סיפורי ארץ-ישראל: אבו אל-באסל                   חזרה ל"ועוד"               
מאת נינו: ד"ר אליהו בורוכוב

סיפורי יחזירו אתכם מאה ויותר שנים אחורה לארץ-ישראל של ימי האמפריה העות`מנית ויעסקו במשפחתי שתקעה יתד בארץ במאה ה-19.

אימי יונה היתה בת משה אליהו זקס (סבי שתמונתו מטה) וחנה לבית לפקין.

סבתי חנה, היתה בתו של יצחק לפקין שכינויו אבו אל-בסל (מבטאים "אבּולְבַּסל") שתמונתו מטה: 

אשתו של יצחק לפקין (אבו-אל-בסל) היתה טאובה אידה לבית שמרלינג, והיא סבתה של אימי.

אבי סבתי זה יצחק לפקין היה מראשוני הישוב האשכנזי בארץ. לפקין נולד ב-1834 ברוסיה באזור שהיום נקרא בלארוס .הוא עלה ארצה, או יותר נכון הועלה כילד בן 10, עם דודה מבוגרת. בתחילה הוא התגורר בטבריה ולמד שם בישיבה. לאחר מכן חיתנו אותו עם בת ממשפחת שמרלינג שהיו מראשוני היהודים האשכנזים שהתיישבו ביפו. עוד בגיל צעיר התחיל לעסוק במסחר עם הכפריים הערבים בתבואה ובתוצרת חקלאית, צימוקים, פירות וירקות. (איך למד על המסחר בתוצרת חקלאית - בהמשך). לאחר נישואיו עבר לחברון וגר בה  כנראה כשלושים שנה וסחר בעיקר עם הכפריים באזור זה. אני שמעתי שסחר עם כפריים מדוּרא ומיאטא ועם כפרים אחרים בהר חברון.

כינויו אבו-אל-בסל משום שלא היה אוכל דבר (מחשש לכשרות) חוץ מלחם עם בצל.

בערך בשנת 1890 עבר לירושלים ובנה שתי שכונות בתים בכניסה לירושלים, על רחוב יפו ממערב למחנה יהודה, (הנקראות בפי העם "אבולבסל"). בכל אחת מ"השכונות" היו כ-40 יחידות (מה שלא הפריע לדוברי יידיש לכנותן "שטעטעל" כלומר עיירה). היחידות היו מסודרות בריבוע שבמרכזו שני בורות מים גדולים שבהם נאספו מי הגשמים, וזאת היתה "הספקת המים". היה אדם מיוחד שעבד כשואב מים ומחלק לתושבים מים. אני עוד "זכיתי" בשנות הארבעים לשתות מהמים האלה. לפי זכרוני המים היו טעימים מאד (לא היה כלור במים).

תמונת אילוסטרציה. ליד בור מים בנחלאות

כל יחידה כללה חדר אחד גדול למגורים וחדר קטן לפניו למטבח, רחצה, ועוד שימושים. שירותים היו בחוץ. היו בין הבנים והחתנים שלו שהיו להם כבר משפחות גדולות והם קנו או קיבלו יחידות כפולות. מים זורמים לא היו עד שנות העשרים, כששלטון הבריטי התקין הספקת מים לירושלים. הרחצה הייתה ב"פיילה" (גיגית). בחורף היו מרתיחים מים על "פרימוס" שופכים לכלי יותר גדול ומערבבים עם מים קרים וכך היו מתרחצים. אני ואחותי עוד זכינו להתרחץ כך. השכונה המזרחית יותר, (קרובה יותר למחנה יהודה) נקראה "אוהל שלמה" (על שם אביו של שותף של לפקין) והמערבית יותר מול בית החולים "ואלאך" (שערי צדק הישן) נקראה "שערי ירושלים". בשכונה המערבית גר בעצמו. שם גם גרה סבתי וכמה מבניו ובנותיו וקרובי משפחה אחרים. בנים אחדים גרו בשכונה המזרחית.

מפה בריטית של ירושלים בתקופת המנדט

אשתו של לפקין - טאובה אידה מתה בגיל צעיר ב"נסיעה" ( מה שאז קראו "זיארה"), כלומר מסע לטבריה צפת והסביבה לבקר בקברי הצדיקים. הנסיעה היתה בשיירה של חמורים. טאובה נפלה מן החמור שעליו רכבה ומתה. היא נקברה בטבריה. הסבא חיבב אותה מאוד, ואחרי מותה דרש שכל הנכדות שנולדו ייקראו על שמה. לפי הסיפור הוא נתן נפוליון זהב לכול יולדת שקראה לבת אידה טאובה. אימי נקראת על שמה יונה אידה (טאובה זה ביידיש יונה) והיו לה 5 או 6 בנות דוד ואחיינית שנקראו יונה אידה. כדי להבדיל ביניהן  ביום-יום קראו לאחת יונה, לשנייה איטה ולשלישית אידה או איטלה וכדומה. ליצחק לפקין היו 4 בנים ו-4 בנות, שהתחתנו והקימו משפחות כך שמספר צאצאיו רב מאוד.
לפי מה שסיפרו לי בזמן מלחמת העולם הראשונה עת היה רעב בירושלים, הוא רכב על סוס למזרח הירדן, לאזור סאלט, שהיו לו שם קשרי מסחר, שכר כמה גמלים, קנה חיטה בכפרים, והביא את החיטה לירושלים. כך היה למשפחתו הגדולה והענפה אוכל לאכול.

איך למד אבו-אל בסל על הפוטנציאל של מסחר בירקות ופירות
סבא רבא שלי יצחק לפקין (הנקרא אבו אל-בסל) עלה כאמור ארצה כילד, ולמד בישיבה בטבריה. הדברים היו באמצע המאה התשע עשרה, להערכתי בערך בשנים 1850-1845 .
יום אחד הוא הלך לטבריה מאזור קבר הרמב"ם וקבר מאיר בעל הנס (הסמוכים לחמי טבריה).

מקור: "ישראל הנגלית לעין", יד בן צבי, אוסף יחיאל זהבי

והנה מתקרב אליו ערבי רוכב על סוס. הערבי הגיע מכיוון דרום. כאשר הערבי השיג אותו, פנה אליו ואמר : "יש לי שק צימוקים טובים מסאלט" (עיר בעבר המזרחי של הירדן ממערב לעמאן שהייתה ידועה בגידול ענבים וייצור צימוקים)  "אתה רוצה לקנות את זה?" יצחק לפקין ענה לו: "כמה אתה רוצה?" ענה לו הערבי: "שתי מג`ידות", ענה "אין לי". "כמה יש לך?" הראה לו סבי שיש לו שתי מטבעות נחושת הנקראות בישליק. מג`ידה היתה מטבע כסף בערך כמו מטבע של שילינג שהיתה נהוגה בזמן המנדט ושוויה כארבעה בישליק. כלומר שני בישליק זה רבע משתי מג`ידות. ענה לו הערבי: "בסדר". זרק אליו  את השק, לקח את המטבעות, ומיהר לרכב חזרה לכיוון דרום. סבי סחב על גבו את השק הכבד לטבריה ובשוק שהיה ברחובות הקטנים באזור הרובע היהודי (שהיום איננו קיים, ואפשר רק להצטער שהשכונה הקטנטנה שהיו בה בתים נמוכים בנויים אבני בזלת שחורות נהרסה ואיננה) מכר את הצימוקים לסוחרים ברווח גדול.
כך למד על המסחר בתוצרת חקלאית ועל הלכות משא ומתן ועמידה על המקח.  

ספורה של אמי (סבתא של אליהו) איך נסעה מחברון לירושלים לחתונתה בשנת 1880
נכתב בכתב יד של יונה בורוכוב אימא של אליהו בורוכוב. דפים שנמצאו בדירתה.
לפי הידוע לי סבתי חנה זקס, בתו של יצחק לפקין נולדה בשנת 1871, לכן אין סבירות שהנסיעה היתה בשנת 1880, שאז היא היתה בת 9, אלא יותר מאוחר, אולי בשנת 1888 או 1889. א.ב.

לסבא (יצחק לפקין המכונה אבו אל- בסל) היו ארבעה בנים וארבע בנות. אמי היתה הבת השלישית במשפחה. כשהגיעה לגיל 18 היה קשה למצוא לה בן-זוג בחברון, ומכיוון שלסבא היו קשרי מסחר בירושלים ואחת הבנות התחתנה כבר לבן ירושלים, התעניין למצוא חתן מתאים וזה היה בחור ישיבה לבית זקס יליד ירושלים העתיקה מ"הח`וש" שעל יד רחוב חב"ד. המשפחה באה לחברון לראות את הנערה ונעשו ארושין כדת וכדין והוחלט שהחתונה תיערך בירושלים.
בבית התחילו ההכנות לחתונה. ראשית הזמינו בדים לשמלות משי וקטיפה ע"י סוחרת הבדים מירושלים שהביאה סחורות מביירות. ותפירתם של כלי המטה. הכנת הכרים השמיכות מפוך לבן ונקי, הציפות והצפיות. ישבה תופרת בבית יותר מחודש ימים ותפרה הכל. כמובן לשמלות היתה תופרת  יותר מעולה.
קנו כלי מטבח מנחושת שאז היו בשימוש, סירים גדולים וקטנים, פיילות נחושת לכביסה, קומקומים שונים ודודי נחושת לכביסה.
כשהתקרב תאריך החתונה הזמין אביה 30 חמורים עם 6 ערבים שקראו להם מקרס המאיצים בחמורים לרוץ ולשמור על השיירה. העמיסו את כל החפצים על החמורים וכן הצטרפו לשיירה סבא וסבתא הכלה ושני אחיה הגדולים. עגלות עוד לא נסעו אז מחברון לירושלים.
כשעברה השיירה את חלחול שכבר אז היה לא כל כך בטוח, נשמעו יריות מההרים שמצדי הדרך. השיירה התקבצה ביחד הנשים באמצע הגברים על ידן והמקרס מסביב מאיצים בחמורים לרוץ קדימה.

תמונת אילוסטרציה. מקור ויקיפדיה

והנה מצד שני של הכביש הופיע ערבי צעיר לבוש כפתן עם עביה צחה. פנה לסבא ואמר לו כמובן בערבית שלא יפחד הוא גם כן הולך לירושלים ויש לו ברודה (רובה). אלך יחד אתכם ואל תבהלו שמזמן לזמן אני אשתמש ברובה, כדי להפחיד את השודדים, וכך היה. השיירה התקדמה והגיעה עד עיינות ערוב והערבי הצעיר יורה מפעם לפעם.
בערוב חנתה השיירה למנוחה, השקו את החמורים וסעדו את לבם בחאן שבמקום.
לאחר מנוחה קצרה מהרו לצאת לדרך כדי להספיק להגיע לירושלים לפני השקיעה כי השערים בחומת העיר היו נסגרים על בריח עם שקיעת החמה. אין איש נכנס ואין יוצא עד זריחת השמש למחרתו.
כשהגיעו ליד מר-אליאס שמדרום לירושלים נעלם הצעיר הערבי וסבי הצטער הרבה שנים שלא גמל לו על עזרתו וטוב לבו. אבל בלבו היה בטוח כי אותו צעיר היה שליחו של אליהו הנביא.
השיירה הזדרזה אבל החמורים היו עייפים ועקשנים וכך קרה שהם לא הספיקו להגיע לשער יפו שבחומת העיר ירושלים לפני השקיעה.

שער יפו בסוף המאה ה-19. תמונת שחור-לבן שנצבעה

סבי התדפק על האשנב הקטן המיוחד שבשער העיר, השומר פתח את האשנב ושאל לחפצו. סבי הודיע לשומר כי הם באים בשיירה גדולה של חמורים עמוסים כלי נחושת ובגדים וביחוד עם שתי נשים ויש סכנה משודדים בלילה להישאר מחוץ לחומה. השוער הלך לקישלה (תחנת המשטרה התורכית) שבקרבת מקום לשאול את פי המפקד הראשי מה לעשות, וזה פסק - הנשים והחמורים עם הנחושת יכנסו, אולם הגברים ושאר החמורים עם שאר הדברים יישארו בחוץ עד הבוקר, וכך היה. סבתי ואמי עם כמה חמורים עמוסים בפיילות ושאר כלי הנחושת נכנסו והשאר נכנסו בשיירה רק למחרתו העירה.

ד"ר אליהו בורוכוב, יליד ירושלים (1933), שירת בנח"ל והיה בין מייסדי קיבוץ גונן. בוגר האוניברסיטה העברית בירושלים, עבד במשרד האוצר וברשות לתכנון כלכלי. למד בארצות הברית באוניברסיטת ג`ונס הופקינס, בה קיבל את הדוקטורט. ד"ר בורוכוב לימד באוניברסיטאות תל אביב וחיפה ועבד כיועץ כלכלי לרשויות מקומיות, למשרדי ממשלה ולחברות כלכליות. מאז פרישתו לגמלאות למד היסטוריה, ובעיקר היסטוריה יהודית עתיקה והוא מתעניין בתולדות משפחתו. מצד אמו הוא נין של יצחק לפקין שהיה ידוע  כ"אבו אל-בסל".

לשאינם מנויים על דף המידע: לקבלת כתבות דומות בדיוור ישיר בעתיד הרשמו בקלילות בדף הבית (תפריט ראשי).
יש לך סיפור עבורנו על ארץ ישראל במבט אישי ? עורך האתר ישמח לקבלו. במה זו מיועדת לך.

 חזרה ל"ועוד"                 חזרה לתפריט ראשי