כחומר ביד היוצר                                    חזרה ל"ועוד"   חזרה לתפריט ראשי

מאת אפרת דגני

הספר שזה עתה נולד מסכם מסע שלי בן כעשרים שנה. אחרי שנים בעבודתי כגרפיקאית החלתי לגלות עניין במלאכות מסורתיות.

בסמטאות כפרים ובסדנאות ברחבי הארץ גיליתי לא רק יצירות יפיפיות ושורשיות אלא גם אנשים מופלאים.

יוסוף עבדאללה אימתנס מן הכפר עילבון שבגליל היה מהראשונים שפגשתי כשיצאתי לתור אחר בעלי מלאכה מקומיים לקראת פתיחת גלריה לאומנויות בשוק הפשפשים של יפו.
עילבון הוא כפר נוצרי שתושביו הגיעו לפני מאות שנים מירדן מהעיירה אל חוסאן.

צלם: דניאל לילה

תושבי עילבון היו בעבר פלאחים ואילו היום, אחוז האקדמאים שבו גבוה מאד ומרבית תושביו הם בעלי מקצועות חופשיים. יוסוף הוא מאסטר בריקוע נחושת ואולי היחיד העוסק באומנות זו בארץ כיום.
סגנון המוצרים והעיטור הוא דמשקאי אל מול סגנון בהשפעה פרסית-מצרית שהיה גם כן מקובל במקומותינו.
נפגשנו שוב, כמעט עשור לאחר מכן, בשלבי העבודה שלי על הספר: "כחומר ביד היוצר, אומנות עכשווית בישראל". בשלב זה עניין אותי לבחון את שרשור המוטיב של הבקרג׳ המפורסם אשר בשל שיבוש מאז ימי הפלמ״ח נקרא אצלנו פינג׳אן ומשמש כסמל זהות של החברה הערבית בישראל.

צלם: דניאל לילה.

את מלאכת חרשות וריקוע הנחושת למד יוסוף עבדאאלה אימתנס עוד כנער אצל האומן הידוע ג׳חשן מן הכפר מע׳ר, בימים בהם הייתה בשוק של עכו סמטה ארוכה של חרשי נכושת. כיום הוא מייצר רק כשיש הזמנה. מרבית הבקרג׳ים מיוצרים באופן תעשייתי ומחירם, כמובן, נמוך בהרבה.

בכפר הדרוזי ג׳וליס שבגליל המערבי, גר רמי טריף, מעצב מוצר, אמן ומרצה לעיצוב, בוגר תואר שני בתכנית לעיצוב תעשייתי ב׳בצלאל׳. הכפר הקסום מהווה בסיס זהותי ליצירתו של טריף: ״נולדתי, גדלתי ואני חי ופועל בכפר ג׳וליס שבגליל. אני מתבונן בחברה בה אני חי כל הזמן, מנתח דברים בעיניים של מעצב, חוקר תרבות. אני אוסף חומרים כמו: חפצים, מנהגים, תופעות חדשות בחברה הדרוזית-ערבית ובוחן אותם בהיבט הסוציולוגי, האנתרופולוגי והפסיכולוגי-חברתי.
בוחן את התרבות החומרית; מה אנחנו מנסים לשמר, וממה אנחנו מנסים להתנער.״

 

מקינטה, מתוך הסדרה ׳מסורתיזציה׳, צילום: ליאור חורש.

את הבקראג׳ השלישי בסדרה מצאתי בנגב אצל אמנית הקרמיקה זיינב ג׳רביע. אל זיינב התוודעתי בביקורה של רות דיין בגלריה שלי ביפו. רות העיפה מבט מהיר מסביב והתיישבה בכורסא עם פנקס כתובות מיתולוגי. היא מסרה לי כתובות של אומנים שאני ׳חייבת׳ לפגוש, תוך שהיא נענית למחמאות של נשים רבות, חלקן צעירות מאד, אשר נחשפו לשמועה שנפוצה בשוק במהירות ובאו לכבד בנשיקה את מי שהיא עבורן מקור השראה.

בקרג׳, צילום: אפרת דגני

זיינב, בת שבט אל-עזזמה אשר הגיע ממצרים לנגב לפני כמאתים שנה. למצרים הגעו מאפריקה באניית עבדים. בשנת 1978 יושבו בני השבט בכפר ׳שגב שלום׳ ׳שקיב-א-סאלאם׳.
בגיל 13 הצטרפה זיינב לבית הספר הראשון בכפר ואליו שבה כעבור שנים כאם לשניים וכמורה לאמנות.
בעבודות הקרמיקה שלה בחרה זיינב לשמר שני מוטיבים מרכזיים מתרבות החומר של החברה הבדואית: הרקמה, שבתקופות קודמות נשאה פרטים אודות הלובשת אותה, והבקרג׳ – סמל לקבלת הפנים והארוח הבדואי.

התייחסות מרתקת נוספת לפינג׳אן מצאתי בעבודתו של חיים פרנס. פרנס, דור שישה עשר למשפחה ירושלמית, מעצב תעשייתי אשר שימש כראש המחלקה לעיצוב תעשייתי ב׳בצלאל׳ בשנים 2008 - 2016, בחר בפינג׳אן / קוטף סברס שהם שני סמלים של ישראליות שמקורם בתרבות הערבית. שיבוש המילה פינג׳אן מייצגת בעבוע של מוטיבים בין התרבויות החיות בכפיפה אחת וכך גם שיח הצבר אשר היה נפוץ בארץ בשל שימושו לסימון גבולות בין חלקות ובין כפרים ערביים. 

ההכלאה ביניהם, לדבריו, מייצרת חפץ שעוצמתו מתעתעת. הפינג׳אן / קוטף סברס משלב חדשנות טכנולוגית וכמיהה אל העבר מבלי לייצר היררכיה, וחוקר את נוכחותה הנרחבת של האומנות בחיים המודרניים.

פינג׳אן / קוטף סברס, צילום: אלעד שריג.

בספרי, כחומר ביד היוצר, אומנות עכשווית בישראל, אני משרטטת מפה, הנפרשת דרך כחמישים עבודות של יוצרים שונים, של התרבות החומרית בישראל, כמאפיין זהות הנושא עמו שורשים מן העבר ויחד עם זאת, מבקש לחדש, לשנות ולהטמיע השפעות גלובליות, טכנולוגיות וחומרים חדשים.

קישור למעוניינים בספר   

לשאינם מנויים על דף המידע: לקבלת כתבות דומות בדיוור ישיר בעתיד הרשמו בקלילות בדף הבית (תפריט ראשי).
יש לך סיפור עבורנו על ארץ ישראל במבט אישי ? עורך האתר ישמח לקבלו. במה זו מיועדת גם לך.