מפעל הטיית הירדן   מאת אלי ס"ט        לאתרים צפון   לתפריט ראשי  
              

בגדה המערבית של "הירדן ההררי", כארבעה ק"מ דרומית ל"גשר בנות יעקב", יש תעלת בטון רחבה ומוזרה ובקצה שלה מתקן מתכת מוזר לא פחות. התעלה הזנוחה, יבשה רוב השנים.

רק בשנים ברוכות גשם, כמו החורף החולף, אפשר לדמיין שהתעלה עושה את מה שתוכננה לעשות, אבל אף פעם לא עשתה - מובילה מים.

זו "תעלת הירדן", בקטע, שאמור היה להיות החלק הראשון של "מוביל המים הארצי".

"מוביל המים הארצי"
ששאב מים מהכנרת והעבירם עד שדות הנגב, הוא, ללא ספק, מפעל הפיתוח השאפתני ומעורר ההשראה בתולדות מדינת ישראל.  במפעל, המשתרע על פני יותר משליש אורכה של מדינת ישראל, הושקעו כ-2.5 מיליון ימי עבודה, נחפרו כ-7 מיליון מ"ק עפר, נחצבו כ-2 מיליון מ"ק סלע, ונוצקו כ- 1/2 מיליון מ"ק בטון, מחוזק ע"י כ-75 אלף טון פלדה.  עם הפעלתו, כ-80% מהמים שזרמו בו היו לחקלאות וכ-20% למי שתייה, אך, בתחילת שנות ה- 90  כבר סיפק "המוביל הארצי" כמחצית ממי השתייה בישראל. על פי המקורות הרשמיים, בנייתו של המפעל החלה ב- 1959 ונמשכה חמש שנים, אך הצעדים הראשונים נעשו שנים לפני כן.

צעדים ראשונים
על מפעל אספקת מים ארצי, שישתמש במי הכנרת, חלם, כבר ב- 1902, בנימין זאב הרצל, שביטא את חלומו בספרו "אלטנוילנד". חצי מאה לאחר מכן, למהנדס המים שמחה בלאס, שעמד בראש החברה הממשלתית "תכנון המים לישראל" (תה"ל), הייתה פנטזיה: להשתמש כמקור המים לא בכנרת, ממנה צריך לשאוב את המים ולהעלות אותם מ- 200  מ` תחת פני הים אל עמק בית נטופה, כ- 150 מ` מעל פני הים, אלא לחסוך חלק גדול מהצורך בשאיבה ע"י "תפיסת המים" בירדן, הזרמתם בתעלה פתוחה, בכוח הכבידה, עד מאגר, שיבנה באזור עתיקות כורזים, בערך בגובה פני הים, ממנו חלק מהמים ישאבו ויועלו אל המשך המוביל הארצי וחלק יוזרמו אל הכנרת ובמפלם יפעילו טורבינה לייצור חשמל.  "תעלת הירדן" היא עדות לפנטזיה זו.

בקיץ 1953 החלו בעבודות, לא בתעלה, אלא בקטע הראשון – ב"מתקן ההטיה". לימים תסכם תה"ל את העבודות במפעל הטיית הירדן ב"דו"ח ביצוע", שרוכז בקלסר עב-כרס ובו מסמכים וצילומים המספרים את סיפורו המלא של המפעל. כל קלסר מוספר ונמסר לזיכרון לשותפים העיקריים במפעל. רוב הצילומים בפוסט זה הם מקלסר מס` 12, אותו קיבל אינג` אברהם כהן, מהנדס מים מראשון לציון, שהיה מנהל "מפעל הטיית הירדן".

המקום שנבחר לתפיסת המים היה במעברת הירדן, כקילומטר דרומית ל"גשר בנות יעקב", לרגלי שרידיו של המבצר הצלבני "מצד עתרת".

מעברת הירדן
מעברה (באנגלית - ford) היא מקום בו אפשר לחצות נהר בהליכה או ברכיבה.

לרגלי "מצד עתרת", מדרום לו, הייתה מעברה הידועה מימים ימימה כמעברה הנוחה ביותר לחציית הירדן בין שני מחסומי המים הגדולים - הכנרת ואגם החולה. רק באמצע המאה ה- 13 נבנה גשר האבן הממלוכי, שהיה הראשון לגשרים הידועים היום בשם "גשר בנות יעקב", עד אז עברו הנוסעים בין ארץ ישראל לסוריה במעברה זו. המבצר, שהצלבנים קראו לו "שאסטאלט", הידוע בשמו הלטיני "Vadum Jakob" (מעברת יעקב) נבנה, בשלהי המאה ה- 12, כדי לפקח על המעבר בה. 

מעברה זו נוצלה גם בעתות מלחמה, הכוחות הבריטיים עברו בה במלחמת העולם הראשונה, בדרכם להסיג את העות`מאנים ולהשלים את כיבוש ארץ ישראל והסורים, בכיוון ההפוך, במלחמת העצמאות, בדרכם לתקוף את המושבה משמר הירדן.

המעברה נוצרה כתוצאה ממחסום שגרם זרם לבה שגלש מהגולן וסתם את ערוץ הירדן. זרם הירדן פנה מערבה ואחרי כמה עשרות מטרים התפצל למספר זרמים רדודים ששוב פנו דרומה, במורד לכיוון הכנרת. בין הזרמים הייתה גבעה קטנה שנקראה "האי", זה היה המקום הנוח למעבר.

אתר ההטיה
התכנון היה לסכור את זרמי הירדן בסכר שיאחדם, יגביה את מפלסם למאגר קטן, ממנו תופנה  כמות מוגדרת של מים לתעלה בה יזרמו המים, בכוח הכבידה, במורד הגדה המערבית של הירדן. "פתחי וויסות" בסכר היו האמצעי לקביעת כמות המים שתופנה לתעלה. יתר המים מתוכננים היו לעבו דרך פתחי הוויסות ולגלוש חזרה לאפיק הטבעי של הירדן.
סקר רב שנתי הראה שבירדן זרמו כ- 550 מיליון קוב מים, בממוצע בשנה. התכנון היה להפנות לתעלה כ- 435 מיליון קוב, מתוכם 200 מיליון קוב, שיעדם הסופי היה השקיית הנגב, השאר - 235 מיליון קוב להפעלת תחנת כוח באזור עתיקות כורזים, שבהמשך יגיעו לכנרת.
כדי להוליך כמות זו של מים, השווה ל- 25 מ"ק מים לשניה, תוכננו חתך תעלת הירדן ושיפועה.

כאמור, אתר ההטיה, שתוכנן לתפיסת המים במעברה נמצא דרומית ל"גשר בנות יעקב", כך שנחסכה בעיית המעבר תחת הגשר, הירדן זורם פה בגובה של כ- 50 מ` מעל פני הים והגישה אליו, במקום זה, נוחה ביותר.
אלו היתרונות, אבל למקום זה היה גם חסרון - הוא היה ב"אזור המפורז".

האזור המפורז
עד סיום המנדט הבריטי, הגבול בין ארץ ישראל לבין סוריה עבר ממזרח לנהר הירדן. במלחמת העצמאות הצבא הסורי כבש, בעמק החולה, רצועה ממזרח לאגם החולה ומשולש גדול סביב המושבה משמר הירדן, שה"שפיץ" המערבי שלו הגיעה כמעט עד איילת השחר.
ביולי 1949, ברודוס, נחתם הסכם שביתת הנשק. הסורים נסוגו כמעט אל מעבר לקו הגבול הקודם, והשטח שפינו הוכרז כמפורז: אסור היה להכניס אליו צבא, בנוסף, לישראל היה אסור לבצע עבודות בשטחים שלפני המלחמה היו בבעלות ערבית.

ישראל הייתה מודעת לכך שהאתר שנבחר להטיית הירדן הוא באזור המפורז ומראש צפו שהסורים יתנגדו לעבודות שם.
עד שהסורים יבינו מה קורה... עד שיפנו לאו"ם... עד שהאו"ם יפנה אלינו... עד שתתקבל החלטה... קיוו לסיים את כל העבודות באזור המפורז.

על פי הדו"ח המסכם "סולל בונה" היה הקבלן הראשי. גישושים ראשונים, לבחון את תגובת הסורים, התחילו בסוף אוגוסט 1953, כשהופעלו 2 דחפורים משוריינים ומחפר ששוריין לצורך זה, שהכינו את דרך הגישה לאתר ההטיה.
אחרי הגישוש התחילו העבודות "בכל המרץ".

בכל המרץ
תקופת זו נמשכה, למעשה, כחודש ימים בלבד.
היומון "דבר" מיום 25.9.1953 דיווח שראש משקיפי האו"ם בישראל ויו"ר ועדת שביתת הנשק הישראלית-סורית, הגנרל הדני ואגן בניקה, דרש מממשלת ישראל, יום קודם, בהתאם לסמכותו ע"פ סעיף 5 בהסכם שביתת הנשק, להורות על הפסקת העבודות בהטיית הירדן כל עוד לא הושג הסכם על כך.
הסכם לא הושג, גם לא חיפשו להשיג הסכם ולא היה ברור כמה זמן עוד עומד לרשות הפרויקט שבאזור המפורז.
רצו להספיק מה שיותר.
בדיעבד אנחנו יודעים שהעבודות הופסקו, על פי החלטת ממשלת ישראל, ב- 28.10.1953
כלומר, נשאר כחודש. מה כבר אפשר להספיק בחודש ימים? 

על פי הדו"ח המסכם הושקעו בעבודות אלה למעלה מ- 20 אלף ימי עבודה ולשם כך גוייסו: 51 דחפורים מסוג D-8 ו-17מחפרי ענק, 13 משאיות ענק מסוג יוקליד וציוד נוסף.

שלושה מחפרים תוכלו לראות בצילום מאותם ימים, הם עסקו בהעמקה נדרשת של ערוץ הירדן מצפון לגשר בנות יעקב. מעל הצד הימני (מערבי) של הגשר נראה "תל עתרת".

דחפור ומחפר תוכלו לראות, הם עסקו בהכנת התוואי לקטע הראשון של "תעלת הירדן".

בדיעבד, מה הושג באותו חודש עבודה?
כמעט כל מה שחשוב באתר ההטיה. "דבר", מיום 4.11.1953, ידע לספר שתוך 22 יממות נחפרו/נחצבו כ- 200,000 מ"ק עפר וסלע ע"י ציוד מכני הנדסי (צמ"ה) כבד של החברות: "זחליל", "חריש" ו"סולל-בונה" ובמשך אותם ימים (ולילות) נבנה מתקן ההטיה: הסכר, הגשר מעל כניסת המים לתעלה והקטע הראשון של התעלה (קטע לא מדופן בבטון) שאורכו 2,800 מ`.

מה רואה במקום המבקר שם היום?
67 שנים אחרי נטישתו, המבקר במקום רואה שלמעשה מתקן ההטיה פועל. לא כפי שתוכנן, אבל פועל.
ב- 1992, שנים רבות אחרי שהגבול עם הסורים עבר מזרחה, אל רמת הגולן, קיבוץ כפר הנשיא הקים בירדן מתקן הידרואלקטרי (להפקת חשמל) והשתמש במתקן ההטיה ובתעלה שנחפרה ב- 1953 לצרכיו. חלק מהתעלה, הסמוך למתקן ההטיה, הורחב למאגר קטן שאורכו כקילומטר, מקצהו הדרומי מופלים המים, בצינור, אל טורבינה שנמצאת ליד אפיק הירדן (הפרש גבהים של כ- 40 מ`).

הסכר עצמו, כמעט ולא נראה היום, הוא מכוסה בסחף ובעיקר באשפה שמביא איתו הירדן, אבל, באותם ימים מופלאים של 1953, הוא נראה כך:

 

בצמוד לסכר, כדי לאפשר גישה לדרך שירות ממזרח לתעלה, נבנה גשר מעל מעבר המים אל התעלה.

היום הגשר נראה כך:

למי שהיה ספק, בתמונות בניית אתר ההטיה נראות בברור גרלנדות (שרשרת) של נורות חשמל ומכאן ברור שהעבודות נעשו לא רק ביום.

העבודות באתר ההטיה עוררו עניין רב. בתמונות מאז נראות קבוצות מטיילים שבאו לצפות בהן. הג`יפ שבתמונה, הוא הג`יפ המשטרתי שמספרו מ M 596 , מתחנת "משמר הירדן", שהייתה ממונה על  השמירה על העובדים, שהרי, העבודות נעשו באזור המפורז שאסור היה להכניס אליו צבא...

הפסקת העבודות
על פי החלטת ממשלת ישראל העבודות באזור המפורז נפסקו בחצות, 28.10.1953.
כצפוי, הסורים התלוננו באו"ם. ממשלת ישראל השיבה שהשטח ישראלי, אף פעם לא היה סורי ולכן אין לסורים, לגביו, לוקוס סטנדי (מעמד תביעה) והתערבותם אינה מוצדקת. סוריה טענה שעל פי הסכם שביתת הנשק יש לה הזכות למנוע את שינוי המצב הקיים באזור המפורז. מה עוד שחלק מעבודות ההטיה התבצעו על קרקעות בבעלות פרטית ערבית.
הנושא הגיע לדיון במועצת הביטחון, שקבלה החלטה שמצדדת בישראל, אבל ברית המועצות הטילה ווטו. ארה"ב לא רצתה שהדברים יגיעו לכדי עימות במזרח התיכון וביקשה להפסיק את העבודות. לאחר איום של הממשל האמריקני להפסיק את הסיוע הכספי לישראל, נענתה הממשלה לבקשת הממשל האמריקני והורתה על הפסקה (זמנית) של העבודות.

תעלת הירדן
התעלה המבוטנת, שבה התחיל סיפורנו, הייתה מחוץ לאזור המפורז. לכן, משהופסקו העבודות במתקן ההטיה, העבירו את המאמץ אליה. תחילה שופרה הדרך שיורדת אל אזור התעלה מכפר הנשיא ולאחר מכן, ב- 1954, נבנה קטע התעלה, עצמו. לאחר חפירה ראשונית בציוד מכני הנדסי (צמ"ה) כבד, יושרו דפנות התעלה בעבודות יד.

לאחר מכן כוסו הדפנות בחיזיריה (מעין חצץ אבן קטן המשמש חומר לתשתיות דרכים) שהודק  ע"י מכבש.

אז התעלה הייתה מוכנה לציפוי בבטון.
לצורך זה בנה הקבלן - "חברת "סולל בונה", את המתקן שעומד עד היום בקצה תעלת הבטון ומעבדת "בית דגן" קבעה את ההרכב המדויק של הבטון, כך שנזילותו תתאים לשיפועי יציקת דפנות התעלה.

משאיות עם מרכיבי הבטון (כולל מכליות מים) הגיעו עד לתעלה, שם היו מכונות (מערבלי) בטון שהכינו את התערובת. התערובת נשפכה לתוך קרונית שנעה על פסים מצד אל צד של המתקן ושפכה את הבטון למשפכים שחילקו אותו שווה לאורך כל חתך התעלה. או אז, טרקטור שהיה מחובר למתקן בכבל משך את המתקן (שנע על פסי רכבת) ובתנועה זו המתקן הידק ונתן לבטון את צורתו הרצויה.

תיקונים נעשו, כמובן, בעבודת יד.

כך נוצקו כ- 200 מ` של התעלה.

מאוחר יותר, בגלל ש"המלחמה על המים" עם הסורים הסתבכה והתפשטה לאזורים אחרים, החליטה ממשלת ישראל לזנוח את הרעיון של שמחה בלאס להתחיל את מוביל המים הארצי ע"י תפיסת מי הירדן ועברו לשיטה החלופית - לשאיבת המים מן הכנרת.

מאז עומדת דוגמית התעלה בשיממונה, רוב השנים יבשה. אבל, הניסיון שנצבר בבניית "תעלת הירדן" שימש, מאוחר יותר, כשנבנתה תעלת המוביל הארצי בעמק בית נטופה. זה קרה כבר יותר מאוחר, ב- 1959.

המוביל הארצי נחנך ב- 1964, מימיו הגיעו עד מצפה רמון.

 אלי ס"ט, גדות, מרס 2021

אלי ס"ט הוא פנסיונר, חבר קיבוץ גדות, מחבר סדרת הספרים: "יום טיול באופני הרים". ראו מאמריו המקיפים על גשר בנות יעקב באתר זה.

מקש התגובות ממתין לכם למטה משמאל!

לשאינם מנויים על דף המידע: לקבלת כתבות דומות בדיוור ישיר בעתיד הרשמו בקלילות בדף הבית (תפריט ראשי).
יש לך סיפור עבורנו על ארץ ישראל במבט אישי ? עורך האתר ישמח לקבלו. במה זו מיועדת לך.