גשר בנות יעקב - מי הרס את הגשר העתיק     לאתרים צפון   לתפריט ראשי  
מאת אלי ס"ט

פוסט זה מציג סוגיה נוספת מתולדות "גשר-בנות-יעקב". חלק מפרטי המידע ואחדים מהאיורים כבר הופיעו בפוסטים קודמים שלי באתר זה. ראינו בכך הכרח, כדי להוסיף פרטי מידע ומסמכים שלא פורסמו קודם ושאפשר יהיה להתייחס לפוסט כיחידה עצמאית. בסוף מצורפת רשימה ביבליוגרפית (ר"ב) הכוללת קישורים לרשת.

"גשר-בנות-יעקב", בעולם העתיק, היה מעבר-אסטרטגי, שראה מלחמות רבות ושימש אינספור נוסעים ועולי-רגל לחציית הירדן בדרכם לארץ-הקודש וממנה. מצפון לגשר בן-ימינו, בגדה המזרחית של הירדן, שרידי חאן עתיק ולרגליו קטע של קשת - שריד מגשר-קשתות-האבן העתיק, הראשון שנבנה במקום.

  
פרופ` אנדרו פיטרסן הוא מומחה בעל ידע רב על מבנים מוסלמים בארץ-ישראל. בשני מאמרים שלו הוא מטיל את האשמה להריסת גשר-האבן-העתיק על מתיישבים יהודיים:
במאמר משנת 2001: "אוסף מבנים בארץ-ישראל המוסלמית", (ר"ב- 10, ע` 183): מציין פיטרסן כי, בשנת 1904, העות`מאנים הוסיפו לגשר קשת ו: "הגשר נהרס סופית ע"י מתיישבים יהודיים שייבשו את ביצות החולה בשנת 1934".
במאמר נוסף, משנת 2010: "גשרי ימי הביניים בארץ ישראל" (ר"ב- 11, ע` 295) עוסק פיטרסן במבנה גשרים והשפעת מבנה-הגשר על כמות המים שיכולה לעבור תחתיו, הוא כותב שהוספת הקשת הרביעית, בשנת 1904, מראה כי מיפתח הגשר לא היה מספק ומוסיף: "גשר ימי הביניים הידוע ביותר בארץ-ישראל, "גשר-בנות-יעקב", לא שרד כי נהרס ע"י מתיישבים יהודיים, בעת ייבוש אגם החולה, ב- 1934".

בשני המאמרים, פיטרסן לא מציין מה היו מקורותיו, אם היו, ולא מה הביא אותו למסקנה שמתיישבים יהודיים הם שהרסו אותו. חמור מכך, בעקבות פיטרסן אתרי אינטרנט שהסתמכו על מומחיותו, פרסמו את המידע הכוזב הזה, למשל הויקיפדיה
(ר"ב- 16) בערך: Daughters of Jacob Bridge, בפרק: 20th century,.

גשר קשתות האבן העתיק 
"גשר-בנות-יעקב" הוא גשר ממלוכי, שנבנה בין 3.9.1260 (היום שבו נצחו הממלוכים את המונגולים בקרב "עין-ג`אלות"), שנחשב יום תחילת שלטונם בארץ-ישראל, לבין (תודה לד"ר שמעון גת) יום שני, 8 לחודש רמאדן, 664 להיג`רה (14.6.1266), בו, על פי ההיסטוריון המצרי מקרייזי (1442-1364), בספרו: "אלסֻלוּכּ לִמַעַרִפַת אל דֻוַל ואל מֻלוּכּ" (מחרוזת ידע שושלות המלכים), נכח הסולטאן הממלוכי בייבארס בגשר זה והשתתף בהעברת בליסטראות, שהגיעו מדמשק, למצור הממלוכי על מצודת צפת הצלבנית.

שם הגשר
למעשה, השם המקורי של הגשר היה "גשר-יעקב".
כבר בשנת 1932, כתב המזרחן פרופ" אריה (ליאו) מאיר (1959-1895), לימים רקטור האוניברסיטה-העברית וחתן פרס-ישראל 1959, ב"רבעון מחלקת העתיקות של פלשתינה", (ר"ב 07, ע` 127) שעד המאה ה- 18 שם הגשר היה "גשר-יעקב".
השם "גשר יעקב" מופיע בכתבי היסטוריונים וספרי נוסעים ועולי-רגל החל מהמאה ה- 13. רק במאה ה- 15 מתחיל להופיע גם השם "גשר-בנות-יעקב". יוסי סטפנסקי (ר"ב- 14) העלה את הסברה שמקורו של השם "גשר-בנות-יעקב" הוא באמונה של תושבי דרום עמק-החולה, שארצם היא "ארץ-כנען", אמונה שהובילה אותם לקריאת אתרים בשמות מהמקרא: "הר-כנען", "נבי-הודה", "נבי-יושע", "ג`ב-יוסוף", "גשר-בנות-יעקב" ועוד.

השם "גשר-בנות-יעקב", במקום "גשר-יעקב" התקבע מתחילת המאה ה- 19, בעקבות הופעתו במפות החשובות: ב"מפת-ז`אקוטן" - המפה הטופוגרפית הראשונה ששורטטה בעזרת מכשירי מדידה ע"י פייר ז`אקוטן (1827-1765) הגיאוגרף שליווה את מסע נפוליון לארץ-ישראל ומאוחר יותר קיבל שם זה גושפנקה מפרסומו ב"מפת הקרן לחקירת ארץ-ישראל" (1880), מפה בריטית ששורטטה בעקבות סקר מקיף של ארץ-ישראל והייתה, משך שנים רבות, המפה הטופוגרפית החשובה של ארצנו.

השימוש האחרון בשם "גשר-יעקב" הוא כנראה בצילומו הידוע של ליאו קהאן משנת 1912.

מי הוא, מה הוא "גשר-בנות-יעקב"?
"גשר בנות-יעקב", העתיק, הוא מסדרת גשרים שסגנון בנייתם אחיד, שנבנו בא"י במאה ה-13, בתקופת הסולטן הממלוכי בייבארס, זאת במסגרת הכשרת "דרך-הדואר" (דארב אל-באריד), על תוואי דרך השיירות הקדומה הידועה בשם "דרך-הים", בסעיף עוקף ביצות מישור-החוף שלה.
"דרך-הדואר" חיברה בין קהיר - בירת הממלכה-הממלוכית לבין דמשק בירת האמירות הצפונית, היא תוכננה כך שתאפשר, בכל מזג-אויר, תנועה מהירה של כוחות צבא, אספקה ושל תקשורת מודיעינית ומכאן חשיבות הגשרים והסבר לגודלם ועמידותם.
 
שניים, היותר ידועים, בין גשרי "דרך-הדואר" הם "גשר-לוד" ו"גשר-יבנה", בין השאר משום מיקומם במרכז הארץ.
"גשר-לוד", הידוע גם בשם "גשר-ג`ינדאס", מעל נחל-איילון ("ואדי-מוסררה"), ליד הכניסה הצפונית לעיר לוד, אורכו 30 מ` ורוחבו 10 מ`.

 

על גשר זה, משני צדי הגשר, לוח זיכרון, המהווה מקור-ידע על גשר זה ובעקבותיו, על שאר גשרי "דרך-הדואר". על הלוח כתובת בערבית, לפיה הגשר נבנה בשנת 1273, בתקופת הסולטאן הממלוכי בייבארס. מעטר את הכתובת, משני הצדדים האריה - סמלו של בייבארס.

 

הגשר השני - "גשר-יבנה", שמעל נחל-שורק, במזרח העיר יבנה (בקטע ששמו הערבי "ואדי-הטחנות", שהמשכו הוא "נחל-רובין"), אורכו 48   מ` ורוחבו 11.5 מ`, נראה כאחיו התאום של "גשר-לוד" וכמותו, גם הוא שמיש, למעשה עד היום.

הדמיון בין שני הגשרים לא מותיר ספק - שניהם מאותה תקופת אסכולת הבניה של בייבארס:
- שני הגשרים עשויים בלוקים של אבן מסותתת;
- לשניהם, שלושה פתחים, שמעליהם קשת-אבן מחודדת (האופיינית, באזורנו,
   לממלוכים).
- סביב הקשתות מעין "ביטנה" - שכבת אבנים שאינן מונחות במאוזן, אלא סביב הפתח;
- הפתח האמצעי גבוה יותר מהצדדיים (להסדרת ניקוז המים מהגשר)
- לתמכים (בסיסי הגשר שבמים), בצד מעלה הזרם (כניסת המים), מפצלי-זרם.

קלרמון-גנו (1923-1846), ארכיאולוג צרפתי שסקר בארץ מטעם ה- PEF, חקר בעיקר את "גשר-לוד" (ר"ב- 01, עמ` 118-114) ואת "גשר-יבנה" (עמ` 178-173); הוא מכנה את בייבארס "בונה גשרים גדול" ומבהיר: "המטרה האסטרטגית העיקרית של גשרים אלו להבטיח תקשורת קבועה בדרך המהירה בין מצרים וסוריה".
קלרמון-גנו לא פסל את האפשרות שבאותם אתרים היו גשרים קודמים, אך התצורה הקיימת, של הגשרים, היא מתקופתו של בייבארס. הוא אף העלה השערה (בהסתמכו על כתובות ערביות עתיקות שנמצאו בעיר יבנה, אותן פיענח הפילולוג השוויצרי מקס ואן ברחם (1921-1863), ששני הגשרים נבנו בהוראת בייבארס, בפיקוחו של מושל רמלה; תחילה נבנה "גשר-לוד" ומיד אחריו "גשר יבנה".

תובנות נוספות של קלרמון-גנו:
באשר למבנה הגשרים - שהקשת המחודדת (הממלוכית), לא נבנתה עם "אבן-ראשה", כמוכר מהקשתות המעוגלות, הרומיות, אלא עם שתיים, בצורה שמזכירה את האות W,
ובאשר למקור אבני הגשרים, שהממלוכים הביאו חלק משמעותי מאבני הבניה ל"גשר-לוד" ו"לגשר-יבנה", מאתרים נוצריים מתקופת הצלבנים, שהיו בערים הסמוכות לגשרים ונהרסו בתקופת סלאח א-דין; זאת, על אף המרחק הגדול (יותר מקילומטר), בין מקורות האבנים לבין אתרי בניית הגשרים.
ב"גשר-לוד", לא צריך להיות ארכיאולוג, כל אחד יכול להבחין בזרות (ר` איור מס` 4), של משקוף השיש שמעל כתובת ההקדשה לבייבארס (שאר אבני הגשר עשויות אבן-גיר). ובשני בסיסי עמודים ששולבו בגשר, בחצי גובה הקשת האמצעית, משני צדדיה, באמצע המרחק בינה לבין הקשתות הצדדיות.  

"גשר-בנות-יעקב", העתיק, שסגנון בנייתו דומה ל"גשר-לוד" ו"גשר-יבנה", דומה להם גם מההיבט של מקור אבני הבניה; חלק מאבני הבניה שלו, המאופיינות ע"י סיתות חלק של שוליי הפן החיצוני של הבלוק וסיתות גס של המרכז, נלקחו ע"י הממלוכים, לשימוש-משני, ממפולות חומות המבצר הצלבני "שאסטאלט" ("Chastellet"), הידוע בשם העברי "מצד עתרת". 

לפי תאריכי הבניה של הגשרים, יתכן שהראשון נבנה "גשר-בנות-יעקב", להשערתי, כדי להבטיח, דבר ראשון, את הקשר המהיר לדמשק. "גשר-בנות-יעקב", גם הוא, תיפקד עד שנהרס, בפברואר 1934, מפני שהיה בין הגורמים להרחבת שטח ביצות החולה.
 
"גשר-בנות-יעקב", בצורתו המקורית (עם שלוש קשתות), מוכר מציורים מהמאות ה- 18
וה- 19, הבולט בהם הוא ציור שהסקיצה שלו צוירה מדרום-מזרח לגשר, ביום 18.10.1799, ע"י קצין בריטי בשם פראנסיס ב. ספילסביורי, שהיה קצין-רפואה על ספינה בריטית בשם "הנמר", שנשלחה לרגל אחרי תנועות צבא-נפוליון לאזורנו (ר"ב- 14, ללא מס` עמוד). את הסקיצה של ספילסביורי שיפץ אדוארד אורמה - המו"ל הלונדוני של הספר. בעוד הגשר נראה בציור די מדויק, לא כך הרקע סביבו, יתכן שאדוארד אורמה הוסיף את הרקע, או חלקים ממנו, מדמיונו.

 

משלהי המאה ה- 19, כבר יש צילומים של הגשר (עם שלוש קשתות), מהברורים שבהם הוא צילום מדרום-מערב, מתוך ספרו של וויליאם ליביי (1927-1863): "עמק הירדן ופטרה" (ר"ב- 06, ע` 117).

 

את הבלוקים, עם הסיתות המיוחד, שהובאו, לשימוש משני, מ"מצד עתרת", רואים ברור יותר בצילומו הידוע של ליאו קאהן (ר` לעיל, איור 3). אולם, כשקאהן צילם את הגשר (1912), לגשר כבר היו ארבע קשתות. נראה, שבצילום זה, מסיבות אמנותיות, קאהן בחר לצלם רק את שלוש הקשתות הישנות; מהקשת הרביעית רואים (מימין) רק קטע מהמעקה הבנוי מאבני בזלת מבוטנות. אגב, בצילומים אחרים של קאהן, מאותם ימים, (למשל בצילום שבכותרת הפוסט), נראה הגשר על כל ארבע הקשתות שלו.

מקור הידיעה שב- 1904 נוספה ל"גשר-בנות-יעקב" קשת רביעית (אותה מזכיר פיטרסן), היה גוסטב דלמאן (1941-1855), (ר"ב- 03, עמ` 19),  שהיה המנהל הראשון של "המכון הגרמני האוונגלי למחקר עתיקות ארץ הקודש", שבירושלים, שלא אחת, ביקר בגשר, עם תלמידיו. הקשת הרביעית נראית היטב בצילום שצילם, מצפון-מערב, משנים 1905-08.

קל להבחין שהקשת הרביעית לא עברה מעל אפיק הירדן אלא מעל תעלה מלאכותית שנחפרה בגדה המזרחית שלו. ערמות העפר, שהוצאו כשנחפרה התעלה, נראות היטב בצילום.

מדוע היה צורך בקשת נוספת?
כשנוספה הקשת הרביעית, הגשר היה כבר בן יותר מ- 600 שנה, הוא נבנה בטכנולוגיה ישנה, שלשם חוזקו היו לגשר תמכים (בסיסים) מגושמים בתוך המים, זה והסחף שהביא הירדן שיבשו את מעבר המים תחת הגשר וגרמו להגדלת שטח ביצות-החולה.
השלטון-העות`מאני גבה תשלום על שימוש באדמות עמק-החולה, כך שהביצות מנעו ממנו הכנסה, לכן ניסו לייבשן. ע"פ גביש ובן פורת (ר"ב- 17, ע` 132-34) במשך המאה ה-19 הועמק אפיק הירדן לפחות ארבע פעמים וע"פ יערי (ר"ב- 20, עמ` 552) מיכל זלמן פוחצ`בסקי, ממתיישבי יסוד-המעלה, סיפר שב- 1897 מהנדסים טורקיים, זיהו את הבעיה וע"י ניקוי אפיק הירדן הצליחו להוריד את מפלס מי הביצות ולהוסיף אלפי דונמים של קרקע ניתנת לעיבוד.

הזיכיון לעיבוד אדמות החולה
ע"פ "פקודת זיכיון החולה (גבולות)" (ר"ב- 19), של הנציב-העליון הרולד מק-מייקל, מיום 24.3.1938, הממלכה-העות`מאנית נתנה, ביוני 1330, לחברה החקלאית הסורית-עות`מאנית (להלן – חחס"ע), בבעלות הלבנונים מוחמד עומר בייהום ומישל סורסוק, זיכיון לעבד את אדמות-החולה. תנאי בסיסי לקבלת הזיכיון הייתה דרישה לנקז ולייבש את הביצות. שנת 1330 היא לפי לוח-שנה שהיה נהוג באימפריה-העות`מאנית, לוח בו שנת האפס הייתה שנת ההיג`רה, לפיכך, הזיכיון ניתן לחחס"ע ב- 1914.

ב- 27.9.1918, במלחמת-העולם-הראשונה, כבש הצבא-הבריטי את אזור "גשר-בנות-יעקב" ומאז החל, למעשה, שלטונה של בריטניה בארץ-ישראל, דבר שמנע מחחס"ע לממש את הזכות לעבד את אדמות-החולה, אותה קבלו מהשלטון הקודם - העות`מאני.

על פי: "פרטים מדו"ח של ממשלת-פלשתינה (א"י) לוועדת המנדטים של חבר-הלאומים" ("דאר היום", מיום 11.6.1935 ו"דבר" מיום 13.6.1935): ב- 1919 פנו בעלי חחס"ע לממשלה זו (ממשלת המנדט – א. ס.); היא הכירה בזכותם, אולם עד 1921 בעלי-הזיכיון לא שילמו ולא עמדו בתנאי העיקרי: העמקת ערוץ הירדן ובנית גשר חדש.
במרץ 1930 שילמה ממשלת-פלשתינה (א"י) לבעלי-הזיכיון סך 3585 לא"י (לירה ארץ-ישראלית - א.ס.) כפיצוי על תקופת 1919 (שהם שילמו עבורה, אך לא יכלו לעבד את האדמות בגלל חילופי השלטון).
גשר חדש נבנה ע"י בעלי-הזיכיון ב- 1933 ונמסר לממשלת-פלשתינה (א"י) ב- 1934.

בעיתונות לא פורט איזה סוג היה הגשר החדש ולא מקומו, וכן, אי אפשר היה להבין מהכתבות מי היו בעלי-הזיכיון בעת שנבנה הגשר החדש.
 
בנוסף למידע שהסתמך על דו"ח הממשלה הבריטית לוועדת המנדטים של חבר-הלאומים, ידע העיתון "דבר" לספר שבמאי 1933 נחתם הסכם למכירת הזיכיון תמורת  191,794 לא"י, לאחד מבעלי חברת "הכשרת-הישוב" (ניתן לשער שהיה זה נחום הורביץ, 1989-1892, א.ס.) וב- 29.11.1934 נמסר האזור לחברה זו. מועד זה תואם גם לזיכרונותיו של לוי אשכול (ר"ב- 22), לפיו טקס קבלת הזיכיון נערך ביסוד-המעלה ב- 28 בנובמבר 1934.
רשמית, ע"פ "פקודת זיכיון החולה (גבולות)" (ר"ב- 19) חחס"ע העבירה את הבעלות לחברת "הכשרת היישוב" ביום 3.10.1934.
 
כשהועבר הזיכיון לחברת "הכשרת-הישוב" היהודית, גשר האבן כבר לא היה קיים, החליף אותו, כ- 250 מ` דרומה, גשר קורת-פלדה מסוגWarren  הנשען על שני תמכי-בטון, אחד בכל צד של הירדן, שמאפשר מיפתח רחב למעבר מי הנהר. ניתן לראות אותו בברור בצילום של זולטן קלוגר מיום 3.3.1937.

בצילום, תחת גשר הפלדה, ניתן לראות גם את שרידי גשר-האבן-העתיק.

מי בנה את גשר-הפלדה ומי הרס את גשר-האבן העתיק?
ב- 1919, אחרי השלמת כיבוש ארץ-ישראל ע"י צבאו, מינה הגנרל אלנבי את ק.א.ס קרסוול -מומחה לארכיטקטורה מוסלמית (1974-1879), ל"מפקח על מונומנטים ארכיאולוגיים" בשטח הכבוש של א"י וסוריה. קרסוול סקר את גשר האבן העתיק וצילם אותו

מאחר ונחשב "מונומנט-ארכיאולוגי", הריסתו של גשר האבן העתיק לא הייתה דבר של מה בכך, היא חייבה אישור של מינהל-העתיקות בממשלה-פלשתינה (א"י). מי שבנה את גשר הפלדה החדש ואחר כך הרס את גשר האבן העתיק הייתה חחס"ע שעשתה זאת, ברשות בכתב מהממשלה הבריטית. הדברים מתועדים במסמכי ממשלה זו:
במכתב מיום 5.2.1934, כותב מנהל העבודות הציבוריות בממשלה למנהל חחס"ע שבצפת:
"קבלתי הוראה להעביר אליך את "גשר-בנות-יעקב", העתיק, להריסה". (עותקים למנהל העתיקות ולמהנדס מחוז נצרת).

במכתב מיום 30.8.1946 (שנכתב בעקבות פיצוץ "גשר-בנות-יעקב" ב"ליל-הגשרים") כותב מנהל העבודות הציבוריות בממשלה, למזכיר-הממשלה,
בסעיף 2: "גשר-בנות-יעקב" נבנה ע"י חחס"ע ב- 1933, בהתאם לסעיף 28  של הזיכיון שהוענק ע"י הממשלה-הטורקית לחברה זו ולפיו אם יוכח הכרח להרוס את "גשר-בנות-יעקב" החברה מחויבת לבנות מחדש אותו דבר, במקום, בסוג ובצורה שיתקבלו ויאושרו ע"י משרד (מיניסטריון) העבודות הציבוריות".
בסעיף 3: "את האחריות לגשר לקחה על עצמה ממשלת-פלשתינה (א"י) ב- 15.2.1934".

 

מכאן, אין ספק, הגשר העתיק נהרס ע"י חחס"ע, בימים שבין 5.2.1934 (יום המכתב שמאשר לחחס"ע להרוס את הגשר) לבין 15.2.1934 - היום שבו הממשלה הבריטית העבירה לאחריותה את גשר הפלדה. בתקופה זו הגשר היה באחריות חחס"ע, שהרסה אותו ברשות ממשלת-פלשתינה (א"י).
רק כשמונה חודשים מאוחר יותר עבר הזיכיון לידיים יהודיות.

מהמסמך הראשון של ממשלת-פלשתינה (א"י), אנו למדים שמשרד חחס"ע היה בצפת, אבל אין בו ולו רמז מי הדמות שעמדה, בתקופה זו, בראש החברה בארץ (בעלי החברה - סורסוק ובייהום, היו תושבי ביירות). למזלנו, למדנו על כך מידיעה קטנה שהופיעה  בעיתון "פלסתיין בולטין" (שמו הראשון של "ג`רוזלם פוסט") מיום 18.6.1929, שכותרתה: "העבודות בזכיון-החולה מתחילות בספטמבר" ותכנה, במלואו: "סלים עלי סאלם ממשיך עם העבודות בזיכיון שלו (his conccession) על אדמות-החולה. העבודות יתחילו בספטמבר הקרוב.

לגשר הפלדה הראשון היו, בצידו המערבי, שני עמודי זיכרון, אחד בכל פינה. אפשר לראותם בצילום הגשר. (ר` איור מס` 10).

השם "עלי סלאם" מוכר מצילום של גשר הפלדה הראשון, שבו נראה עמוד הזיכרון שבפינה הצפון-מערבית של הגשר. אפשר לפענח רק את האותיות הגדולות שבחלק העמוד שחשוף בצילום.

אבל, לאחרונה הגיע אלינו צילום נוסף, ובו עמוד הזיכרון השני (שקרס ב"ליל-הגשרים").
גם את האותיות הקטנות שעליו קשה לפענח, אבל מהגדולות ברור:

בנה את הגשר הזה
סלים ביי סלאם.
פלשתינה
1352 / 1933

ומכאן, לא נותר ספק !  חחס"ע - חברה חקלאית סורית-עות`מאנית, שבראשה, בארץ, עמד סלים עלי סלאם, היא שהרסה, בפברואר 1934, את גשר-בנות-יעקב העתיק, ברשות ממשלת-פלשתינה (א"י), ולא מתיישבים יהודיים !

סוף דבר
2 מכתבים אלקטרוניים נשלחו לפרופסור אנדרו פיטרסן לכתובת הדואר האלקטרוני שלו, שנמצאת ברשת, האחד ב- 24.5.2019 והשני ב- 22.6.2019, הרבה לפני שהתגלה שמו של סלים עלי סלאם, לשני המכתבים לא התקבלה תגובה.

אלי סַ"ט, גדות 1.7.2023

 רשימה ביבליוגרפית (ר"ב) ממוספרת