס והיום הוא... מלון.
איור 39 - בית-המכס-העליון, אחרי ששת-הימים והיום.
***
רוב תודות לד"ר קטיה ציטרין ולפרופ` גדעון ביגר ופרופ` חיים גורן על נכונותם ועזרתם, לארכיון קיבוץ גדות על הרשאתו להשתמש בצילומים ולאתר`נעמוש`, בו הופיעה כתבה זו (בהרכב קצת שונה) וליואב אבניאון ואתרו yoaView - אתר הבית האהוב של כתבותיי.
אחדים מהצילומים שופרו כדי לאפשר לגולש לראות את הפרטים בצורה ברורה. אם, בשוגג, לא צוין שם של מי מצלמי האיורים שבכתבה, נשמח לתקן את המעוות.
***
רשימה ביבליוגרפית (ר"ב):
1. אילני שמעון, מינסטר צֶבי. אבני בנייה מתצורת גדות בעמק החולה - מסורת בנייה בת אלפי שנים. המכון הגיאולוגי, ירושלים, 2009.
2. אליאב מרדכי: ארץ ישראל ויישובה במאה ה י"ט, ירושלים, כתר, 1978.
3. ציטרין-סילברמן, ק. תחנות הדרכים (ח`אנים) בארץ-ישראל בתקופה-הממלוכית. ב"קדמוניות", מס` 132, 2006. (עמ` 66-72).
4. רפאלוביץ` ישעיהו, ארץ ישראל והמושבות, ירושלים, אריאל, 1979 (ע` 101).
5 שו"ב דוד, תולדות האחוזות בגליל-העליון, וורשה, תרנ"ג, (ע` 24).
6 Burckhardt, J.L. Travels in Syria and the Holy Land. John Murrey, London, 1822. (p. 315).
7 Conder,C.R.: Kitchener, H.H. The Survey of Western Palestine: Memoirs of the topography, Orography, Hydrography, and Archaeology. 1. London: Palestine Exploration Fund. 1881. (pp. 226-234).
8 Dalman, G. Jahresberict, Palastina Jahrbuch. 5, 1909.(p 19).
9 Guérin, Victor. Description Géographique Historique et Archéologique de la Palestine. 3: Galilee, pt. 1. Paris: `Imprimerie Nationale. 1880. (pp. 341−344).
10 Libbey, W.; Hoskins, F. E. The Jordan Valley and Petra. Vol, 1, New-York: G.P. Putna`s Sons. 1905. (pp. 115-119).
11 McGregor, J. The Rob Roy on the Jordan, Nile, Red-sea, & Gennesareth. London: John Murray. 1869. (pp. 305-308).
12 Pococke, R. A description of the East, and some other countries. 2. London: Printed for the author, by W. Bowyer. 1745. (pp. 72-73).
13 Robinson, E.; Smith, E. Biblical Researches in Palestine, Mount Sinai and Arabia Petraea: A Journal of Travels in the year 1838. 3. Boston: Crocker & Brewster. 1841. (p. 363).
14 Schumacher. G.; Von Tiberias zum Ḥūle-See, in Zeitschrift des Deutschen Palästina-Vereins, Leipzig, 1890, No. 13, (p. 74)
15 Marshall, S.L.A, Swift Sword: The Historical Record of Israe`s Victory, June 1967. American Heritage Pub. Co., New-York, 1967
אלי ס"ט, בן 85, גר בגדות משנת 1962. לערך ויקיפדיה
8 באוקטובר 2024
כתבות של המחבר על גשר בנות יעקב הקישו על "חזרה לאתרים צפון" מטה.
לשאינם מנויים על דף המידע: לקבלת כתבות דומות בדיוור ישיר במייל בעתיד הירשמו בקלילות בדף הבית (ראו תפריט ראשי). לקבלת הכתבות העתידיות בקבוצת ווצאפ שקטה - היכנסו בקליק לכאן
לרשותכם מטה מערכת תגובות - נשמח שתשתמשו בה.
חזרה לאתרים צפון חזרה לתפריט ראשי
