"נשיונל גיאוגרפיק מגזין" נובמבר 1919                  חזרה לתפריט ראשי  

מאת: אבי נבון

שמורה בספרייתי חוברת בהירה, שחוגגת החודש מאה שנה - The NATIONAL GEOGRAPHIC MAGAZINE, November 1919
לא במקרה דווקא חוברת זו, שהיא מספר 5 בשנה 36 של המגזין המפורסם, שוכנת כבוד בארון הספרים השמורים - יש בה ארבעה מאמרים, והיא כולה "אסיאתית": פרדריק סימפיץ` כתב על "עלייתה של האומה הערבית";  מ. צ`טר חזר ממסע ברכבת ההצלה המזון האמריקאית לאורכה של ארמניה מוכת הרעב "הארץ בה המוות עוקב";  מ.א.וויליאמס מתאר את התרשמותו מביקורו באוזבקיסטן – בוכרה, סמרקנד ועד "טורקיסטן הרוסית" וסביבתה "היכן שהסלבים והמונגולים נפגשים";  ואותו מחבר מספר על "סוריה: הארץ שהיא חוליה בשרשרת ההיסטוריה".
בחנויות של ספרים משומשים בארה"ב ניתן למצוא חוברות ישנות רבות, וזו צדה את עיני לפני שנים רבות, ורכשתי אותה בדולר בודד, בעיקר בגלל המאמר האחרון.

באותם ימים כל צילום שפורסם בדפוס היווה אתגר טכני, השקעה כספית וחגיגה חזותית. לכן כבר על כריכת החוברת מצויין ליד כל שם מאמר מה מספר הצילומים שמשובצים בו. הכל בשחור/לבן. אך יש בחוברת זו גם 16 עמודים של צילומים בצבע, ממוספרים בנפרד, כרוכים בגאווה רבה במרכז החוברת.

 

המאמר על סוריה עוסק בכל מה שלפני מאה שנה נקרא סוריה הגדולה: סוריה, לבנון, ארץ ישראל, ממלכת ירדן ועד חיג`אז וסיני. הרושם העיקרי שנגלה למבקר - מדינה חדשה זו היא אוסף מדהים של לאומים, שפות ודתות, שתצטרך לתמרן ולהתאים את מדיניותה בין אנגליה וצרפת, איטליה ויוון, ערָבְּיָה וסוריה, מֶכָּה השמרנית ובֵּירוּת הליברלית, ציונים ויוונים-אורתודוקסים, נוצרים ומוסלמים, מרוניטים ודרוזים, כדי ליצור מדינה אחת.
מה שחסר בעיקר לעתידה של סוריה הוא מסורת של אירועים שיוכלו לאחד את הגזעים והדתות הרבים שלה. לחלקים שונים של סוריה יש היסטוריה ורגעים אציליים, אבל כמדינה – היא מעולם לא היתה משהו מעבר לארץ ללא אחידות או לאומיות, כפי שהיו בעבר לפניקים או לישראלים, לחתים או לאמורים. 

מול התיאור הקודר של המציאות, מפליא הכַּתָּב בחיזוי העתיד:
סוריה נמצאת בקצה המזרחי של הים התיכון, ובין שני המרכזים העתיקים של מצריים ומסופוטמיה. לכן היא עתידה להוות גשר כלכלי עולמי. אלכסנדרטה בצפון וחיפה בפלשתינה יהיו נמלים מרכזיים בהם יעברו הסחורות בשני הכיוונים, פתוחים לסחר עולמי כמו שמֵיצר הדרדנלים יהיה מעבר חופשי בטורקיה החדשה.
חיפה היא החשובה בערי סוריה רבתי, היא הפרס האמיתי של המזרח התיכון, והמפרץ הנהדר שלה יהיה הנמל הגדול ביותר במזרח הים התיכון, כמו שהיה בתקופה הצלבנית, כששימש את המסחר של ונציה, פיזה וגנואה. כבר היום היא מתפתחת הודות לקווי הרכבת הקושרים אותה לדמשק וממנה למסופוטמיה מחד, ולירושלים מאידך. רשת הרכבות, שפריסתה נקטעה במלחמת העולם, תושלם. הרכבת החיג`אזית תוארך ממדינה עד למֶכָּה, והקו ברלין-בגדד יושלם ב-300 הק"מ האחרונים שטרם נבנו, בין נִיצְבִּין לתִּכְּרִֵית. 
המפרץ בין חיפה ועכו יחזור לימי פארו כמו בתקופה הצלבנית. כבר בביקורי הראשון הבנתי והאמנתי, ששובר גלים ארוך כדי 6 ק"מ שיבנה מחיפה צפונה, יהפוך את נמל חיפה לגדול בנמלי סוריה רבתי.

בעיני התושבים אין ערך מסחרי לזמן או ליום העבודה. כאשר רצינו לרדת בנמל הקטן של חיפה, חיכינו לסירה שתעביר אותנו לחוף, מרחק של חצי מייל. בעל הסירה דורש בדרך כלל 2 מג`ידי, והתייר אינו יכול להתמקח על כך בערבית. אבל מעט הערבית שבפי איפשרה לי לברכו "יומך מאושר", "כמה זה יעלה?" ו"אללה ידאג לברך אותך בכל מעשיך", וזה הספיק כדי לסגור על מחיר 10 סנט עבור הלוך וחזור, כ-1.50 $ פחות מהתעריף.  

הדרך חזרה היתה גרועה יותר. הבריזה הנעימה של אחר הצהרים התחלפה לרוח חזקה, שהעלתה גלים. כומר סורי החל להתפלל ושאר הנוסעים שבסירה החלו לשיר מתוך פחד. ואכן, הים הנוקשה וכל גל שהתרומם מעל לסירה הזעירה יכלו בקלות להטביענו. הסצנה הדרמטית ואפילו המרגשת הראתה שהים אינו המקום הטבעי של הציבור המקומי. גם הספן חש בכך, ובמקום לחלוף על גלים "של 10 סנט" הוא השתדל להתנגש בגלים "של דולר"... ולהגדיל את יבולו הכספי.

והמאמר מזכיר כיצד התורכים שדדו את סוריה במשך 300 שנה, עד שהגיע לֶסֶפְס ופתח את תעלת סואץ. העולם כולו חשב שסוריה תהפוך לעשירה בין ארצות תבל. אבל השנים חלפו, העולם התעלם, הטורקים בזזו, וסוריה שמרה על אמונתה שיום התהילה לבטח יגיע. התקווה שהמזרח והמערב יגיעו ויפגשו כאן, על אדמתה, שהיא חוליה בשרשרת ההיסטוריה, נראתה אפשרית.
גם הגרמנים תיכננו לשלוט על סוריה: הקימו כאן מסילת ברזל חוצה, וטיפחו את הכיוון הפאן-גרמני. כל זה נמחץ, כידוע לכולם, בשדות ארמגדון [היא מגידו, במלחמת העולם שאך הסתיימה].

אבל יש גם ניתוח מעניין על הסיבות לירידתה של סוריה הגדולה: 
מספר גורמים הביאו לעצירת התפתחותו של המסחר העולמי בסוריה ומסופוטמיה במאות השנים האחרונות. מסופוטמיה נהניית גם היום מפוריות כמו בימי ראשית הציויליזציות וההיסטוריה האנושית, אבל ההשתלטות של שבטי נודדים, שמנעו הקמת ממשלה מרכזית, הביאו לדעיכתה.
החשיבות של אסיה הצטמצמה. גילוי אמריקה משך את מאמצי מסחר והיזמות של אירופה מערבה אל מעבר לאטלנטיק. השלטון העות`מני בטורקיה החל לפזול לכיוון אירופה, ופחות למזרח כמו שהיה בעבר. תשומת הלב סביב דרכי הבשמים והעושר של המזרח חלפה גם היא לטובת הזהב ואוצרות הטבע שבמערב. התפתחות התנועה באניות סביב אפריקה איפשרה הגעה להודו והחליפה את התנועה הרגלית דרך המזרח התיכון.
המסורת המסחרית של אנשי צור הפניקים, אשר השכילו לספק לאירופה את חומרי הצבע שהפיקו מצדפות, ולתור את העולם הישן בספינותיהם - פסקה. לבנון העכשווית חלשה יותר, והטבח של 1860 [בין הדרוזים למרונים] הביא לבריחה של סורים רבים מאזור הר הלבנון. יותר מ-400,000 סורים ולבנונים היגרו לאמריקה.

החשיבות של המים בארץ יבשה זו
המים נמצאים במקום גבוה בהתייחסות של תושבי סוריה - המוסלמים הניזונים בצמצום, וכך גם אצל הנוצרים. האטרקציה העיקרית בבית קפה בדמשק היא מזרקת מים קטנה שמשאירה רושם על בני המדבר המגיעים לביקור באואזיס העירוני הזה. 
דן ובאר שבע ידועים כשני הקצוות של פלשתינה, כשהייתה הארץ של העברים. האחד התפתח ליד מקורות הירדן, והשני חייב את קיומו לשבע הבארות העתיקות, ששפתן בנויה מאבן גיר מחורצת ע"י מיליוני דליים וחבלים מימי אברהם אבינו ועד לגנרל אלנבי. אין היום שום מלון בעיר זו, אך פעם התארחו כאן אברהם ושרה אשתו, ונרשמו כאח ואחות מפחד המקומיים. מכאן שילחו את הגר וישמעאל למדבר, כדרישת שרה. אמנם, גם צמתי החיים מאז לא שיפרו את האופי של שרה.
[ממש כך!  Evidently, cross-roads life did not improve Sara`s character ].

 

כותב המאמר מרגיש שהבארות האלו הן כאלבום תמונות עם שמות מפורסמים: כאן לקח אברהם בלב כבד את בנו, להעלותו לעולה, כאן יעקב גנב את הבכורה מעשו, ופה הוא עצר כאיש זקן בדרכו למצרים, לבקר את בנו המפורסם יוסף. כאן למדו בניו של שמואל את מקצועו של אביהם המכובד, וכאן עצר אליהו כשנמלט מפחד איזבל אל המדבר. מעל הכל, באר שבע התקיימה כאן, בצל האירועים המלו-דרמטיים, כעיר גבול שבארותיה רואות בעליתם ונפילתם של עמים מאז החל העולם.

גם נצרת חייבת את קיומה למעיין מים יחיד שהביא לצמיחתה, `באר יעקב` שבה מספקת מים לסביבתה הצמאה. ואילו הנווד העייף היורד מגבעות מואב, אחרי רכיבה יבשה, רואה בירדן ומימיו העכורים מים מבורכים ומרעננים.
גם אני כמעט שלא עמדתי בפיתוי לקנות מים אלו לשתיה, אבל נזכרתי במים בלבנון – מי מעיינות צוננים וצלולים, אך שם אין אף איש צמא...

אזור יריחו נהנה משלושה מקורות מים שונים: הירדן, אליו מגיעים עולי רגל לטבול במקום הנמצא רבע מייל מתחת לפני הים. ים המלח, שהטבילה בו היא חובה לכל תייר. אם הוא בר-מזל ואין לו שום חתך ועורו לא בקוע, הוא לא יסבול נוראות כמו מעינויי האינקויזיציה הספרדית. מכאן עליו למהר לירדן, כדי לרחוץ את המלח במימיו הקדושים והבוציים. לקראת הערב יש להגיע ליריחו "המודרנית" והעלובה, ושם לשתות לרוויה ממעין השולטן, המעיין שמימיו הומתקו ע"י אלישע.
 
הכתב ביקר בחפירות כרכמיש בצפון מסופוטמיה, במקום בו חוצה המסילה הבגדדית את נהר הפרת.
הביקור היה ב-1914, עוד לפני מלחמת העולם, ושוב ביקר שם שנתיים אח"כ. הוא נפגש שם עם הארכיאולוג-החופר המפורסם פרופסור ליאונרד וולי ועוזרו ט.א. לורנס [איש ערב]. וולי, לדברי הכותב, היה החוקר שפיצח את המסתוריות של העם החיתי. אבל המאמר מדלג מיד לסיפורו של לורנס, שהחל כנער המוגבל בנכותו, אבל מבריק ומוכשר, צמח להיות חוקר מומחה ומכובד, שלמד כיצד להשתמש באורינטליזם, עם כשרון לדבר עם המקומיים, למשוך אותם מאהדה לטורקים ללחימה בהם. לורנס, האיש שסייע לאלנבי לכבוש את ירושלים ודמשק, הוא עכשיו קולונל בצבא האנגלי, מייג`ור-גנרל בצבא הערבי, צ`מפיון בהגדרת הזכויות של ערביי סוריה, והנסיך הזר של מכה הקדושה.  

כאשר תושבי המקום הקדומים רצו להלל את ארצם, הם ציינו שהיא ארץ זבת חלב ודבש. זה היה בימים בהם הדבורים, ולא סלק הסוכר, סיפקו את הממתיק למזון. והנה היום, נהר הכלב המביא מי שתיה צחים לבירות העסוקה, נובע משני מעיינות – מעיין החלב ומעיין הדבש.
אפילו במישור החם שבין החרמון לאגם החולה, בוקעים מים מעומק הקרקע והם קרים מאד. לעומתם, בשיבא הגבוהה בצדו של החרמון מגיחים מים מהסלע בטמפרטורה של 38 מעלות פרנהייט, והבניאס, היכן שפעם עמד מקדש האל פאן, ובמקום בו הורדוס הגדול הציב מקדש מעל למעיין לכבוד אוגוסטוס, המים התוססים הם ב-42 מעלות [פרנהייט]. בקיץ, בתום מסע ארוך וחם בעמק, זה מאד מרענן לשבת בצל "עמק הדבש" ולהנות מענבים לבנונים, שקוררו בתוך זרם המים.
      
בהמשך הוא מגיע לעבר הירדן. מעניינת היא סקירתו על מפת מידבא, שנתגלתה אמנם כ-30 שנה קודם, אבל עדיין מרבים לתאר אותה ולתהות על קנקנה. ל"מפה הקדומה ביותר של פלשתינה" הוא מקדיש שני צילומים לא ברורים בשחור-לבן: האחד הוא צילום המפה כולה [חיבור מספר צילומים, בוודאי], תוך הסבר שהפסיפס כולל גם ציורי המחשה כמו חיות, דגים, אנשים, הרים וערים.  

 
הוא לא מסתפק בתיאור המפה, ומצרף גם תמונה המראה צלם אמריקאי העומד על סולם מעל לפסיפס כדי להפיק צילום טוב של המפה. הוא מספר ש"ארכיאולוג אמריקאי" שחפר במקום עצר "רק 3 אינץ`" לפני הפסיפס, והחמיץ את הגילוי כי פנה לחפור שטח סמוך, ואחרים גילו וחשפו את הרצפה. 

 

בהמשך ביקר בפטרה ועלה-טיפס לג`בל א-דייר. משם המשיך דרומה, והקדיש פיסקה להסביר את חשיבות הביקור במכה למוסלמים. יחסו למוסלמים מתגלה בתיאור על "המהומות הבלתי קדושות בעיר הקדושה בתקופת הפסחא", אבל גם תיאור הטקסים בכנסיית הקבר מובא בציניות ולגלוג.

מסילות הברזל משנות את המזרח התיכון
לרכבת מיפו לירושלים, שנועדה לשרת את עולי הרגל הנוצרים בדרכם לעיר הקדושה, יש משמעות רחבה הרבה יותר. אבל המיוחדת ביותר במזרח התיכון היא הרכבת החיג`אזית, שנועדה לסייע לעולי הרגל למכה. הביצוע נתקל בהתנגדות אנשי המדבר שחששו שהשלטונות רוצים בכך להשתלט על כספם.

הרכבת הבגדדית עוברת במישור הגדול [של מזרח סוריה], חוצה את נהר הפרת הבוצי, ומגיעה למסופוטמיה. היום זו הדרך היחידה למסחר עם בגדד ופרס, אבל אין ספק שבעתיד תגיע המסילה למפרץ הפרסי בדרום, ולמכרות הנחושת באסיה הקטנה, ולמישורים בהם מגדלים את הטבק הטורקי והלאה עד לארמניה והקווקז, תחצה את פרס לטורקיסטן, ודרך אפגניסטן ובלוג`יסטן לשערי הודו.

תנועת עולי הרגל המגיעים מארבע כנפות תבל, מכל הדתות השונות, פוקדת את סוריה ופלשתינה. התיירות הצליינית תביא שגשוג לסוריה-רבתי. תיירים אמריקאים מלאי סקרנות, נשים מאנגליה ומצרפת, עם מלאי נרות שרכשו במקומות הקדושים ויקחו איתן חזרה לארצותיהן, מוסלמיות בלבושן השחור בדרך למקומות הקדושים להן - מכה ומדינה - כולם נמצאים כאן.
למרות המבט הביקורתי על אותם תיירים הקונים בצמא כל סיפור ואמונה, גם הוא נתפס להתרגשות כאשר הנופים והמראות הנוכחיים מזכירים לו את סיפורי המקרא – יעל וסיסרא, דבורה הנביאה, יוסף ואחיו וכיוצא באלה.

הבאנו כאן מעט מתוך כתבה בת 25 עמודים. מרשים מאד לקרוא את חוויותיו, מדהים לגלות עד כמה הדברים נראים כאילו הוצאו מהעיתון היומי של היום, משעשע לקרוא את הסגנון הציני בתיאור הטקסים הדתיים של הדתות השונות, ומפתיע לקרוא את תחזיותיו לעתיד ורמת דיוקם.

 נעבור לפרסומות ... לא פחות מרתק לראות את המודעות המלוות את החוברת בתחילתה ובסופה, מהן ניתן ללמוד על מה היה לפני מאה שנה, על התקופה וחידושיה. תיאור של חלק "בקצה המזלג", למשל:

מודעה הממליצה על חופשה בקליפורניה, "שם הקיץ והפריחה נמשכים כל החורף", לכן כדאי לבקר במדינה זו, המכוסה ב"פרדסי תפוח-זהב". אפשר גם להמשיך משם ולטייל להוואי. ומי המפרסם? רשות הרכבות של ארצות הברית! המזכירה שרק באמצעותם אפשר להגיע לקליפורניה, במסלול החוצה פארקים לאומיים ומונומנטים.  

מילון ובסטר החדש הופיע ובו למעלה מ-400.000 מלים, ב-2700 עמודים, ועוד 6000 איורים !! לבחירתך: על נייר רגיל או נייר הודו דק.

מודעה על שני עמודים מבשרת על הפונוגרף [פטיפון] החדש של חברת ניו-אדיסון. במודעה - צילום של קבוצת מומחים מכוסי-עיניים מקשיבים לשירתה של זמרת ידועה העומדת מולם, ובעמוד ממול צילום נוסף: הזמרת כיסתה פיה והפסיקה, הפונוגרף הופעל, ואיש מהמומחים לא חש בהבדל. כל-כך טוב הוא הצליל המופק מתקליטי החברה. 

 

   
סיגריות קאמל, עם ציור הגמל המפורסם, עם דקלים ופירמידות ברקע, למרות שהטבק מטורקיה... אחרי תיאור מפורט של התענוג וההנאה מעישון סיגריה זו, מצויין מחירה: 18 סנט לחפיסה של 20 סיגריות. 

 

   
הדליים והפחים של חברת וויט עשויים פח מגולוון שאינו מחליד! והוא חזק פי 29 מפח ברזל רגיל...

מודעה מעניינת שמן הראוי לתרגמה כלשונה:
טאונסנד`ס  משולשת - מכסחת העשב הטובה בתבל, חותכת וקוצרת 86 אינץ רוחב
מרחפת מעל קרקע בלתי-חלקה כמו אניה השטה על גלים
מכסחת אחת יכולה לטפס על תלולית, האחרת יודעת להחליק וליישר, בעוד השלישית מקצצת גם`על ריק`. אבל מכסחת "טריפלקס" [משולשת] - נגררת ע"י סוס יחיד, ומופעלת ע"י אדם אחד, ומספיקה לכסח יותר דשא ביום אחד מאשר שלוש מכסחות נגררות-סוס רגילות, הדורשות 3 עובדים ו-3 סוסים. היא טובה יותר מכל מכסחת מוטורית שנוצרה אי-פעם; מקצצת יותר טוב, ובעלות כספית קטנה יותר.
המכסחת הזו, איננה מורחת את הדשא לאדמה או מועכת אותו לבוץ באביב, וכן לא מוחצת את הדשא למוות בין הגלגל החם והקרקע החמה בקיץ. כפי שקורה במכסחת מוטורית.
הציבור מוזהר שלא לרכוש מכסחות המוצעות תוך הפרת הפטנט הרשום שלנו מס. 1,209,519 מ-תאריך 19 דצמבר 1916 .
ס. פ. טאונסנד והחברה

 

 

1919 - 2019 מאה שנה לגיליון מרתק ממנו דלינו עבורכם מספר פנינים. מעניין מה תהיה התרשמות בני שנת 2119 מגיליון החודש הזה!

אבי נבון - מדריך טיולים ותיק, חבר קיבוץ להב, בעבר - ריכז את המדור לידיעת הארץ בתנועה הקיבוצית ואת העמותה למורשת מלחמת העולם הראשונה בישראל. חוקר ומתעד את הנוכחות היהודית במדבר יהודה ובנגב הרחוק שקדמה לקום המדינה, וכותב סדרת חוברות על כך. חוברת ראשונה: "סמינר מצדה וטיולי פסח תש"ב, כולל אסון עין גדי" ראתה אור לאחרונה.

מקש התגובות ממתין לכם למטה משמאל!

לשאינם מנויים על דף המידע: לקבלת כתבות דומות בדיוור ישיר בעתיד הרשמו בקלילות בדף הבית (תפריט ראשי).
יש לך סיפור עבורנו על ארץ ישראל במבט אישי ? עורך האתר ישמח לקבלו. במה זו מיועדת לך.