בית עבד ברשפון - נותרו זכרונות                                      חזרה לאתרים מרכז

• מתי ניצן זוכר את בית עבד ולידו באר עמוקה ואת פניו המרשימות של עבד.
• עיסאם מסראווה בנו של עבד היה רק בן 4 כשעזב עם משפחתו את הבית. זכרונותיו הם מסיפורי הוריו ששמע בביתם החדש שבטייבה.
• ניצה פרלמן (מאירוביץ) עברה לגור עם משפחתה שפונתה במלחמת העצמאות מהמושב עטרות שמצפון לירושלים. כעקורים התיישבו בבית נטוש של מי שהפכו פליטים במקום אחר.
• נחמה אורון (מאירוביץ), אחותה של ניצה, זוכרת את השלג בחצר בית עבד - חורף 1950.
• דיצה יצחקי (ניצן) זוכרת את ימי כיתת הלימוד ושעורי הנגינה עת הפך בית עבד לבית הספר של מושב רשפון.
• אני זוכר את הבית הנטוש כתחנה במשחק "חפש את המטמון" שהכנתי בימי ההולדת של ילדי. "הפתק הבא נמצא בבית עבד. חפשו מתחת לאריח הרביעי בשורה השניה מהכניסה" כתבתי לילדים הנרגשים.
 
בשנת 1997 נהרס בית עבד עם הכשרת התשתיות להרחבה במושב. מקומו היה בקצה החלקה של משק מרום כמאתיים מטר מצפון לגן הילדים.
סיפורו של הבית הוא חלק מההיסטוריה של מושב רשפון ויש בו כדי להאיר את מערכת היחסים המיוחדת שהיתה קודם להקמת המדינה בין חברי המושב לשכניהם הערבים. נספר על עבד, על גלגולי הבית ועל פגישה מרגשת שנערכה לאחרונה בין ותיקי המושב לבין בניו של עבד בעיר טייבה שבשרון.

נתחיל בסיפור כפרו של עבד - אלחרם והמתחם המקודש סַיִּדֻנא עלי הצמוד לו.

האזור במפת ז`קוטן הצרפתי שהיה בארץ-ישראל בשנת 1799 במסגרת מסע נפוליאון

מוסלמים תושבי השרון מעריצים מזה כאלף שנים את הצדיק עלי אבן עלייל. מקום קבורתו ליד אפולוניה-ארשף נקרא "אדוננו עלי" ובערבית סַיִּדֻנא עלי (סידני כידוע נמצאת ביבשת אחרת...).
מי היה עלי? מקורות מוסלמיים מזהים אותו כצאצא של החליף עומר בן אל-חט`אב ושנת קבורתו מתוארכת ל- 1081 אחרי הספירה.

ליד קברו של עלי התפתח כפר קטן בשם אלחרם שמנה כחמש מאות נפש בתום תקופת המנדט הבריטי. פרנסת הכפר היתה על דייג, פרדסים וגידולי שדה אחרים.
חלק מתושבי הכפר מקורם ממצרים ושם המשפחה שדבק בחלקם - אלמסרי - מלמד על מוצאם.
הגירה ממצרים לארץ ישראל בתחומי האימפריה העות`מנית הייתה תופעה רווחת והתגברה במיוחד החל משנת 1831, עת נכבשה הארץ למשך תשע שנים על ידי אברהים פאשה, בנו של שליט מצרים.

היה זה אביו של עבד שהחליט לבנות את ביתו בלב שדותיו מרחק כשני קילומטר מליבו של כפרו אי אז בתחילת המאה העשרים. ליד הבית נחפרה באר עמוקה. לימים יהרג אביו של עבד בתאונת נפילה לעומק הבאר. עבד ימשיך כאן את דרכו של אביו.

מתחם בית עבד מתצלום משנות החמישים

חלק מאדמות הכפר אלחרם נמכרו בשנות השלושים של המאה העשרים לקרן הקיימת לישראל ועל אדמות אלה קם מושב רשפון בשנת 1936. במשך 12 שנים חיו שני הישובים, רשפון ואל חראם, זה לצד זה בשכנות טובה. חריג במיוחד היה מצבו של עבד שממש סמוך לביתו המבודד נבנו בתי המושב הצעיר.

מפה בריטית 1:20,000 משנת 1938 עם עדכון (בסגול) ממאי 1942 - באדיבות רועי מרום

למרות הדרדרות מערכת היחסים בין היהודים לערביי ארץ ישראל החל מימי פרעות תרפ"ט והמרד הערבי הגדול 1936-1939, היו יחסי שכנות טובים בין המושב הצעיר לכפר הערבי הותיק.

מתי ניצן, נער צעיר באותם ימים, זוכר את עבד כאיש מרשים. פנחס נומברג גדל בשכנות לבית עבד. "לעבד היה רובה גדול והוא נהג לצוד זרזירים עת נחתו על רכס הכורכר. הפעם הראשונה בחיי בו אחזתי נשק ויריתי היה כשעבד נתן לי את הרובה שלו והדריך אותי בצייד" מספר פנחס. כל בוקר ראינו שיירה של פועלות מהכפר אל חראם עושה דרכה לעבודה בשדותיו של עבד" מספרת אסתר רוזנפלד.

גם מתי וגם פנחס זוכרים כנערים את חתונת עבד ואשתו שהתקיימה בביתם, אליו הוזמנו רבים מתושבי רשפון ותושבי אלחרם.

עבד ועזה ביום חתונתם. תצלום באדיבות משפחת מסראווה 

מספר פנחס נומברג "כשאתונו של עבד המליטה עייר צעיר הוא נתן אותו לחברו הטוב נפתלי רובינשטיין. לימים הפך העיר לכלי התחבורה העיקרי של משפחת רובינשטיין"

משמאל לימין שושנה רובינשטיין, נפתלי רובינשטיין (אחראי המים ברשפון), שמעון רשף, נחשון רשף.

"אני זוכר את חווית הרחצה בים שלנו כנערים. בדרך חזרה הביתה הינו עוברים בבריכת האגירה הפתוחה של חקלאי אלחרם ממש סמוך לכפרם ושוטפים את המלח מגופנו. לא היה בליבנו חשש מעולם" מספר מתי ניצן

תמונת אילוסטרציה המבוססת על צילום הבריכה הנמצאת עד היום בשטח תע"ש לשעבר. מנוע הבאר החלוד עדיין ניצב דומם בתוך המבנה המתפורר.

באפריל 1948 היתה מלחמת העצמאות בשלבים קריטיים. הבריטים עמדו לעזוב. כח המגן העברי בהובלת "ההגנה" יצא למבצעים לכיבוש הדרך לירושלים וערביי הערים המעורבות חיפה, יפו וטבריה נכנעו ונטשו. החשש הכבד הגיע גם לאל חראם.

מספר עומר בנו של עבד שנולד אחרי המלחמה וידיעותיו הן מסיפורי הוריו.
"אמא והילדים עזבו ראשונים לטייבה שם חיו קרובי משפחתם. אבא נשאר בבית המשפחה אך לאחר כשבוע חשב שכדאי שגם הוא יעזוב עד חלוף זעם. אבא סיפר במיוחד על נפתלי רובינשטיין שניסה לשכנעו להשאר והבטיח לדאוג לבטחונו. אבא החליט בכל זאת לעזוב מתוך מחשבה שהדרך תהיה פתוחה בחזרה. בטייבה היתה המשפחה בחוסר ודאות נוסף הואיל והיה חשש שתגורש מעבר לקו הירוק שם המשפחה שונה מאלמסרי למסארווה כדי להצניע את היותם חדשים ביישוב"

את המפתח לבית המשאבה של הבאר נתן עבד לנציגי מושב רשפון ואכן במשך שנים היתה הבאר בין מקורות המים לישוב עד שנמצאו מקורות חלופיים והבאר נסתמה.

ביתו של עבד לא עמד נטוש זמן רב. תקופה קצרה היה למחסן תחמושת של צה"ל הצעיר ובשנת 1949 שוכנו בו משפחות חדשות שהגיעו למושב.

מספרת ניצה פרלמן (מאירוביץ) : "משפחתי היתה ממושב עטרות שהיה קיים מצפון לירושלים עד מלחמת העצמאות. במלחמה זו נאלצנו לנטוש את יישובנו והפכנו פליטים . כך קרה שהגענו לרשפון והתיישבנו בביתם של פליטים אחרים. בתחילה גרנו במקום לבדנו.  בבנין הסמוך בתוך מתחם בית עבד, פעלה משאבה, אולי לשאיבת מים. טכנאי היה מפעיל או מתחזק לעיתים. זו היתה תקופה של מסתננים, שומרים מהמושב היו מוצבים בללילות על גג הבית. אחרי זמן הורו להורי לא לשהות בלילות בבנין. משפחות מהמושב (בן שפר וגופרמן) התנדבו לארח אותנו בלילות. כך, כל לילה הורי, אחי דוד בן מספר שבועות, נחמה ואני נדדנו לבית המארחים. לקראת בואם של עולים מיוגוסלביה הקים אבי מחיצת עץ באולם המרכזי. חלקו של הבית נשאר בית המגורים שלנו, בשאר התמקמו העולים. היו בינהם שגרו בחדרים במבנים אחרים במתחם".

נחמה אורון (מאירוביץ) אחותה של ניצה זוכרת כילדה את השלג הראשון בשנת 1950 בבית עבד.

קרלו, רחל וילדתם שושנה בש ילידי הונגריה שעלו מיוגוסלביה  ליד בית עבד

לאחר כשנה הוסב מתחם בית עבד לבית ספר בו למדו צעירי מושב רשפון.

שורת הילדים העומדים בחצר בית עבד בספטמבר 1954. המצולמים הם ילידי 1948 ביום הראשון של כיתה א`. הרבה רשפונאים מזוהים בתמונה זאת, בינהם עמיחי קניגשטיין, דינה פורת (קראוס), אלישבע כהנר (ביברפלד), משה רובינשטיין ועוד .

בחצר התקיימו שעורי נגינה כפי שניתן לראות מהתמונות מטה:

 

 זוית צילום אחרת חושפת את דוד המים ...

בשנות השישים ניטש הבית סופית והחל מתפורר.  בשנת 1997 עוד נראה האזור כך:

עם תחילת ההרחבה בסוף שנות התשעים של המאה העשרים נהרס הבית ונכרת עץ אקליפטוס ענק שעמד בסמוך לו. פנחס נומברג מספר על אירוע משונה שהזכיר לו נשכחות.
"בִּתִי דלית בנתה בהרחבה של המושב סמוך למקומו ההיסטורי של בית עבד במהלך קידוח יסודות למבנה התלונן הקבלן כי הוא שופך כמויות אדירות של בטון לבור הקידוח והבור לא מתמלא. הבנתי מייד שתחתית הבור פגשה את החלל התת קרקעי של הבאר העמוקה של עבד. הסטנו את הקידוח שני מטר הצידה והכל בא על מקומו בשלום" 

רשפון 2016. תצלומי אויר באדיבות מזכירות מושב רשפון

הקשר של חברים ברשפון עם משפחת מסראווה לא ניתק לגמרי אבל היה נדיר. מתי ניצן זוכר שפגש את עבד בשנות השבעים עת רכש ציוד חקלאי ב"משולש". גדעון בן שפר מספר כי אביו - מאיר, שהיה המוכתר של רשפון פגש את עיסאם בנו של עבד שהיה מדריך חקלאי בסיור מקצועי. בסופו של יום הגיעו השניים לבית עבד ובן שפר הראה לעיסאם הנרגש את החדר בו עמדה עריסתו.

לאחרונה יצרנו קשר עם משפחת מסראווה וקיימנו מפגש מרגש בביתו של עיסאם. 
עיסאם, רעייתו ועומר קידמו את פנינו בסבר פנים יפות. קיר חדר האורחים של עיסאם מעוטר בתעודות אקדמיות ואחרות והוא לימים היה ראש העיר טייבה. עומר הוא איש עסקים. חלפו דקות מעטות והזכרונות החלו לצוף.

מתי ניצן ועומר מסראווה

"ההורים שלי שנפטרו בשנות התשעים לא כל כך דיברו על הפליטות שלהם. הם התאמצו מאוד להסתיר את המצוקה, אבל אני שאלתי מידי פעם וקיבלתי מידע, לא רב אבל מספיק כדי להבין. בתוך הסיפור הזה שמעתי על הידידות נפלאה בין אבא לבחור בשם נפתלי רובינשטיין שגם סייע לנו להשאר בתחומי מדינת ישראל אחרי שעקרנו לטייבה" סיפר עומר.

נפרדנו בהרגשה שאכן כל צד נושא מטענים קשים וזכרונות שחלקם כואבים אבל מצאנו נחמה במשותף ובהכרת הסיפור האנושי שמאחורי המאורעות ההיסטוריים.

עומר, מתי, עיסאם, גדעון

תודה מקרב לב לאביגדור כהנר מרשפון על הסיוע בתחקיר להכנת כתבה זו

לשאינם מנויים על דף המידע: לקבלת כתבות דומות בדיוור ישיר בעתיד - הרשמו בקלילות בדף הבית (תפריט ראשי) 

 חזרה לאתרים מרכז            חזרה לתפריט ראשי