קָמָץ לזכרה של ברברה - הרועָה משדה בוקר     חזרה לאתרים דרום    חזרה לתפריט ראשי    

נקודת עצירה נעימה במדבר.
אנשי קרן קיימת לישראל נטעו עצים, התקינו שולחנות ואף קבעו שלט: "חניון הרועה". אבל קמץ – אַיִן.
לא רבים יודעים כי מדובר ברועָה ולא ברועֶה ומעטים מכירים את סיפורה.

23 בספטמבר 1952. סוף קיץ בנגב השומם. ארבעה חודשים קודם לכן נאחזו בקרקע 13 מתיישבים: אחד-עשר צעירים ושתי צעירות - כולם בשנות העשרים לחייהם. ברברה רעתה את העדר של הקיבוץ הצעיר בערוץ של ואדי בקרא. בידה ספרו הפילוסופי-משהו של לואיס קרול "מבעד למראה ומה אליס מצאה שם".
בשעות לפני הצהרים נשמעה יריה.

נתחיל את קורות הדברים שנים קודם בדמויות המפתח של סיפורנו:

יוהנה
שוויצרית נוצריה יפת-תואר. ילידת שנת 1893 בכפר סמוך לאינטרלקן. במסעדה שניהלו הוריה פגשה יהודי ציוני נלהב ועלתה איתו לארץ-ישראל בשנת 1921. הזוג השתקע בירושלים אך לא חלפו ימים רבים ויוהנה התאלמנה. ביאושה חזרה לשוויץ אך ליבה נותר בירושלים. בשלב כלשהו חזרה להתגורר בעיר.
יוהנה אנינת הטעם היתה בשלנית יוצאת דופן ושרותיה נשכרו לארועים פרטיים יוקרתיים של החברה הירושלמית הגבוהה.

עמנואל פרופר
נולד בברן שבשוויץ בשנת 1892 להורים ציוניים. אימו השתתפה בקונגרסים הציוניים וכתבה על חשיבות כינוס עם ישראל בארצו ההסטורית. עמנואל למד רפואה והתמחה בקרדיולוגיה. ארבעת ילדי המשפחה עלו לארץ-ישראל כבר בשנות ה- 20 של המאה הקודמת. עמנואל עשה זאת בשנת 1925 והוא בן 33 .

ד"ר עמנואל פרופר החל לפעול בעיר כרופא ועל מידת הביקוש לשרותיו יעידו מודעות בעיתונים המעדכנות את מטופליו על מועד חזרתו מחו"ל.

החל משנת 1935 ניהל ד"ר פרופר את בית החולים "משגב-לדך" בעיר העתיקה בירושלים. בית חולים זה פעל במבנה שהוקם על ידי משפחת רוטשילד במחצית המאה ה-19 ושעבר לידי ועד העדה הספרדית. עמנואל היה פעיל ב"רוטרי" ואף כהן בתפקיד הנשיא הגדול של ארגון "הבונים החופשיים" - "הלשכה הגדולה של פלשתינה" שנוסדה בשנת 1932. 
מכרים משותפים הפגישו בין עמנואל ויוהנה. הזוג התאהב והחתונה לא אחרה לבא. הבאת ילדים משל עצמם לא צלחה.

מריון וולף
ילידת 1927. משפחתה עלתה מגרמניה והשתקעה בתל-אביב. המשפחה הייתה עתירת רכוש אך דלת מזומנים. הוריה שדאגו לחינוך בִּיתם, הגיעו להסדר עם בית הספר אוולינה דה רוטשילד ועם משפחת פרופר כי מריון הצעירה תלמד בירושלים ותתגורר אצל משפחת פרופר. עמנואל ויוהנה התמלאו שמחה לנוכח הנערה הצעירה שתחת חסותם אך כמובן שלא יכלו לאמצה הואיל ומריון היתה בת להורים חיים.

 

ברברה
מיהם הוריה הביולוגיים של ברברה - כנראה לא נדע לעולם.
ברברה נולדה בגרמניה בשנת 1930. בהיותה בת 4 שנים פרסמו הוריה מודעה בעיתון המציעה למסרה לאימוץ. מריון תספר ברבות הימים כי אביה של ברברה היה יהודי הולנדי ואמא נוצריה גרמניה. על פי חוקי הגזע של המשטר הנאצי החדש - לא נועד לברברה הקטנה עתיד טוב והוריה חשבו כי ייטב למסרה לאימוץ.

עמנואל ויוהנה נתקלו במודעה שבעיתון וליבם הלם בחזקה. לא חלף זמן רב וברברה הגיע לבית המשפחה ברחוב החבשים. ברברה גדלה תקופה מסוימת לצד מריון והשתיים נדמו כאחיות. לאחר זמן חזרה מריון לבית הוריה בתל-אביב.

תמר מרוז, בת דודתה של ברברה, מספרת כי הזוג פרופר העניק לברברה חינוך שווצרי מוקפד, שעורי צרפתית, שעורי רכיבה ועוד. לאחר זמן עברה המשפחה לוילה ברחוב הנביאים 62. הבית בן שבעת החדרים היה עתיר אוספי אמנות, ריהוט ושכיות-חמדה. כל יום בשעה חמש אחר הצהרים הוגשו בעגלת תה שתיה ועוגיות.

מריון וברברה עם סוכנת הבית 1938 לערך

ברברה על סוסה בירושלים, 1942 לערך

ברברה למדה בבית ספר התיכון "אוולינה דה רוטשילד" הסמוך לגמנסיה שברחביה והשלימה את לימודיה בגיל 16 (שנת 1946) לאחר זמן נשלחה על ידי הוריה ללימודים גבוהים בשוויץ (תרגום ושפות) שם סיימה בשנת 1950 תואר אקדמאי.

סראר עודא אבו-עסא
הבדואים בנגב ידעו תהפוכות פוליטיות לאורך הדורות אך ראו את המדבר כנחלתם. עד חידוש ההתישבות הציונית לא היה כל ישוב קבע מדרום לבאר שבע.
נפוצה היתה האימרה המעידה על השלטון הרופף ככל שיורדים דרומה :
"מצפון למג`דל יש מדינה ויש חוק, מדרום למג`דל ועד באר-שבע יש מדינה ואין חוק, מדרום לבאר שבע אין מדינה ואין חוק"

מקור: אוסף אמריקן קולוני

הבדואים שראו 400 שנות שלטון עות`מני, 31 שנות שלטון בריטי במהלכן צצו בנגב נקודות יהודיות מבודדות, רואים לפתע כוח חדש המשדר סמכות ועוצמה.
ערב מלחמת העצמאות היו בנגב כ- 70 אלף בדואים ולאחריה נותרו כ- 13 אלף.
רבים מאותם שנותרו בנגב צוו על ידי הממשל החדש לעקור מאזור מגוריהם ולהתרכז סביב באר-שבע במרחב שכּוּנה "אזור הסייג".
אזור נפחא-עבדת היה שטח מחייתו של שבט העזאזמה ושל סראר עודא אבו-עסא שהמשיך בשגרת חייו.

1949-1952
ברברה חוזרת מלימודיה בשוויץ בשלהי מלחמת העצמאות.
ניתן רק לדמיין את יסורי המצפון שתקפו אותה כשהיא מגלה כי רבים מחברי ילדותה כבר אינם בחיים.
ברברה מתגייסת לצה"ל ומשרתת בחיל המודיעין. שליטתה בשפות רבות היא נכס חשוב בתפקידה.
בחיל המודיעין היא פוגשת את חגי אבריאל שנדבק ברעיון של חייל מתנדב מארה"ב שכינויו היה ג`סי להקים חוות-בקר בנגב כמו אלה הקיימות בטקסס...
בחיל המודיעין פגשה גם את אלישע רואי בן קיבוץ גבעת השלושה איתו רקמה יחסים קרובים.

ב- 15 במאי 1952 עולים חגי אבריאל, ברברה פרופר, דניאל הלל ועוד עשרה מחבריהם על הקרקע ומקימים את שדה-בוקר.

מפה טופוגרפית של האזור, שנות ה-50 של המאה ה-20

במשך שלושה חדשים גרו ואכלו באוהלים ובחודשים אלה בנו את שלושת הצריפים הראשונים: אחד למטבח וחדר-אוכל ושניים למגורים. במקביל בנו סוללות לרוחב הוואדיות לעצירת מי-שטפונות. המתיישבים קבלו עדר קטן ממשרד החקלאות וגידלו מעט תרנגולות לתצרוכת עצמית. כמה חברים עבדו בעבודת-חוץ.

לברברה היתה אישיות ממגנטת. דניאל הלל זוכר כי ידידה חיים בלנק חוקר השפה הערבית שהתעוור בקרב על ירושלים בתש"ח, הגיע לביקור ואיתו מכשיר הקלטה לתיעוד ניב הדיבור של הבדווים באזור.

הכרכרה המפורסמת של המתיישבים הראשונים שהזכירה את סרטי המערב הפרוע נלקחה ממשאית שהתהפכה באזור. בדרך כלל משכו אותה פרד ופרדה שכונו "בוקרא" (כשמו הערבי של הואדי שהיווה השראה לשם הקיבוץ) ו"מישמיש".

מכתביה של ברברה לידידיה בצפון שופכים אור על אישיותה המיוחדת ועל חוש הומור חינני. באדיבותו של אלישע רואי מובא כאן מכתב של ברברה שנכתב אליו כמה חודשים לאחר העליה על הקרקע בשדה בוקר.

בחודש אוגוסט 1952 פעלה יחידה של צה"ל באזור והחרימה באזור עבדת עדר מבדואים . היחידה הצבאית עצרה בשדה-בוקר בדרכה צפונה אך לא העבירה פרטי צאן למתיישבים הצעירים.
סראר עודא אבו-עסא רתח מזעם. בשיטוטיו במרחב ראה עדר בקיבוץ שדה בוקר וחשב כי זהו עדרו. בליבו גמל לעשות מעשה. הוא שכנע את פריג` איבן זיאת לצאת איתו לעבר המאחז היהודי הקטן. ברשותו של סראר היה רובה אנגלי ישן. עם התקרבם לואדי בוקרה הם מבחינים בדמות בסבך. יש שיטענו כי לו ידעו כי מדובר באשה - לא היו פוגעים בה.

היריה
את שארע אחר כך תיאר בתוגה גדולה דניאל הלל שהיה כמעט עֵד למעשה:

"ביום  גורלי אחד בסוף ספטמבר 1952 , גייסתי את עזרתו של איתן (מינץ, שלימים נהרג בדרך לפטרה) לחקור בשטח המכונה "כוכב", שהוא עמק יפהפה, 5 קילומטרים ממערב לשדה-בוקר ... בעת שנסענו (לשם) בעגלתנו בשביל בין ההרים שנקרא הדייקה, ראינו את ברברה במורד הוואדי, עומדת עד מותניה בין השיחים ומוקפת בעדר הכבשים והעזים הקטן שלנו. ברברה הרועה - כמה לא התאים לה תפקיד זה! בעדינותה הפיזית ובמעודנותה התרבותית היא השתייכה יותר לסלונים הספרותיים באירופה מאשר לחזית הקשה של הנגב. אבל היא מילאה את תפקידה באומץ ובנחישות, ממוזגים באותו חוש ההומור הלגלגני שלה.

 `C`est une vie de chameau` (אלה הם חיים של גמל) היתה נוהגת לומר בשקט, ולחייך, בשעה שניסתה לכנס את העזים הקפריזיות, או לחלוב את הכבשים הסרבניות, בעלות האליָה השמנה, או לסרק את האבק הדביק והבלתי נמנע משערה הערמוני הגולש.

נפנפנו לברברה, והיא החזירה לנו נפנוף וחייכה. אותו חיוך שובב, נהדר, שבאיזה שהוא אופן מיזג תמימות ותחכום, אמונה וחוסר אמונה, נעורים ובגרות, גיל ואירוניה; חיוך של נערה-אישה, היודעת את האבסורד של מה שאנו עושים. האנכרוניזם של נסיונותינו הבלתי-מציאותיים להחיות את התנ"ך באמצע המאה העשרים - ידעה כל זאת וצחקה על כך, אהבה זאת, ומסרה את עצמה לכך ללא סייג. היא נפנפה בידה וחייכה, וחיוכה העיד על המילים המעטות שניתנו לשמיעה: `C`est une vie de chameau`      

זו היתה הפעם האחרונה שראינו אותה בחיים. שעתיים מאוחר יותר, כשחפרנו על גדות הוואדי הסחופים ב"כוכב", בוררים את השורשים של כמה שיחים בולטים, שמענו ירייה מכיוון השביל.

נבוכים, אספנו את כלי העבודה והרובים ונסענו בעגלתנו חזרה לשביל. מצאנו את ברברה שוכבת בתוך העשב היבש, ירויה למוות לאור היום, כמעט במרחק ראייה מהמחנה שלנו.
היא, קרוב לוודאי, לא ראתה את רוצחיה.
הרוצחים הבדואים שארבו לה ללא אזהרה אספו את העדר, ובקלות נעלמו בתוך המדבר."

מקור: נורית גוברין שתרגמה מספרו של דניאל הלל Negev (דניאל לימים פרופסור להידרולוגיה וחתן פרס יוקרתי של האו"ם)

ברברה פונתה לכפר ירוחם ומשם לבאר שבע שם נקבע סופית מותה.
הידיעה המרה הגיעה למשפחת פרופר בירושלים. עמנואל פרופר וגיסו גדעון ויטנברג מיהרו לבאר שבע ושם זיהו את ברברה ההרוגה.
למחרת - ביום רביעי 24 בספטמבר 1952, שבוע אחרי יום הולדתה, הגיע ארונה של ברברה לבית המשפחה ברחוב הנביאים בשכונה בה עברה עליה ילדותה. משם הובאה לקבורה בגבעת-שאול בטקס חצי-צבאי. הרב הצבאי במרחב רב סרן אלעזרי אמר קדיש ופלוגת חיילים ירתה שלוש יריות כבוד.
הוריה של ברברה נטעו ליד קברה עץ פלפלון הנראה כערבה בוכיה.

ימים קצרים אחר כך יתפסו שני חשודים בדואים על ידי יחידה של צה"ל ויועמדו למשפט.

הרצח בנגב בשנותיה הראשונות של המדינה היכה גלים. ברברה כונתה "הנערה משדה-בוקר"
נתן אלתרמן ואנדה עמיר-פינקרפלד כתבו כל אחד בנפרד שיר על הארוע.

הנה שירו של אלתרמן שנמנה עם שירי "הטור השביעי" שפורסם שלושה ימים אחרי הרצח בעיתון דבר:

הנה שירה של אנדה עמיר-פינקרפלד:

 אחרית דבר
עמנואל ויוהנה פרופר המשיכו לחיות בירושלים. במהלך חופשה בשוויץ בשנת 1976 נפטר עמנואל והוא בן 84 שנים ונקבר שם. יוהנה חזרה לירושלים ולאחר שנתיים מכרה את הבית ברחוב הנביאים ובאחרית ימיה שהתה בשוויץ עם אחיותיה.
מריון וולף מתגוררת בחיפה, חיונית ופעילה בהתנדבות בטיפול בניצולי שואה.
סראר עודה אבו-עסא, רוצחה של ברברה נפטר ממחלה טרם החל המשפט. שותפו למעשה פריג` איבן זיאת נידון בשנת 1955 למאסר עולם.

קיבוץ שדה בוקר עבר ימים קשים: באותה שנה נרצח "במבי" (יוסף יאירי) ממארב באזור.
כחצי שנה לאחר הרצחה של ברברה נעצר רכבו של ראש ממשלת ישראל ליד צריפי הישוב הקטן. דוד בן גוריון חזר מסיור בכביש החדש שנפרץ במכתש רמון והתאהב בחבורה החלוצית אליה יבקש להצטרף בהמשך.

קָמָץ
גם מבלי שהכרנו את ברברה קשה שלא להתאהב בדמותה של נערה-אשה זו שסיפור חייה מרתק. ניתן להפליג בדמיון ולחשוב לאן היו מובילות דרכי חייה לו היה מהלך העניינים אחר.
בהדרכות בנגב אני מקפיד לפקוד את נקודת נפילתה. אתם מוזמנים להכנס לחניון הרועָה, לקרא את שירו של אלתרמן הטבוע על לוח במקום ולצעוד כמאה מטרים מערבה מהחניון, לחצות את הערוץ בו מטע פיסטוק נטוש ולהגיע לאנדרטה הצנועה שהוצבה בדיוק במקום בו היה מונח ספרו של לואיס קרול שקראה ברברה.

 

ואחרון חביב : הוספנו קָמָץ על השלט המכוון לחניון - לזכרה של ברברה - הרועה משדה בוקר.

 

כתבה זו נערכה בשיתוף פעולה של אלישע צורגיל – חבר קיבוץ שדה בוקר וידידי הטוב שדחף אותי שוב ושוב לאתר את קברה של ברברה, לארגן פגישות עם אלה שהכירוה ולאפשר לאחרים לספר את סיפורה שהוא סיפורה של תקופה.

תודות:
לתמר מרוז, מריון וולף, דניאל הלל, אלישע רואי.

מקורות:
שיחות עם מיודעי ברברה
קטעי עיתונות תקופתיים
"היא נפלה בשדות" על ברברה פרופר משדה בוקר, בספרה של נורית גוברין: `קריאת הדורות - ספרות עברית במעגליה`, כרך ב`, הוצאת גוונים, תשס"ב/ 2002  למאמר המלא הקישו כאן

בעקבות מדור זה פנתה אלי בשנת 2018  נעמי קנטור יצחייק ששרתה אז ביחידת גלי צה"ל למידע והכוונה. נעמי הפיקה תכנית מרגשת על הנושא, ראיינה אנשים המוזכרים בכתבה זו ואחרים והעמיקה את הידע ואת המקורות.  לכתבה של נעמי בגלי צה"ל

איך להגיע?
פשוט. חניון הרועָה נמצא על כביש 40 מצפון לצומת הכניסה לצריף בן גוריון אל מול תחנת הדלק.
כאמור, אל תפספסו את ההליכה הקצרה לאנדרטה שמעבר לערוץ ממערב לחניון.

קברה של ברברה: הר המנוחות ירושלים, גוש ב` חלקה ב` קבר 50 - ליד עץ הפלפלון הקטן

לקבלת חומרים דומים ישירות - הרשמו בקלילות בדף הבית (תפריט ראשי)

חזרה לאתרים דרום     חזרה לתפריט ראשי