הכפר שֵיח` בוריךּ איננו עוד חזרה לדף ראשי הארמנים
במפה מסוף שנות השבעים של המאה העשרים מופיע הכפר שיח` בוריךּ בין הקיבוצים נוה-ים ועין כרמל שבמישור חוף הכרמל. בימים ההם היה הכפר בן כחמישים וחמש שנה ויושביו יכלו לחזות כי עוד זמן קצר הוא יעלם מן מהמפה.
המפה באדיבות זהר לביא
מיהו שיח` בוריךּ? מי היו תושבי הכפר? מדוע נעלם? בליבם של מי הוא עוד קיים?
על רכס הכורכר הנושק לכביש החוף ניצב עד היום מבנה עתיק המוקדש לצדיק עלום בשם שיח` בוריךּ. אין זה מבנה קבר אלה מקאם: מבנה זכרון. שם המקום מופיע במפות מהמאה ה-19 (PEF לדוגמה) ובתאור מסע של אברהארד פון מולינן השוויצרי
אדמות בסביבת המקאם היו בבעלות אנטון חמודה - ערבי נוצרי מחיפה.
בעקבות רצח העם הארמני בזמן מלחמת העולם הראשונה, נמלטו פליטים ארמנים ללבנון, סוריה וארץ-ישראל. בשנת 1926 השתקעו על רכס הכורכר כמה משפחות ארמניות שמקורן באזור אדנה שבדרום מזרח טורקיה. כאן הקימו את בתיהם ועסקו בחקלאות כאריסים על אדמתו של חמודה תמורת מחצית מיבולם.
בשיאו מנה הכפר 30 משפחות - כמאה וחמישים נפש. בשנת 1939 על על הקרקע מערבית לכפר קיבוץ המעפילים שבשנת 1947 שינה שמו לנוה-ים. היחסים עם חברי הקיבוץ היו טובים ואף הונח קו מים מן הקיבוץ אל הכפר. כמה מבנות הכפר עבדו במפעל שימורי הדגים "נון" שבקיבוץ.
חגיגת תחפושות בעת הצגה שנערכה בכפר:
למרות הדלות כמה מבני הכפר שפגשתי סיפרו על חיים מלאים ועל זכרונות ילדות טובים
מלחמת העצמאות בשנת 1948 הסתיימה בחורבן כפרים ערבים שבמרחב מישור חוף כרמל: א-טירה, א-סארפנד, כפר לם, ג`אבה, איג`זים, טנטורה, עין ר`זאל, אל-מאזר. רק שלושה כפרים לא יהודיים שרדו בכל מישור החוף: ג`יסר א-זרקא ופורודיס שהיו בקשרים טובים עם שכניהם בזכרון-יעקב והכפר הנוצרי-ארמני שיח` בוריךּ. לכפר נמלטו גם משפחות ארמניות מחיפה שביקשו מחסה בימי המלחמה.
למרבה האבסורד, ארועי המלחמה שפסחה על הכפר - שינו באחת את גורלו.
בעל הקרקעות אנטון חמודה נמלט מחיפה ומאות הדונמים שבבעלותו עברו לבעלות מדינת ישראל. הארמנים שעבדו במשך שנות דור את הקרקעות נותרו חסרי זכויות בקרקע. הקיבוצים בסביבה קיבלו את אדמות חמודה ואדמות הכפרים האחרים.
ועד הקהילה הארמנית פנה במכתב מיום 14 באוקטובר 1948 למשרד היועץ לעניני מיעוטים בחיפה. בפניה עליה חתומים נשיא הקהילה זכריאן ומזכירה מנג`יקיאן, מצוין כי כרגע בכפר 15 משפחות המונות 95 נפש שעבדו במשך 22 השנים האחרונות 580 דונם מתוך אלף דונם שהיו בבעלות חמודה באזור. לאחרונה הם מציינים החל חברי קיבוץ עין הים (שהיה ליד המושבה עתלית וששנתיים אחר כך הקימו אנשיו את קיבוץ עין-כרמל) חורשים את האדמה שהיתה בחזקת הארמנים ובקרוב מאוד מתעתדים לזרוע אותה.
השניים ממשיכים וכותבים כי מעל 40,000 אלף דונם של אדמה ערבית נפלה לידי הישובים היהודיים כתוצאה מהמלחמה והם תוהים האם 580 דונם ישנו את מצבם.
"אנו מבקשים שהארמנים יזכו לצדק והגינות לגבי זכויות עיבוד הקרקע" - הם מסיימים את מכתבם.
בקשת תושבי הכפר לא נענתה.
בשנת 1950 הוקמו ממזרח לכפר קיבוץ עין-כרמל שמקימיו הגיעו מרמת רחל ומעין הים שליד עתלית ומושב גבע כרמל ששמו משמר את שם הכפר הערבי ג`בע.
במהלך שני העשורים הראשונים למדינה הלך הכפר שיח` בוריךּ ודעך. הכפר שהיה ללא כל מעמד מוניציפלי, לא זכה לתשתיות כביוב, חשמל, טלפון ודואר. מבנה רעוע ומט ליפול שימש ככנסיה וכומר מיפו ביקר לעיתים בימי ראשון. הילדים למדו בבית ספר בחיפה. שרותים רפואיים ניתנו במרפאת נוה-ים. מספר משפחות הגרו לארמניה, ארה"ב וקנדה.
האחיות טרוונדה ואזניב בשדה מילונים:
תמונה צבעונית יחידה מן הכפר שהגיע לידי (מפרסום ב"פייסבוק" של צאצאי המתיישבים):
מזל טוב לזוג הטרי ! ברקע: הכרמל
ב- 8 בספטמבר 1957 התפרסמה כתבה של מנחם תלמי בעיתון "מעריב". תלמי מתאר באמפתיה רבה כפר דל וזעיר ובו 12 משפחות המונות 60 נפש. בסככת ענפים יבשים לקול קרקור תרנגולות, צופים תלמי ומוכתר הכפר אל הים וטווים את חוט העצב הארמני.
ב-10 בדצמבר 1965 כותב שוב תלמי במעריב על הכפר בכתבה שכותרתה "כפר ארמני עצוב". "אפילו שלט אינו ניצב שם כדי לומר מה שמו של כפר זה ומה טיבו.. דומה כי השעונים עצרו מלכת.. צעירות המגיעות בכפר לפרקן ממתינות לחתנים מיפו וחיפה שיבואו לגאול אותן... עצוב בשיח-בורייק. תושביו נראים כמשלימים עם גורל שאין להפר אותו. חיים בנמיכות, ללא תקוות, ללא יומרות, אהודים על שכניהם בשל צניעותם ויושרם."
היועץ לעניני ערבים במשרד ראש הממשלה במחוז חיפה והצפון - מר נ. טוקטלי - ציין במכתב המסווג "מוגבל" בשנת 1964 כי הישוב תלוש מבחינה כלכלית. בני הדור הצעיר מבכרים לנטוש את כפרים וכי יש לעודד התושבים לנטוש את הכפר באמצעות מענקים והלוואות לשכון בחיפה עכו ואולי אף לצרכי הגירה מישראל. הוא הוסיף והציע כי יש להעלות נושא זה כבעיה נבחרת במסגרת תכנית הלימודים במדרש ללימוד ערביי ישראל.
ממכתב נוסף משנת 1968 בולט שוב מצבו העגום של הכפר - המדינה לא דואגת לכל תשתית, הכפר חלש מבחינה כלכלית וחברתית ומנהל מקרקעי ישראל חסר מוטיבציה למימון מהלך פינוי הכפר.
מנהל מקרקעי ישראל רואה בכפר "מטרד אסתטי בלבד"...
חבר הכנסת משה סרדנס ממייסדי מושב גבע-כרמל הסמוך שעלה מטורקיה ניסה להחלץ לטובת הכפר אך ללא הצלחה.
החיים הקשים בכפר ועזיבת צעירים, וסלילת כביש החוף (2) הסמוך גרמו לכפר להתרוקן אט מיושביו. אחרוני התושבים עזבו בשנת 1981 לחיפה ולאתרים אחרים לאחר שקיבלו פיצוי ממנהל מקרקעי ישראל (תחושתי שהפיצוי היה סביר אך אין לי מידע על כך). מאחור נשארו הבתים הדלים ובית הקברות. בתי הכפר נהרסו (על ידי מי?) ושרידיהם מהווים אנדרטה עצובה למעל חמישים שנות קיומו.
כיום חיים בישראל עשרות ארמנים שחיו בפרקי זמן שונים בכפר. הם חיים בחיפה ובירושלים בעיקר ופוקדים לעיתים את הכפר ואת בית הקברות הקטן שבו. הכפר הארמני היחיד שהיה בישראל איננו עוד אך נשאר בליבם של רבים. תקוותי שלא רק בלבבות ארמניים.
על בית קברות של הכפר תוכלו לקרא בכתבה נפרדת במדור "בדד לעד" כאן
התמונות הישנות מחיי הכפר באדיבות נעמי נלבנדיאן עליה תוכלו לקרא כאן
מקורות
עבודה של שולי לינדר-ירקוני, הכפרים הערביים של חוף הכרמל, 1948: שחזור נוף תרבותי, אוניברסיטת חיפה, 2005
"זה הגורל שלהם", כתבה מאת שרה ליבוביץ-דר, עיתון הארץ 13 במאי 2003
תיק הכפר בארכיון המדינה - תודה גדולה לשי רוזן, חוקר ארץ ישראל ומורה דרך, שמסר לי חומר זה
"שיח` בוריק" , מאת אריה יצחקי, בתוך: אוכלוסיות לא מוכרות ויישובים מיוחדים בישראל - אריאל 204-205, פברואר 2014
חזרה לאתרים ארמניים בישראל חזרה לדף ראשי הארמנים חזרה לתפריט ראשי
