מטוס הדקוטה של "אירו הולנד" עמד בקצה מסלול ההמראה בנמל התעופה בעיר טוניס וחימם את מנועיו. הטייס לודוויג גואן פרוס (Frouws) בן 31 המתין לאישור מגדל הפיקוח ובהינתן האות החל להאיץ על המסלול המאובק. יחד איתו בתא הטייס היו שלושה אנשי צוות נוספים. מרים זאיונץ בת 36 מירושלים הייתה מלווה מטעם עליית הנוער. רק חמישה חודשים קודם עלתה לישראל אחרי שעבדה מזכירה במשרדי הסוכנות היהודית בפריז. לצידה ישבה חגורה ליזה שווארץ-יאנסן, צעירה נורווגית בת 20 עובדת סוציאלית.
בבטן המטוס ישבו 28 ילדים שהגיל הממוצע שלהם 11. עד אותו רגע היתה המולה רעשנית אבל עם ההאצה על המסלול והרעש הגובר השתררה דממה מתוחה. לכל הילדים הייתה זו טיסתם הראשונה. אפריים לוזון בן 11 ישב במרכז המטוס ולצידו אחותו ז`קלין בת 10 ואחיו ויסטון בן 9 שנים. בזנב המטוס ישב יצחק אלל בן 11. שעון הזמן הראה: 01:21 20 בנובמבר 1949
מטוס הדקוטה DC-3 שהיה במשימת ילדי אוסלו בצילום מאפריל 1948 - מקור אתר aviation-safety
16 שעות לאחר מכן, לאחר עצירת ביניים בבריסל לתיקון תקלת קשר, כרבע שעה לפני הנחיתה באוסלו ובמהלך ההנמכה לקראת נחיתה - פגע המטוס בצמרות עצים ביער עבות מדרום לאוסלו. המטוס התפרק, שריפה פרצה. עצים מרוסקים, מזוודות, צעצועים וגופות שימשו בעירבוביה בחושך ובקור של מחוז הורום. 34 נוסעים ואנשי צוות נהרגו. יצחק אלל הצעיר שכב המום אך פצוע קל יחסית. הבעירה של חלק מהמטוס ותפוחים שנמצאו סביבו הצילו את חייו.
זנב המטוס באתר ההתרסקות באדיבות המוזיאון ההיסטורי הורום
מה הרקע לפרשה? מדוע אוסלו? מה עלה בגורלו של יצחק אלל? מה הקשר של נורווגיה למושב ינוב שבשרון? כיצד קשור רמי קפרוב - מורה דרך מאוסלו לתיעוד ומחקר הנושא וכיצד הייתי אני שותף להבאת חלקים מהמטוס שהתרסק לישראל? - על אלה נענה ונספר בכתבה זו.
לאחר הקמת המדינה פעלה הסוכנות היהודית במסגרת "עליית הנוער" להעלות כמה שיותר משפחות יהודיות לישראל. שליחים נשלחו למרוקו ולטוניסיה לדבר אל לב היהודים שם. התכנית שהתגבשה הייתה לשלוח בשלב ראשון את הילדים ללא הוריהם לתקופה של כחצי שנה למחנה בתנאי פנימיה שם יעברו הילדים תקופת הכשרה שתקל עליהם את הקליטה בארץ. המשפחות אמורות היו להתאחד עם ילדיהן לאחר תקופה זו ולעלות לארץ
מדוע נורווגיה? בשנת 1940 כבשה גרמניה הנאצית את נורווגיה. המפלגה הנציונל-סוציאליסטית בראשות וִידקוּן קוויזלינג שיתפה פעולה עם הגרמנים וכשליש מיהודי נורווגיה נשלחו למחנות ההשמדה. בתום המלחמה ולאחר הקמת מדינת ישראל רצו גורמים בנורווגיה לסייע לישראל והעמידו לרשות "עלית הנוער" מחנה לצורך כך. ארגון בשם "אירופה יילפן" המסונף לצלב האדום יזם סיוע . מתילדה אופטדל ברוק הועמדה בראש הארגון ופעלה במרץ. מתילדה ראתה בפעילותה גם שליחות אישית. אחיה היה משתף פעולה עם הנאצים. כפר ילדים אורגן לצורך כך בכפר ציורי כשישים ק"מ מדרום לאוסלו. אתר זה הוא סמלי ביותר והיה מחנה הכשרה של פשיסטים נורווגים שאומנו על ידי הנאצים בימי מלחמת העולם השניה. צוות המחנה מנה כ-40 נורווגים ותריסר מדריכים מישראל בניהם יצחק גניגר משער העמקים ויוחנן עומרי איש חינוך מיוחד.
קבוצה ראשונה של ילדים ממרוקו שמנתה כ- 200 ילדים עברה את התהליך החל מאפריל 1949. ההתחלה הייתה קשה ורק בהמשך גובשה שגרת לימודית כשמעל צריפי המחנה מתנוססים דגלי נורווגיה וישראל. במקביל התקדם בטוניס גיוס ילדים למחזור נוסף ונקבעו 56ילדים שיצאו למחזור השני. שני מטוסי דקוטה הטיסו ביום 18בנובמבר 1949 את הילדים בוגרי המחזור הראשון לשדה התעופה לוד. לאחר חניית ביניים קצרה בישראל עשו המטוסים הריקים מנוסעים לטוניס שם עלו עליהם הילדים. כאמור המריאו המטוסים בשעת בוקר מוקדמת. המטרה היתה להגיע לאוסלו בשעות האור. מטוס ראשון נחת באוסלו בשעה 13:30. במטוס השני התגלתה תקלת קשר ולאחר שלא הצליח לקבל אישור נחיתה בפריז - נחת בבריסל. לאחר תיקון התקלה המריא שוב ופנה צפונה. סביב השעה 17:00 אבד איתו הקשר.
לא ברור מה גרם להתרסקות. אולי הייתה זו עייפות מצטברת של צוות המטוס, אולי טעות במפות בנושא גובה הקרקע, החלטת הטייס לבצע טיסה חזותית במקום טיסת מכשירים וחוסר ציוד מספק לטיסת לילה. היה ברור שמשהו נורא קרה אך יעברו 41 שעות ארוכות עד שיימצא המטוס המרוסק.
נורווגיה יצאה מגידרה לאתר את המטוס. אלפי חיילים ואזרחים גוייסו לסריקות באזור המיועד הורום שמדרום לאוסלו. מסוק משוודיה נשלח במיוחד ברכבת, הורכב ויצא לסריקות באזור האסון.
חוסר הידיעה על גורל הנוסעים בא לידי ביטוי בידיעה בעיתון "הארץ"
הארץ, 22 בנובמבר 1949
ביום 22 בנובמבר 1949 כמעט שתי יממות אחרי האסון גילו שני יערנים את שברי המטוס. המחזה היה מזעזע. למרבה תדהמתם שמעו קול עולה מההריסות. ילד צעיר, פניו חבולות אך מצבו טוב, נתגלה בין שברי המטוס.
מתוך עיתון RADAR נובמבר 1949 באדיבות מוזיאון ינוב
כשהתבררו ממדי האסון הוכרז יום אבל הוכרז בנורווגיה.
גופות ילדים סמוך לאתר ההתרסקות - באדיבות המוזיאון ההיסטורי הורום
הידיעות על פרטי התאונה ועל ההרוגים התפרסמו בכותרות העיתונים באירופה ובטוניסיה.
מתוך "ילדי אוסלו" בעריכת חיים סעדון - שם מלא של המקור בסוף הכתבה
חלק מהמשפחות למדו על אבדן יקיריהם מהעיתונות כפי שניתן לראות בצילום זה
מתוך עיתון RADAR נובמבר 1949 באדיבות מוזיאון ינוב
גופות הילדים הוטסו לקבורה בטוניסיה בשל דרישת השלטונות הצרפתיים ששלטו אז במדינה. ארבע הלוויות נפרדות התקיימו בנוכחות אלפי אנשים. מרים זיונץ נטמנה בבית הקברות סנהדריה בירושלים.
בישראל היה ההד לאסון קטן יחסית. הרצל רוזנבלום כתב בידיעות אחרונות: "זו טרגדיה מזעזעת, מדובר באסון במימדים של הטיטניק לא נמצא אצלנו אפילו תאטרון אחד ויחיד שינעל את שעריו לאות אבל".
יושב ראש הכנסת יוסף שפרינצק אמר בנאומו ב-23 בנובמבר 1949 : חברי הכנסת! אינני יכול לנעול את הישיבה בלי שאבקש מאת הבית להביע בקימה את צערה של הכנסת על האסון שקרה, על מות 27 ילדים. מתו ילדים עברים, מתו ילדים שעתידים היו להיות אזרחים במדינת ישראל. הכנסת, אם לישראל, מבכה יחד עם ההורים השכולים את הילדים האלה. אלה הם חבלי הדרך לגאולה. אין נחמה באבדן נפשות צעירות. הנחמה היחידה תהיה שארץ זו, מדינה זו, תכנס את שאר ילדי ישראל ותשמור אותם מפגעים. ... נביע גם את צער הכנסת על מות מלווי הילדים. אנשי נורווגיה ואנשי העמים בסביבה גייסו המונים לחפש את הילדים. תודתנו הלבבית על הרגש האנושי הזה.
אנו יודעים להעריך מתוך חיבה והוקרה את יחסה ועזרתה של ממשלת נורווגיה להבראת הילדים שלנו העולים לארץ. בגילוי הנפש האציל הזה יש מן הנחמה על צערנו.
ההתרגשות למציאת הניצול היחיד חבקה גבולות. מלך נורווגיה הציע לאמץ את יצחק. מתנות הורעפו עליו מכל עבר דוגמת השעון אותו הוא עונד בצילום מטה:
הצילום באדיבות המוזיאון ההיסטורי הורום, נורווגיה
הוריו של יצחק קיבלו את הידיעה רק אחרי מספר ימים. פגישם עם בנם תתרחש רק כעבור כחצי שנה! יצחק שב לאחר תקופת התאוששות קצרה למחנה ההכשרה והצטרף לקבוצת הילדים שהגיעה במטוס האחר בשלום.
לאחר כחצי שנה עלתה משפחת אלל לישראל ולאחר שהות במחנה עולים בפרדס חנה התיישבה במושב ינוב שקם בשרון באביב 1950. ממשלת נורווגיה שלחה למושב הצעיר 75 צריפי עץ שהיוו זריקת עידוד מורלית וכלכלית.
יצחק נישא לליליאן ושינה שם משפחתו לאל על. לזוג נולדו 6 ילדים.
יצחק וליליאן אלל ביום חתונתם. באדיבות מוזיאון ינוב
בשנת 1969 הגיע יצחק לנורווגיה והשתתף בטקס קביעת אנדרטה במקום ההתרסקות.
הצילום באדיבות המוזיאון ההיסטורי הורום, נורווגיה
אלל התקשה לחזור לחיים רגילים, הוא עבד תקופה מסוימת בפרדס, אחר כך כרועה צאן ולימים בשירות בתי הסוהר. בשנת 1987 חלה יצחק במחלת הסרטן ונפטר והוא בן 48 בלבד. בנו רמי ביקר בשנת 2009 באתר ההתרסקות.
הצילום באדיבות המוזיאון ההיסטורי הורום, נורווגיה
הקשר האישי שלי לנושא על אסון ילדי אוסלו שמעתי לראשונה לפני כשבע שנים עת עסקתי בפיתוח טיול חדש בשרון - אזור מגורי. ד"ר שי רוזן הוא זה שהפנה את תשומת ליבי לאתר הזיכרון במושב ינוב. כיצד לא שמעתי על כך מעולם? תמהתי בני ובין עצמי. מאז מהווה מושב ינוב תחנה קבועה וחשובה בסיור שלי "פנינים בשרון". באחד הטיולים השתתפה חברתנו עמית כהן ותוך כדי טיול החלה לברר עם אמה טוני לבנון את הקשר שלה לאירוע. טוני היום בת 90 מקיבוץ עין חרוד מאוחד ילידת טוניס ופעלה במסגרת תנועת "דרור" לגייס ילדים לעליית הנוער לטוניס. טוני זוכרת האירוע וסיפרה לקבוצה על האירוע ועל הרגשות הקשים בעקבותיו.
בשנת 2017 יצאתי לטיול משפחתי פרטי בנורבגיה. בשלב התכנון לא ממש התלהבתי מהרעיון וחששתי כי אחרי הפיורד השלישי אצא מדעתי .. טעיתי. הנופים במדינה הצפונית הזו מגוונים ומרהיבים ובסיכומו של דבר נהניתי מכל רגע .
טרם הטיול עלה בדעתי שאחפש דרך להתחבר לסיפורם של ילדי אוסלו ואולי לבקר מוזיאון או אתר הנצחה רלבנטי. תוך כדי שיטוט במרשתת נתקלתי באתרו של רמי קפרוב. רמי שחי בעבר בישראל ושירת בצה"ל חי היום עם משפחתו באוסלו ומשמש כמורה דרך וצלם ופיתח גם סיור ייחודי בנושא העבר היהודי המקומי. שאלתי את רמי האם יוכל להוביל אותנו לאתר ההתרסקות. קבענו ליומנו האחרון בנורווגיה ובשעת בוקר אסף אותנו רמי מהמלון ויצאנו לדרך.
בדרך נתן לנו רמי שתחביבו העיקרי הוא צילום, שי מרגש: חוברת שהוא עצמו הפיק ובה סדרת צילומים של אתרים באוסלו בזמן מלחמת העולם השנייה על רקע אותם אתרים ממש בימנו אנו.
באדיבות רמי קפרוב
אם תשאלו אותי מהי החוויה הזכורה לי ביותר מנורווגיה לאחר טיול של שלושה שבועות בה - התשובה ברורה: המסע עם רמי ליער הורום
לאחר הליכה של כשעה ביער הסבוך הגענו לאתר ההתרסקות בו ניצבת אנדרטה כשסביבה שרידים גדולים מן המטוס.
אתם מוזמנים לצפות בשיחה בין רמי קפרוב וביני באתר ההתרסקות :
במקום נגיש יותר באותו מחוז ניצבת אנדרטה נוספת בלב פארק לחוף פיורד אוסלו
ממש בימים אלה סיים רמי הפקת סרט בנושא המתעד את הגעת אפרים לוזון יליד שנת 1953 לאתר ההתרסקות. בין הילדים שנספו היו שלושת ילדי משפחת לוזון. לאחר ארבע שנים לאחר האסון הביאו ההורים לעולם ילד נוסף וקראו לו אפרים על שם אחיו שמעולם לא זכה לראות. אפרים גדל על סיפור השכול ונושא עימו כל חייו מטען רגשי כבד. כשהגיע לשנות השישים של חייו ביקש אפרים להגיע למקום האסון ורמי הוא זה שהובילו לשם.
אתם מוזמנים לצפות בסרט המרגש שהפיק וערך רמי קפרוב: (אוגוסט 2023 - זמנית הסרט איננו זמין - נשתדל להעלותו בהקדם)
הנצחה בישראל
במושב ינוב נשמר צריף נורווגי מקורי בו גדל יצחק אלל וזה הפך למוזיאון המספר הן על האסון והן על ההיסטוריה של המושב
בימים אלה (מאז 2019 ונכון ליוני 2021) המוזיאון סגור ואני תקווה כי בקרוב תמצא דרך להפעילו מחדש.
סמוך לצריף נמצאת האנדרטה שהוצבה כאן בשנת 1968. סלע גיר מחורר בצורת זנב מטוס ועליו 35 שמות האנשים שהיו על הטיסה הגורלית. לאחרונה קבעה בסמוך המועצה לשימור אתרים שלט מידע.
בערים נתיבות ונתניה ישנן אנדרטאות לזכר הילדים. בקיץ 2018 נקראה כיכר בשכונת רמות בבאר שבע על שם ילדי אוסלו. אולי קשור הדבר למוצאה הטוניסאי של אימו המנוחה של ראש העיר רוביק דנילוביץ.
נסיים בסגירת מעגל.שמעון ישי ממושב ינוב שבשנים האחרונות השקיע רבות מזמנו וממרצו לפיתוח מוזיאון ינוב, ביקש אותי לפני כשנה לסייע בהבאת חלק ולו הקטן ביותר מהמטוס למוזיאון ינוב. ניסיונותיו לפנות לנציגויות רשמיות של ישראל ושל נורווגיה עלו בתוהו. פניתי לרמי קפרוב שהפנה אותי למוזיאון היסטורי של מחוז הורום בנורווגיה. לאחר כמה חודשים של תקשורת ביני לבין המוזיאון הצלחנו לפני מספר חודשים להביא ארצה למזכרת עולם שני חלקים - בורג ניווט וחלק מכנף הדקוטה. הגעת החלקים לוותה בטקס במושב בנוכחות רבים והיוותה סגירת ומעגל חשובה.
עד כאן סיפור ילדי אוסלו. כשחשבתי מהן התובנות מהסיפור מעבר למה שנראה כתסריט דרמטי למחזה - עלו בדעתי התֵימות הבאות: הערכה להישג הענק של קליטת העלייה בשנות החמישים למרות כל הקשיים והטעויות שנעשו, אנשים טובים באמצע הדרך ובמקרה שלנו בנורווגיה, השראה שאפשר לקבל מסיפור היסטורי אנושי ואחרון חביב - טוב לדעת שלא רק רמי ואני אוהבים לשעוט על גב סוסי ההיסטוריה וליהנות ממשב הרוח על פנינו. יואב אבניאון, נובמבר 2019
מקורות
ילדי אוסלו, ארבעים שנה לאסון האווירי באוסלו, בעריכת חיים סעדון תל אביב 1989 בהוצאת יד טבנקין, ההסתדרות הכללית ואיחוד יהודי טוניסיה בישראל
מצבות מדברות מאת עודד ישראלי 6 ביולי 2011 כתבה על קברה של מרים זיונץ לחצו לקישור לכתבה
"שני מטוסים יצאו - רק אחד הגיע" כתבת תחקיר של אילת נגב, שבעה ימים, ידיעות אחרונות, נובמבר 1989
"בצל הרי האטלס - פרק 4 : ילדי אוסלו" תכנית הטלוויזיה הישראלית 1993 מפיק, תסריטאי ובמאי: סלים פתאל לחצו כאן לקישור לסרט
